סימן ע"ה.
 
סעיף א'(א).
 

דין הכשר בני מעיים- כל הבשר קיג.  אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיים. תרגומא אכרכשתא (=טבחויא) ומעיא (=קיבה ושאר הדקין) והדכא דכנתא. (=דקין שסביב הכנתא).

      רש"י- אינם בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו. אבל לב ריאה וכבד וכנתא גופא יש בהם דם וצריכים להימלח.
      מרדכי- וה"ה אם נמלחו בקדרה שאינה נקובה- מותרים.  ב"י- ומדובר כשאין בהם שומן.
דין הכרס- רש"י כתב שגם בכרס בכלל בני מעיים.
      ר"ת ראב"ן בשם ראשונים- הכרס אינה בכלל מי מעיים ומחזיקים בו דם. שהרי נאמר בגמ'(נא.)  לגבי מחט שנמצא בבית הכוסות שאם אין עליה דם, בידוע שהיא לאחר שחיטה. וא"כ משמע שבבית הכוסות יש דם.
      ר"ן- אמנם יש דם שהרי אפילו בדקין יוצא דם ע"י חבורה. אך מכיון שהוא מועט א"צ מליחה כי אותו הדם אינו פורש מהם בבישול והוה ליה כדם איברים שלא פירש ומותר.
מעיים שנתבשלו בלא מליחה- סה"ת, ראבי"ה- לכתחילה יש למלוח אולם אם לא מלח המעיים ובישלם- מותרים.
הכשר שומן של בני מעיים- רא"ש- בשומן הדבוק בבני מעיים יש דם כיון שיש בו חוטי דם לכן נהגו למולחם.  לאפוקי משבה"ל שפסק ששומן שבתוך המעיים אין בו דם.
 
א'(א').
 
דין מליחת החלחולת- רשב"א- כשמולחים חלחולת אין מולחים אותה בצד הפנימי היכן שעובר המאכל אלא בצד החיצון ששם שומן נדבק שמחזיקין שם דם.
בני מעיים אדומים- רמב"ן- אע"פ דאין מחזיקים דם בבני מעיים, היינו דווקא בסתמא. אבל אם אסמיק חיישינן ובעי מליחה.
פסק שו"ע שכרס בכלל בני מעיים ורמ"א חולק. ושומן שעל בני מעיים דינו כשאר בשר.
אין מחזיקין דם בבני מעיים,  כגון בכרס ובקיבה  ובדקין. ובחלחולת (פירוש הכרכשא, והוא המעי הדבוק בפי הטבעת) בלא שומן שעליהם. לפיכך אם בשלם בקדרה בלא מליחה, מותר,  אלא אם כן אסמיק. הגה: וכ"ש אם נמלחו בכלי שאינו מנוקב,  דמותרים (מרדכי פכ"ה).  מיהו לכתחלה צריכים מליחה בכלי מנוקב, והדחה תחלה, כשאר בשר (מרדכי וארוך).  ויש חולקים בכרס, ואומרים דמחזיקין בה דם,  ואפילו בדיעבד אסור בכרס ובית הכוסות כשאר בשר (מרדכי ור"ן ואו"ה). אבל שומן שעליהם, דינו כשאר בשר. לפיכך כשמולחים החלחולת ושאר מעיים,  אין מולחין אותם בצד פנימי מעבר המאכל, אלא בצד החיצון ששם השומן דבוק. הגה: ואם מלח החלחולת מצד פנים ולא מצד חוץ, הוי כאילו לא נמלחה כלל,  ואם נתבשלה כך, טריפה,  אם יש עליה שומן מבחוץ. ואם לא נתבשלה עדיין,  יחזור וימלחנה מבחוץ.  ומותרת (ארוך בשם הרשב"א). ביצים הנמצאים בעופות לאחר שחיטה, אם לא נגמר החלבון שלהם, רק החלמון לבד,  צריכים מליחה כשאר בשר,  ומותר למלחן עם בשר (ב"י סימן פ"ז). ואם נגמר אף החלבון, אפי' הקליפה הקשה עליו כמו שהיא נמכרת בשוק,  נוהגין למלחה, אך יזהר שלא למלחה עם בשר (מהרא"י בהגהת ש"ד). מיהו בדיעבד, אין לחוש. וכל שומן, אפילו של עופות, דינו כשאר בשר לענין מליחה והדחה (מרדכי).
 
האם קורקבן של עוף הוי כשאר מעיים- הדרישה כתב שדין קורקבן של עוף כדין כרס בהמה. שאין מחזיקים בו דם, ומוכיח מסמן ק"י שקורקבן הוא בכלל בני מעיים שאין ראוי להתכבד בהם, ועל האוכלים אותם נאמר בגמ' לאו בר איניש. והטז(א) סובר שדין בר גמור יש לי כיון שיש לו דם ומוכיח ממספר מקומות שקורקבן אינו בכלל בני מעיים וכן נפסק בטור(כ) שמחט שנמצאה בקורקבן דינה כנמצא בהמסס ובית הכוסות ולא אמר שדינה כנמצאה בכרס. וכן להדיא מהגמ' דר' משרשיא פירש את חלקי בני מעיים. וכן דעת השך(א) וכן דן אם קורקבן הוי חה"ל.
אם אין מחזיקים בדם מדוע צריך מליחה- שך(ג-ה)- במסתמא לא מחזקינן בהי דם, אבל אי אסמיך צריכים מליחה כשאר בשר. ולכתחילה צריך גם בסתמא מליחה יון שא"א לנקר הבני מעיים מכל השומן וכיון שהבעיה היא רק בשומן אפשר למלוח רק מצד החיצון.
להלכה בכרס- שך(ו)- והלבוש מקל כשו"ע. אבל רש"ל פסק לאחר דיעבד וכן ב"ח כדין שאר בשר.
כיצד מולחים בני מעיים- בשו"ע משמע שלכתחילה יש למלוח בצד החיצון ששם השומן הדבוק ולא בתוך הצינורות ואע"פ שבד"כ צריך מליחה מ 2 צדדין לשו"ע- לכתחילה, ולרמ"א אסור בדיעבד (סט,ד) מכ"מ כאן אין בשומן כ"כ דם כמו בשר טז(ג). וע"כ א"צ שיבוא מלח בצד השומן הדבוק לבני מעיים אלא רק בצידו החיצןני.
מליחה חוזרת לחלחולת- כתב הרמ"א שאם לא נתבשלה עדיין יחזור וידיח וימלח מבחוץ ןמסביר טז(ד) שמה שאין חוששין למליחה חוזרת שיבלע הצד הפנימי מן החיצון(סט,ד) זה משום שאין מוחזק כ"כ בדם. ומוסיף השך(יא) שמועיל למלחה גם לאחר 24 שעות.
ואם כבר נתבשלה דינה כמי שלא נמלחה כלל (וכן הדין בנמלחה מצד פנים בלבד) ואם ידוע שהיה עליה שומן מבחוץ הרי היא טרפה. (שך(ט)- אם לא ידוע אין לאסור דיעבד. ובח"ח כתב שאם יש 60 נגד השומן והגידין יש להתיר החלחולת ומקשה השך(ח) דהרי קי"ל שאף אם יש 60 מכ"מ אוסרים את החתיכה שלא נמלחה (סט,יא).
ומתרץ: 1. השומן נמס בקדרה ואינו ניכר ובטל.
           2. כיון שמליחת החלחולת היא עצמה חומרא בעלמא יש להקל היכן דאם דם נראה לעין בשומן וכן אין איסור דבוק כיון שהוא שדבוק הוא חומרא וראוי להקל היכן שהאיסור מעט מזעיר.
מליחת ביצים עם בשר- ברמ"א נאמר אם לא נגמר החלבון, אלא רק החלמון צריכים מליחה כשאר בשר ומותר למולחן עם בשר.
      והרש"ל מחמיר לאסור הביצים אף דיעבד אף כשנגמר החלמון לבד וכן פסק השך(יב). והטעם שאף שאנו מחמירים ונותנים דין בשר לביצים מכ"מ לעניין מליחה עם הבשר אין להקל, שהרי אף שנגמר החלמון לבד דעדיין מקרי בשר מדינא מכ"מ אין בו דם וגם לא ציר וא"כ אינה טרודה לפלוט וע"כ תבלע את דם התרנגולת ונאסרת. ולא עוד אלא אפילו היא כבר בעלת קליפה קשה היא בולעת ופולטת ע"י מלח שהרי אפילו כלי חרס שמלחו בו בשר נאסר לאכילת רותח, ואפילו הוא מנוקב. ובדיעבד אם נמלחה עם התרנגולת כתב הטז(ה) דאינה אוסרת את התרנגולת כמו דגים ועופות. ואם נתבשלה הביצה אוסרת עד 60.
 
לברר- האם לכתחילה בבני מעיים צריכים מליחה לבישול כאשר אין שם שומן. עפ"H סע' ב' משמע שמותר ועפ"י סע' א' משמע דדיעבד משבישלם מותר.
 
סעיף ב'.
 
מליחת בני מעיים עם שאר בשר- יש אוסרים (מובא בטור) כיון שאין מחזיקים דם בבני מעיים, ולא טרודי לפלוט וע"כ בלעי. [ומובא במרדכי שר' יואל אסר אפילו דיעבד].
      ר"י, רא"ש, רשב"א- 1. מותר משום דדמא משרק שריך [ואע"פ שזו סברת ר"ת וחלקו עליו כיון שיש גומות בבשר מכ"מ כיון שבני מעיים חלקים ואין בהם גומות יש להתיר שך(יג)].
                                  2. אע"פ שאין בהם דם, מכ"מ יש בהם ציר וכל שפולטין ציר אין בןלעים דם.
פסק שו"ע שבני מעיים בלא שומן  מותר למולחם ורמ"א חולק לכתחילה.
בני מעיים בלא שומן שעליהם, אף על פי שאין מחזיקים בהם דם,  מותר למלחם עם בשר. הגה: ויש אוסרים למלחם עם בשר (טור בשם א"ו), והכי נוהגין לכתחלה,  ובדיעבד מותר (מרדכי בשם ר' יואל והגהות אשר"י ואו"ה בשם א"ז).
 
חומרת ביצים על בני מעיים- רש"ל כתב שאין למלוח ביצים עם בשר אבל בני מעיים מותר ומתרץ הטז(ו) כיון שבבני מעיים יש ציר. ואף והטז מחמיר כרש"ל בפליטת ציר דאין אומרים בו איידי דטריד למפלט וכו' (ע,ו) מכ"מ היכן שאפשר לצרף גם סברת כבולעו כן פולטו מודה רש"ל (כגון בחתיכה שהונחה עם חתיכות שלא נמלחו) שאז מועיל פליטת הציר לסברת איידי דטריד למפלט לא בלע.
להלכה במח' שו"ע ורמ"א במליחה- שך(ז)- רש"ל- מותר אפילו לכתחילה וכן נהגו.
 
סעיף ג'.
 
הכשר הכנתא- טור כתב עפ"י רש"י שבכנתא יש דם. ורשב"א כתב שהגאונים גזרו לאסרה לקדרה ואפילו אם חותכים ומולחים לפי שמלאה חוטים קטנים המלאים דם, והתירו רק לצלי.
      ר"ן- ואע"פ שורידי צוואר מותרים בחתוך ומליחה מכ"מ ורידי הכנתא מרוב דקותן אין דם יוצא מהן אפילו ע"י חתוך ומליחה.
      רשב"א- ועכשיו נוהגים היתר ואותן חוטי הדם כשאדם בקי בהם מותחן ושוטפן עד שלא נשאר אחד מהם.
פסק שו"ע לאסור שומן הכנתא לקדרה אפילו ע"י חתוך ומליחה, אא"כ בקיאים להוציאם.
שומן הכנתא (פירוש שומן הדקים אינטרי"לייא בלע"ז) שעל הדקים, מלאה חוטים דקים מלאים דם ולפיכך יש אוסרים אותה לקדירה, אפילו על ידי חתיכה ומליחה. ועכשיו נוהגין היתר, ואותם חוטין של דם כשאדם בקי בהם מותחן ונפשלים היטב עד שלא ישאר אחד מהם.
 
לברר- בטור ובראשונים משמע שמדובר בכנתא ואילו בשו"ע מדובר על שומן כנתא.
 

סימן ע"ו.
 
סעיף א'.
א', ב'(א).
 
האם יש למלוח בשר המיועד לצלי- תוס' רא"ש- הצלי א"צ מליחה לפי שהאור שואב הדם. ואם ישאר שם דם לאחר הצליה, הוי דם האיברים שלא פירש. וא"צ מליחה אלא לכבוש ומבושל.
      אולם רש"י- (עד.) משמע ברש"י שצריך מליחה קצת אולם לא כמו לקדרה.
      ב"י- תמה מה מועילה מליחה קצת הרי אין בשר יוצא מידי דמיו עד שימלח יפה יפה.
דם הזז בתוך החתיכה- תוס' רא"ש- אין לאסור משום דם שזז ממקום למקום משום שאם נצלה יפה אז נפלט הדם לחוץ ואפילו אם לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם מותר דהו דם איברים שלא פירש. ודם שהולך בחתיכה ולא יצא מקרי דם איברים שלא פירש שהרי בשר שחתכו על כיכר (חולין קיב) הבשר מותר ואפילו שלא נצלה כל צרכו.
האם צריך הדחה ראשונה בבשר צלי- ר"ן- א"צ הדחה ראשונה להעביר דן שבעין כיון שהאש שואבת.
      אגור- לכתחילה צריך הדחה ואם צלו בלא הדחה יש להדיחו מהדם שבחוץ.
      תוס' רא"ש- א"צ הדחה אבל יש צורך בשפשוף מפני שאריות חלב שעל סכין הקצבים.
עוף שמיועד לבישול לאחר צליה- הגמ"ר- עופות שמיועדים לבישול לאחר צלייתם יש למולחם כמו לקדרה כי לפעמים אין צולים אותם כי אם מעט ואח"כ מבשלים אותם והדם פירש וחוזר ונבלע.
דם הנוטף על צלי- תוס', רא"ש- דם שנוטף על הצלי שאצל האש, לא אמרינן ביה שהאש שואבו ואפילו הדם צונן אוסר ממנו כדי נטילה [=כעובי אצבע- טז(א)]. [דקו"ל תתאה גבר או מטעם שמה שאצל האש נחשב כחם לתוך חם- שך(ד)] כי דווקא דם הנפלט ונוטף עם הציר ע"י צליה או מליחה הוא דאמרינן דשריך אבל דם בעין לא שריך.
               [ואף דם שבעין שנפל על הבשר טרם צליה, ולא הודח, אף הוא מטריף את הבשר דלא אמרינן בזה כבכ"פ או אגב דפליט דם דידיה וכו'- שך(ג)].
פסק שו"ע כתוס' והרא"ש.
הצלי אין צריך מליחה,  לפי שהאש שואב הדם שבו מעצמו.  אבל אם דם אחר נטף על הצלי,  אפי' אותו דם הוא צונן, לא אמרינן שהאש שואבו,  ואוסר ממנו כדי נטילה.
 
דם שפירש בחתיכה- הדרישה הקשה מדוע מתיר הרא"ש דם שפירש בחתיכה, והלא קו"ל (פז) דדם שפירש ממקומו ונבלע במקום אחר, אסור ומתרץ שדם שפירש אסור זה דווקא כשפירש מסיבות טבעיות של הגוף אבל כאשר האש היא שמזיזה אותו, אזי מה שהיא מזיזה יוצא החוצה.
      אולם השך(ב) דוחה שהרי הרא"ש כתב להדיא שגם דם שפירש ולא יצא מקרי שלא פירש, וע"כ מתרץ השך דלא שייך דם שפירש כשמדובר לאחר מותה.
עד כמה אוסר דם שבעין שנפל על צלי- בשו"ע נכתב שאוסר כדי נטילה. וכן פסק שו"ע בסימן ק"ה ס"ח [כסברת הטור שצונן לתוך צלי דיו בנטילה]. אולם הרמ"א סובר שצריך 60. וכן סובר הטז(א) שיש לאסור כולו. כסברת הש"ד שבצונן לתוך צלי נכנס לכולו. ומוסיף הטז שאף לשיטת הטור יש להחמיר לאסור כולו כיון שהשומן מפעפע בכולו ואין אנו בקיאין מה מקרי כחוש.
 
סעיף ב'.
 
בשר שנמלח האם צריך להדיח המלח טרם צליה- רשב"א- הרוצה למלוח בשר לצלי ולצלותו מיד מבלי להדיח המלח, אין חושש לדם שעל המלח מפני שהאש שואבת אותו ומונעת מהמלח לבלוע הדם.
בשר ששהה במלחו ונצלה בלא הדחה דיעבד- רשב"א- אבל אם שהה בשר במלחו, המלח בולע מהדם ונאסר, ולפיכך יש להדיחו יפה קודם צליה.
      הגש"ד- דיעבד שרי. ומוכיח בשם צפנה פענח שאפילו שהה הבשר כשיעור מליחה ולא הודח ועשה ממנו מולייתא וצלה אותו, הבשר מותר וכ"ש שיהיה מותר בלי מולייתא.
      וכן ה"ה- אפילו אם בלע המלח את הדם, מכ"מ הכל יוצא ע"י האור. (ואם היה אסור לצלותו היכן ששהה במלחו, היו חכמים אוסרים למלחו אף בסמוך לצליה).
   [ לברר- האם מדובר שמותר אף לכתחילה לשהות כהבנת שו"ע או רק דיעבד כהגש"ד ותרומה].
 
      אולם רמב"ם(ו,יב)- צלי מולח וצולה מיד.
 
ב(ב).
צליית תרנגולת שיש בה חלל- סמ"ג- דווקא בשר לצלי א"צ מליחה כיוון שדם האיברים שלא פירש מותר. אולם בתרנגולת ואווז שהם חלולים ופירש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל, והרי הוא כפורש מחתיכה לחתיכה ופעמים שהתרנגולת נצלית היטב מצד אחד, אולם מהצד השני לא נפלט כל הדם, וכן שאותו צד שנצלה אינו פולט הדם שמצטבר אצלו בדפנו הפנימית בחלל ע"כ אין לצלות עוף שלם אא"כ ימלחנו מבחוץ ומבפנים כשיעור מליחה ואח"כ ידיחנו ויצלנו.
      אולם מרדכי- מותר לצלות עוף שלם. וכמו שמותר למלוח שתי חתיכות יחד, שהרי ע"י המליחה פולט את דמו ובין דם שנבלע בו ממקום אחר וכ"ש שע"י הצליה ואע"פ שנפלט מדופן לדופן.
      להתיר- כיון שהעוף שלם דם שפורש מלמעלה למטה בתוך החלל הוי כדם הפורש בחתיכה מצד זה לצד זה דשרי ואין הבדל בין חתיכה שיש בה חלל לחתיכה שאין בה חלל.    
                2. ואילו אם נחשבות כ 2 חתיכות אין לאסור שהרי מותר למלוח 2 חתיכות ואין נאסרת האחת בפליטת דם השניה ומוכיח דדם משרק שריך.
                3. אין לחוש שהדם מתנקז למקום אחד בחלל כיון שמהפכין השיפוד ולא גרע עוף שלם ממולייתא, שנאמר בה (פסחים עד.) כבכ"פ. והינו דמיד בשעת הבליעה הוא נפלט.
פסק שו"ע בדעת סתם שמותר למלוח ולצלות מבלי להדיח המלח. ובדעת י"א את הרשב"א שאוסר המלח אם שהה במלחו. [ואפילו אם שהה פחות משיעור מליחה- טז(ג)]. [ואם לא הדיחו לאחר מליחה יש להדיחו לאחר צלייה- שך(ז)].
       ורמ"א פסק א. כל צלי צריך לכתחילה הדחה ראשונית [משום דם שבעין שעליו- שך(ח)] ומליחה  מועטת. ויש למלות קודם שיתמלא המלח מדם.
                       ב. אם מלח מבלי הדחה ראשונה:
                           אם שהה במלחו כשיעור מליחה- אסור [כיון שהמלח מבליע הדם בעין שעליו, ונאסר ולא יעזור אם ידיח- שך(ט)].
                           אם לא שהה במלחו כשיעור מליחה- מותר. [ואף מותר לכתחילה למלוח מבלי הדחה תחילה- שך(ט)].
                       ג. דין החלל שבעופות חלולים, כדין שאר בשר [1. דנחשב כחתיכה אחת.  2. כבכ"פ]. אבל אם מלאים מלוי ביצים, צריכים מליחה לכתחילה כמו לקדרה. [ובביצים אסור דיעבד  ובבשר אסור לכתחילה ומותר דיעבד- שך(יא)].
                       ד. נהגו שלא להפך השיפוד ודיעבד אין לחוש. [מדובר גם בבשר שלא הומלח כשיעור- שך(יב)].
                       ה. שיעור צלייה שמאפשר בישול הוא כדי שיהא ראוי לאכילה מחמת הצלייה והיינו חצי צלייתו.[ ואף אם רוצה לאכול מבלי לבשל אח"כ ג"כ צריך לחכות שיהיה ראוי לאכילה כיון שבחצי צלייה יוצא כל הדם ודלא כרש"ל (שך(יג-יד)].
                        ו. יש להדיח הצלי לאחר צלייתו משום דם שעליו ודיעבד מותר. ואפילו נמלח קודם צלייתו ולא הודח מותר. [והאגודה מצריך הדחה ג"כ אם נצלה בלא מליחה ורש"ל מצריך לעולם רק הדחה אחת. ודעת השך(טו) כאגודה. כיון שאין לחלוק בסברה בעלמא ללא ראיה ברורה על הגדולים הקדמונים ובפרט כשרוצה להקל].
רצה למלוח צלי  ולאכלו בלא הדחה, עושה, ואין לחוש לדם שעל המלח. ויש מי שאומר דהני מילי כשמולחו וצולהו מיד, אבל אם שהה במלחו, המלח בולע ונאסר,  לפיכך מדיחו יפה קודם צלייה. הגה:  וי"א דצלי בעי הדחה תחלה (רמב"ן) וי"א דצריך גם כן קצת מליחה תחלה (רש"י). והמנהג להדיח תחלה וגם למלחו קצת כאשר נתחב בשפוד, וצולהו מיד קודם שיתמלא המלח דם (הגהות ש"ד).  מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל, או מלחו בלא הדחה תחלה, ונצלה כך, מותר, ובלבד שלא שהה כך במליחתו בלא הדחה שיעור מליחתו, אבל אם שהה כל כך קודם שצלאו, אסור (כך משמע בארוך כלל ה').  ואין חילוק בכל זה בין אווזות ושאר עופות החלולים (מרדכי וש"ד וב"י ועת"ח כ"ט דין ו'),  ובלבד שלא יהיו מלואים בביצים או בשאר בשר. אבל אם הם ממלואים, דינם כבישול וצריכים מליחה תחלה כמו לקדרה (ש"ד). ונהגו להחמיר כשצולין בשר  בלא מליחה, שלא להפך השפוד תמיד כדי שיזוב הדם (ארוך כלל ט'), ובדיעבד אין לחוש. ואין חלוק בכל זה בין אם רוצה לאכלו כך צלי, או רוצה לבשלו אחר כך,  רק שיצלנו תחלה כדי שיהא ראוי  לאכילה,  דהיינו כחצי צלייתו (שם). י"א  דכל צלי צריך הדחה אחר צלייתו, משום דם הדבוק בו (אגודה ואגור), וכן נוהגין לכתחלה. מיהו אם לא הדיחו, ואפילו בשלו כך, מותר (ע"ל סימן ע"ג). ואפילו נמלח תחלה קודם צלייתו ולא הודח אחר המליחה, אפילו הכי מותר ולא חיישינן לדם ומלח שעליו, דנורא משאב שאיב (או"ה).
 
[ לברר- מדוע שך(ו) מסביר בדעת סתם שמדובר שמולחל וצולהו מיד והלא זה דעת הי"א].
 
דין הדחה ראשונה בבשר לצלי-
               אם מתכוון לצליית הבשר מבלי למלחו כלל- שו"ע- א"צ הדחה- טז(ד).
                                                                          רמ"א- לכתחילה צריך הדחה- טז(ד)
                                                                                    [משום דם שבעין- שך(ח)].
              אם מתכוון למלוח הבשר טרם הצלייה חייב להדיח את הבשר קודם המליחה. [וכן כתב הטז(ד) וכן כתב השך בס"ק (ט) שמדובר שהדיחו ואח"כ מלח, וכל המחלוקת בשו"ע זה דווקא אם לאחר שהדיח מלח ורוצה להשהות המלח על הבשר. אבל משמע בשך(ט) בד"ה ומ"ש או שמלחו וכו', שהרמ"א מתיר מליחה בלא הדחה תחילה ואף לכתחילה כאשר שוהה פחות משיעור מליחה (וזה לכאורה בניגוד לט"ז(ה) שאוסר הבשר כאשר נמלח בלא הדחה כמו בקדרה ואף שלא עבר שיעור מליחה)].
איך אפשר לצלות בשר מבלי הדחה והלא יש עליו דם שבעין- שך(ט)- השו"ע מתיר לצלות הבשר אע"פ שיש עליו דם בעין כיון שהאש שואבת. ומקשה השך דמ"ש מדם בעין שנפל על הבשר שאין מועיל בזה צלייה. והלא גם כאן מדובר בדם בעין שהרי הבשר לא הודח ולא הומלח ואדרבה אם אמנם נמלח כך, מבלי שהודח, נאסר אפילו לצלייה וכ"ש לקדרה. [בש"ך משמע שאם לא שהה שיעור מליחה נאסר לקדרה אך לא לצלייה ורק בששהה שיעור מליחה נאסר אף לצלייה]. ומתרץ השך דאין זה ממש דם בעין וע"כ האש שואבתו. ומכ"מ הקולא הזאת היא דווקא כשנצלה בלא שנמלח, אבל אם נמלח ושהה שיעור מליחה, שוב אין הדם יוצא, אפילו בצלייה כיון שלגבי דם בעין לא אמרינן כבכ"פ. ואם לא שהה שיעור מליחה אע"פ שנבלע דם שבעין מכ"מ זה נאסר רק לקדרה אבל מועיל לצלייה כיון שלא נבלע בחוזק וגם לא נבלע הרבה מהדם והצלייה מועילה להוציאו, שכן כח האש חזק מכח המליחה כדמוכח לקמן:

1. בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה. (סט,יב)
2. בשר שנשרה מעל"ע לדעת שו"ע. (סט,טו)

               ומכ"מ אם נפל דם בעין על בשר שנמלח נאסר אף לצלי.
               [והטז(ה) כאמור חולק עפ"י הרש"ל וסובר שאם נמלח בלא הדחה אפילו בלי שהיה, נאסר אף לצלי   וכמו בקדרה].
 
סעיף ג'.
 
איסור דם הכנוס בורידים- רשב"א- יכול למלוח הבשר ולצלותו בלא הדחה, מבלי לחוש לדם שעל המלח, ומכ"מ צריך לחתוך את הורידים, או בשעת שחיטה או בסמוך לשחיטה, שאז הדם חם ונפלט דרך הורידים. אבל אם לא חתך את הורידים אסור לאכול הבשר, אפילו הצלייה, אלא עד שיחתוך העוף לנתחים.
                וכן אסור לאכול העוף השלם חי [ואע"פ שבסימן ס”ז התיר לאכול בשר חי בהדחה ובלא מליחה, דהוי דם איברים שלא פירש אבל כאן יש דם ורידים כנוס] וע"כ חייב לחתוך הורידים ולמלוח. ומכ"מ אם ניקר את חוטי הדם יכול לאכול בלא מליחה בין חי ובין צלי אף שהוא שלם [וכן לקדרה ע"י מליחה-שך(יח)].
      מגדולי המורים- אין לאכול כולו כאחד אא"כ חתך הורידין ורוב שני הסימנים. [דהיינו שהניקור לא מועיל- שך(יט)].
פסק שו"ע בסתם כרשב"א ובי"א- כדעת גדולי המורים.
לא נקב הורידים (בעוף) בשעת שחיטה, אסור לאכלו, ואפילו צלי, עד שיחתוך אבר אבר ויצלה.  רצה לאכול ממנו בשר חי, אסור עד שיחתוך וימלח. ואם נקר הבשר מחוטי דם, אוכל אפילו בלא מליחה, חי  או צלי, ואפילו כולו כאחד.  ויש שהחמירו שלא לאכלו כולו כאחד, אפילו בצלי  אלא לאחר חתיכת הורידין ורוב שני הסימנים.


טז(ח)- לא סוכם דנראה דעוסק בדיני שחיטה.
 
סעיף ד'.
 
חיתוך הצלי שעל האש- סמ"ג- אסור לחתוך צלי שאצל האש שלא נמלח כ"ז שלא נצלה כ"צ, מפני הדם שנבלע בסכין. [תה"ד- ומכ"מ לעניין מלוח שרי לחותכו בסכין אף לדעת הסמ"ג].
      ב"י בדעת הרא"ש- השא אינה מניחה לדם להיבלע בסכין כיון ששואבתו מרגע שמתחיל הבשר להתחמם.
דין השיפוד שצולין בו בשר- רשב"א- שיפוד שצולין בו בשר בלא מליחה בולע מהדם ונאסר. ולפיכך אסור לערב בו הקדרה כיון שפולט הדם שבו וכן היה אוסר הר"ר יונה. [ולגבי שיפוד לא אמרינן כבכ"פ-שך(כא)].
      רא"ש-כיון שהאש משאב שאוב אין הוא מניח לשיפוד לבלוע דם.
      ראב"ד-אסור להשהות הצלי על השיפוד, לאחר שהוסר מן האש שמא יחזור הבשר החם ויבלע מן השיפוד. מכ"מ כל עוד הבשר זב ופולט, אין הוא בולע מדם שבשיפוד.
      ר"ן-גם בשיפוד אמרינן כבכ"פ דהיינו שכל דם שנבלע בשיפוד, חוזר ונפלט, וע"כ אין להחמיר בזה כ"כ כי דם מבושל אינו עובר עליו.
השו"ע מביא דעת הסמ"ק והרשב"א וראב"ד ופוסק להקל בכל. ורמ"א מחמיר בכל הנ"ל לכתחילה.
יש מי שאוסר לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח, כל זמן שאינו נצלה כל צרכו, מפני דם שנבלע בסכין.  ויש מי שאוסר השפוד שצלו בו בשר בלא מליחה. ויש מי שהורה שאסור להשהות הצלי על השפוד  לאחר שהוסר מן האש, לאחר שפסק הבשר מלזוב, שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו. ויש מתירין בכל זה, וכן המנהג להתיר.  (ואנו נזהרין לכתחלה, ומתירין בדיעבד) (מהרא"י והגהת ש"ד ואו"ה כלל ל"ז).
 
       שך(כג)-ודעת רש"ל עפ"י השך להחמיר בסכין (ס"ט,בש"ך ס"ק פ"ז) אבל בשיפוד דעתו כרמ"א.
      אולם הט"ז הבין ברש"ל שאוסר דיעבד בשיפוד כי לא שייך כבכ"פ, והט"ז מחמיר כרש"ל דווקא    היכן שאין הפסד מרובה.
שיפוד שעל האש אך פסק מלפלוט דם- הלבוש כתב דכוונת הראב"ד שכל זמן שהוא אצל האש הוא זב ופולט ולכן אין חוששין הואיל וטרוד לפלוט אינו בולע, אולם דעת השך(כב) שמדובר שכל זמן שהוא על האש ואפילו כבר פסק מלזוב דם של עצמו.
שיפוד שצלו בשר אסור- טז(י)- דווקא באיסור דם יש להקל מטעם כבכ"פ אבל לעניין בליעת איסור דמסרק סריך לא שייך להקל. (קכ"א,ו).    
צלי שהוסר מן האש ועדיין זב דם- טז(ט)-משמע בראב"ד שאם הוסר מהאש בעוד הבשר זב אין איסור כיוון שכל עוד הוא פולט, אין הוא בולע, ומה שבולע הוא פולט אבל השיפוד עצמו נאסר דלא
               שייך בו כבכ"פ.
      ואילו לדעת הרא"ש אף בשיפוד אמרינן כבכ"פ.
      ומדייק הט"ז לדעת המתירים (ר"ן,רא"ש) שאף כשהוסר מן האש יש להתיר כיון שאם הוא חם הרי הוא מפליט דם שבתוכו. ואף כשנתקרר ואין מפליט הרי זה דם איברים שלא פירש.
הסרת השיפוד מהאש לפני שנצלה חצי צלייתו- הב"ח כתב שאף הרא"ש מודה שאם הסיר השיפוד קודם שנצלה חצי צלייתו, הבשר נאסר והסכין והשיפוד כי אז אין האש משאב שאוב.
      אולם הט"ז דוחה ומתיר הכל וכן עמא דבר שמסירים השיפוד לתקן האש.
 
 
סעיף ה'.
 
דין דם הנוטף מצלי- בגמ' כל הבשר קיב. אמר ר' נחמן אמר שמואל, ככר שחתך עליה בשר [מדובר בבשר צלי] אסור לאוכלה אם מתקיימים תנאים:
                 1. דאסמיך-שהיה הבשר אדום.
                 2. דאבריה-שהדם נראה מ 2 צדי הככר.

1. אסמכיה-דהיינו שהמוהל היוצא מן הבשר הינו עב אבל אם הוא צלול, אין הוא דם.

      ואח"כ בגמ' משמע שמותר אף בלא התנאים הנ"ל. וכן פסקו הפוסקים.
שיעור צליית הצלי- ר"ן-כשנתבשל כמאב"ד.
                            רשב"א-כדי שיהיה ראוי לאכילה.
דם הזב לתוך כלי- ראב"ד אוסר משום מראית עין שכן מה שהתירו היה דווקא בניספג לתוך הכיכר אולם ה"ה כתב שהפוסקים מתירים מכיוון שאין לו מראה חזק ואין אדם טועה בכך וע"כ אפילו מצוי בכלי, מותר לאוכלו דקרי ליה חמר בשר.
פסק שו"ע כרשב"א.
צלי שלא נמלח וחתכו על גבי ככר,  אף על פי שיש בככר מראה אודם, מותר אם נצלה עד כדי שהוא ראוי לאכילה לרוב בני אדם, (דהיינו חצי צלייתו. וה"ה שהמוהל בלא ככר נמי שרי) (ב"י בשם הרשב"א).
 
שך(כד)-ורש"ל פסק להחמיר אם המוהל עב כיון דספק דאו' והשך דוחהו דקו"ל דדם שבישלו אינו אלא מדרבנן.
 
סעיף ו'.
 
הנחת בי דוגי תחת צלי לקבל השומן- בי דוגי הוא כלי שנועד לקבל בו שומן (רש"י קיא:). ובגמ' קיב.
      אמר ר' נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו (דהיינו כל דמו נפלט ממנו-רש"י). ומנא ידעינן, מר זוטרא אמר משמיה דכ"פ משתעלה תמרתו (א. בשר מעלה עשן או ב. שהגחלים מעלים עשן מחמת שומן שנוטף בהם. וכל עוד זב דם לגחלים אין הם מעלים עשן-רש"י)
      מתקיף ר' אשי ודילמא צד תחתון של צד גחלים נצלה אולם הצד העליון לא נצלה. אלא אמר ר' אשי לית ליה תקנתא אלא עליו לתת תרי גללי מלחא (בין על הבשר ובין בתוך הכלי והדם נגרר אצל המלח לשוליים-רש"י) ואז מערה בנחת כדי שלא יתערב השומן עם הדם.
      ומוסיף רש"י שראה בבה"ג דדווקא תרי גללי מלחא כלומר מעט מעט אבל אם שם הרבה מלח, פוסק כח הדם ועושהו כמים והוא נעכר ומתערב עם השומן.
האם הבי דוגי נאסר מהדם- רא"ש-נראה דבי דוגי אסור כיון שדם מונח עליו ונבלע בו. [ומה שאינו אוסר השומן שבו הוא משום שאין כלי זה מונח על האש ואין בליעתו חזקה כ"כ לאסור השומן-ב"י].
      ר"ן-הכלי אינו נאסר מחמת הדם כיון שהדם מדינא אינו אסור כיון שאין נותנים בי דוגי אלא עד שנצלה כמאב"ד וכלה דמו. אלא שחכמים אסרוהו מפני שעדיין יוצא מוהל אדום ואסור משום מ"ע. (ובככר אין מ"ע כי בלוע בככר). אבל קודם שנתבשל כמאב"ד עדיין דם גמור הוא ואוסר בי דוגי ואז אמנם אוסר השומן מפני פליטת הכלי.
      רשב"א-אין הכלי נאסר משום שדם שבשלו נאסר מדרבנן וכיון שיש ספק האם הצד העליון נצלה או לא, ספקו לקולא.
כאיזו שיטה נפסק לדינא- ב"י בדעת רי"ף רא"ש רמב"ם(ו,טו)- לפי פשט סגי לכאורא בתרי גללי מלחא ובין העלה תמרתו לבין לא העלה תמרתו. וכן ה"ה סובר שתרי גללי מלחא מועילים אפילו טרם העלה תמרתו.
      אבל רשב"א-תקנת תרי גללי מלחא הוא רק משתעלה תמרתו אבל אין לתת בי דוגי קודם שתכלה האדמומית (דהיינו משיעלה תמרתו) אפילו יתן תרי גללי מלחא. אבל משהעלה תמרתו אז יש לתת התרי גללי מלחא, דכל היכן שיש אפשרות להוציא מידי ספק יש לעשות כן.
      והטור פסק כדעת הרשב"א ומשמע שסובר שהרא"ש מסכים לזה.
      וע"כ מסקנת הב"י- שרא"ש רי"ף סוברים שכל תקנת ר' אשי הוא דווקא לאחר שהעלה תמרתו.
שלב צליית הבשר שאפשר לתת הבי דוגי- רשב"א-בשר שלא נמלח אין נותנים כלי לקבל שמנונית אלא עד שיהא ראוי לאכילה בצלייה זו הראויה לרוב בני אדם.
      ומדייק הב"י- דלא סגי במאב"ד.
נתינת בי דוגי תחת כבד- כל הבשר קיא. דרש מרימר הלכתא בין כחלא בין כבדא תיתי בשרא שרי עלוי בשרא דיעבד- אין לכתחילה-לא. ואי איכא בי דוגי בשרא עלוי כבדא נמי אסיר (לפי שדם הכבד נוטף לתוך הבי דוגי ונמצא אוכלו-רש"י) ואע"פ שדם בשר הנוטף עם השומן ג"כ לבי דוגי, מכ"מ דם הבשר יורד לשולי הכלי והשומן צף למעלה אבל דם הכבד צף למעלה.
הלכה למעשה בנתינת בי דוגי- הטור הביא בשם רש"י שאין אנו בקיאים בדבר שלא להרבות או למעט המלח וע"כ אין ליתן כלי תחת הצלי אלא עד שימלח הבשר וישהה שיעור מליחה. [ורמב"ם חולק כיון דמצריך חליטה].
      ב"י- ואף בגרסת רש"י שלנו אפשר לדייק כנ"ל.
      וכן הר"ן- ולפי דברי בה"ג נפל בי דוגי בבורא.
      רשב"א- ואם עבר ועשה, ואפילו נתן בו הרבה מלח מותר, לפי שאין כאן דם אסוק מדאו' דהוי דם שבשלו (מנחות כא.). וכן דאין ודאי שיצא דם שהרי יתכן שמשהעלה תמרתו נתבשל אף הצד העליון.
פסק שו"ע כרשב"א דאפשר ליתן בי דוגי רק משיהיה ראוי לאכילה.
בשר שצולין בלא מליחה, אין נותנין כלי תחתיו לקבל שמנונית הנוטף ממנו, עד  שיצלה עד שיהא ראוי לאכילה על ידי צליה זו.
 
האם יש לתת גם תרי גללי מלחא- הב"ח כתב שצריך בנוסף לצליה באופן שראוי לאכילה, גם את המלח ושכן סובר הטור וע"כ תמה על השו"ע שלא הצריך המלח אבל הטז(יא) סובר שאף הטור אינו מצריך מלח משנצלה הבשר באופן הראוי לאכילה וכן משמע בשו"ע שא"צ לתת המלח, דכל מה שצריך מלח זה דוקא בשלב של העלה תמרתו, אלא שזה שלב שבו לא ראוי עדיין לאכילה. אבל משהגיע לחצי בישולו מקרי ראוי לאכילה וא"צ לתקנת המלח, ואפילו משום מ"ע, כיון שהוא נצלה כל צרכו.
      ואף השך(כה) דחה הב"ח ומוכיח שכל שנצלה חצי צלייתו כבר זב דמו ממנו ומה שזב אח"כ אינו אלא   מוהל בעלמא.
 
 
 

סימן צ"ב.
 
סעיף א'.
 
דין חלב רותח שנפל לתוכו כזית בשר- כל הבשר קח.  כזית של בשר שנפל לתוך יורה של חלב, אמר רב בשר אסור, וחלב מותר, ומקשה הגמ' מדוע החלב מותר והלא הוא חלב נבלה, ומתרצת הגמ' שהבשר נפל ליורה רותחת דהבשר בולע אך אינו פולט, ומדובר שסילקו קודם שנחה הרתיחה. אבל אם מסלקו רק לאחר שנח מרתיחה חוזר הבשר ופולט.
פרוש חלב נבלה- רש"י- החלב שנבלע בבשר נעשה נבלה, וכשחזר ונפלט בשאר החלב הוי ליה מין במינו, חלב אסור בחלב היתר ורב אית ליה מין במינו לא בטיל. וכשנופל לתוך יורה רותחת אינו פולט מה שמבליע כל עוד אינו נח מרתיחותיו.
ב"י- הפוסקים הסכימו לשיטת ר"ת שמין במינו בטל ב 60.
קדם וסילק ואין בחלב 60 כנגד הבשר- הטור כתב שאם בחלב 60, אע"פ שקדם וסילקו, גם החלב אסור. והב"י מקשה שהרי משמע בגמ' שלא נפלט ממנו כלום כיון שיש רתיחה וא"כ אף כשאין 60, מותר.
       וכן משמע ברמב"ם(ט,ח) והינו שלא היה טעם. וכן משמע ברשב"א שאם קדם וסילק קודם שיספיק לפלוט החלב שבלע אפילו אין ביורה 60 והינו שלא היה טעם (ובדק ע"י קפולא) ומותר כיון שלא נימוח שם ממשו של בשר ואין כאן אלא פליטתו [ רשב"א סובר כרמב"ן דבלא נימוח האיסור סמכינן אקפולא אפילו בפחות מ 60],  אבל אם לא הספיק לסלקו עד שיוכל לפלוט החלב שבלע אע"פ שטעמי קפולא ואין בו טעם בשר כלל, אפ"ה אסור וצריך 60 כשיעור החתיכה.
       ומתרץ הב"י שהטור סובר כסמ"ג שמה שאומרים שאין הבשר פולט כל עוד לא נח מרתיחותיו הינו במה שבולע כעת ודווקא חלב אבל טעם הבשר שיש בבשר זה מכבר, פולט גם פולט, והראיה שנותנים ירק במים ומשתנה צבע המים וכן כשנותנים בשר שמן, רואים מיד שמנונית. וכן כתב הר"ן בשם ר"ת ולפי טעם זה לא מועיל מה שקדם והוציא אלא שלא יאסר מין במינו אבל מין בשאינו מינו מיהא נאסר אם אין 60 כנגדו וע"כ צריך 60 כנגד כל הבשר דלא ידעינן כמה נפיק מיניה.              
       ומה שלא הצריכו הרמב"ם והרשב"א 60 בשקדם וסילק, הינו כיון שסוברים כהרא"ש דבטעימת קפולא סגי אף בפחות מ 60.

מה מקרי שיעור רתיחה- ה"ה – לא נתבאר בגמ' שיעור זה וכן אין מפרשו הרמב"ם כיון שהוא תלוי רק   באומד הדעת.

פסק שו"ע בדין כזית בשר שנפל ליורה חלב רותח יש לחלק בין אם קדם והוציא קודם שתנוח היורה, לבין שהוציא לאחר שנחה רתיחת היורה.

               אם הוא טרם שתנוח היורה- אפילו אין ביורה 60 מותר החלב כל שקפולא אומר שאין טעם  בשר.  אבל חתיכה עצמה אסורה.

               אם הוציא לאחר שנחה הרתיחה- בעינן 60 ואף שאין טעם בשר.  
      ורמ"א חולק לשיטתו שאין סמכינן אקפולא וע"כ תמיד בעינן 60.
כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותח,  טועם העובד כוכבים הקדירה, אם אמר שיש בה טעם בשר, אסורה. ואם לאו, מותרת, אפילו בפחות מששים, ואותה חתיכה אסורה.  במה דברים אמורים, כשקדם והוציא החתיכה קודם שתפלוט חלב שבלעה, דהיינו קודם שתנוח היורה מרתיחתה, אבל אם לא הספיק לסלקו עד שיוכל לפלוט החלב שבלעה, אף על פי שטעמו עובד כוכבים ואין בו טעם כלל, אסור, אא"כ יש בו ס'. הגה: וע"ל סימן צ"ח דאין אנו נוהגין לסמוך אטעימת עובד כוכבים, ובעינן ס' בכל ענין.
 
 
 
 
 
 
 
 
סיכום להלכה- טז(א)- כשנופל כזית בשר או אפילו פחות מכזית לחלב (הנפק"מ זה רק לענין מלקות) יש     2   איסורים :

1. טעם בשר שמפליט לתוך החלב תכף לאחר הנפילה- ובזה בעינן 60 לכו"ע, כיון שהחלב שנבלע בבשר נעשה נבלה ונתערב בשאר החלב וא"א לטועמו ולכן צריך 60 כנגד כל החתיכה דלא יודעים כמה נבלע ונפיק מיניה שך(ב).
2. חלב שנבלע בבשר, וחוזר ונפלט בחלב- אם קדם והוציא טרם שנחה הרתיחה- לכו"ע אין בעיה.

      אבל אם הוציא הבשר לאחר שנחה הרתיחה- לרש"י, דס"ל במין במינו, לא בטל- החלב אסור.
                                                                 לר"ת- דקו"ל כוותיה מין במינו בטל ב 60 ולכן בעינן 60 כנגד הבשר. וכן דעת רמ"א דאין סומכים על קפולא. 
                                                                 לרמב"ם- כל שאין טעם, אף פחות מ 60, מותר כל שטעמו קפולא, או מסל"ת.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ב'.
 
טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר בקדרה- כל הבשר קח- במשנה טיפת חלב שנפלה על החתיכה, אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה, אסור. ניער את הקדרה, אם יש בה בנ"ט באותה קדרה, אסור.
     רש"י- טיפת חלב שנפלה על אחת החתיכות שבתוך הקדרה, ולא הגיס את הקדרה וטעם החלב לא התפשט אלא באותה חתיכה. אם אין באותה חתיכה 60 כנגד החלב, נאסרת החתיכה מיד.
               ובגמ' יש מח' האם חוזרת אותה חתיכה ואוסרת שאר החתיכות שבקדרה. ולמסקנה אם ניער את הקדרה מיד וקודם שקבלה החתיכה טעם מן הטיפת חלב, נתערבה החתיכה בכל החתיכות, ולא נתנה הטיפה טעם בקדרה אז הכל מותר אבל אם יש בקדרה טעם חלב, נאסרת הקדרה.     
האם החתיכה הנאסרת טובלת ברוטב- התוס' (ר"י) פירשו שהחתיכה כולה חוץ לרוטב וכגון שעומדת על חתיכה אחרת ולכך משערים רק באותה חתיכה נגד החלב ולא בשאר חתיכות כיון שחלב מפעפע על כל החתיכה, אך לא מפעפע מחתיכה לחברתה אלא ע"י ניעור וכסוי.
     ואילו שיטת רש"י שאפילו מקצתה ברוטב אין הכל מצטרף לבטל החלב. והדמ' סובר שיש קולא בדברי רש"י באופן שאף אם החתיכה טובלת ברוטב, ונאסרת, מכ"מ היא אינה אוסרת לתבשיל אע"פ שטובלת בו כי אין הרתיחה מגיעה לשם.
               אולם הט"ז(ב) סובר ברש"י שהחלק התחתון שבחתיכה נאסר מהחלק העליון. ונמצא שכל החתיכה נעשית הבלה וא"כ כיון שהיא טובלת ברוטב, הרי שנותנת טעם נבלה באמצעות הרוטב לשאר התבשיל וע"כ אם אין 60 בתבשיל כנגד החתיכה, כל התבשיל נאסר.
               [יש עוד מח' בדברי רש"י לגבי מה מהחתיכה נאסר (ד"מ(ב)) המרדכי סובר שמה שנאסר בחתיכה הוא רק מה שחוץ לרוטב אבל מה שטובל בחתיכה לא נאסר, כי אם הוא נאסר, הרוטב יבטל את כל החתיכה. אולם שאר מפרשים הסבירו ברש"י שאכן כל החתיכה נאסרת ומכ"מ הקדרה לא מצטרפת לבטל החתיכה].
     ר' ירוחם – פוסק כרש"י.
         [והתוס' הקשו על רש"י מהגמ' ק. שחתיכת נבלה אוסרת כשנותנת טעם ברוטב ובקופה ובחתיכות ורב אומר שכיון שהנבלה נתנה טעם בחתיכה והפכה אותה לנבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה.
             ורש"י  פירש שם שמדובר שהנבלה נתבשלה עם הבשר, ואח"כ נתן שאר החתיכות בקדרה.
             ודחו התוס' פירוש זה שהרי גם הרוטב נאסר בעת הבישול ונעשה נבלה. אולם בגמ' משמע שהרוטב לא נאסר ואדרבה מצטרף לבטל החתיכה. וע"כ מפרשים התוס' שמדובר שהחתיכה שקיבלה חלב עומדת על חתיכה אחרת ואינה טובלת ברוטב, וזו נעשית נבלה ואח"כ אוסרת את שאר החתיכות לדברי רב כיון שהם מינה.]
פני החתיכה מגולים לשיטת רש"י- הגמ'- מדייקים ברש"י שגם כאשר פניה העליונים של החתיכה מגולים, אם לא ניער ולא כיסה, אין הרוטב מסייע לבטל טעם הטיפה.
     ב"י- אבל אם כל החתיכה בתוך הרוטב, פשוט שהחלב מתערב בכל הרוטב, כיון שהרוטב צף על גבי החתיכה.
האם אפשר לאמוד כמה איסור נפלט מבשר- ר' ירוחם- א"צ לשער 60 כנגד כל החתיכה אלא כנגד שיעור הנפלט ממנה.
     ב"י- ואין דבריו נכונים שהרי הגמ' אומרת שאין יודעים כמה נפיק מיניה וכו'.
  קטע ומיהו כשכילה- ולא כיסה נמי- לא מובן גם לרב.
טיפת חלב שנפלה על חתיכה ואין בחתיכה 60 כנגד החלב- הטור כתב שאם אין בחתיכה 60 הרי החתיכה נאסרת והינו לדברי הסוברים שטעימת קפולא אינו מתיר אלא בדיש 60. ומוסיף ב"י שרוב הפוסקים סוברים שטעימת קפולא מתיר אע"ק דלית בחתיכה 60 (סימן צח)  [לברר- הרי גם הטור בצ"ח סובר שטעימת קפולא מועילה גם כשאין 60, והרב אומר שיתכן שרצה כאן לצאת ידי כו"ע].
ניעור וכסוי מיידי המעבירים טעם הטיפה בכל הקדרה- ב"י- אם מיד כשנפלה הטיפה ניער הקדרה או כיסה אותה הכל מצטרף לבטל החלב. ודין הכסוי שווה לניעור, והטעם בכסוי הוא שמי השולים עולים עד הפה ויורדים.
האם לשיטת ר"י צריך ניעור הקדרה- מהר"י יעקב בן חביב- מה שהטור כתב שיש לנער הקדרה מיד כשנפל החלב או לכסותה זה דווקא לשיטת רש"י, אבל לר"י אין צריך לנער הקדרה אלא שהחתיכה תטבול במקצת ברוטב, או שאמנם מוסב גם לדברי ר"י ובאופן שהחתיכה אינה טובלת ברוטב כלל.
מה שיעור הניעור הצריך- הרמב"ם(ט,י) כתב שאם נפל חלב לקדרת בשר מנער מתחילה ועד סוף או מכסה מתחילה ועד סוף.
     ודעת הטור שמספיק שמנער בתחילה, וא"כ חולק על הרמב"ם.     
     ומהר"י בן חביב כתב שאף לדעת הרמב"ם מספיק בתחילה, מיד כשנפל, כדי שתתערב החתיכה ואם יודע על איזו חתיכה נפלה צריך לנער עד שתתערב בין החתיכות, אבל אין הכוונה שאפשר להמתין ולנער אח"כ.
     אבל דעת ב"י שכוונת הרמב"ם שמנער מתחילה ועד סוף ממש. משום גזרה שלא ינער היטב היטב.
     והטז(ו) פירש שאין מחלוקת בין הרמב"ם לטור, אלא שרמב"ם מדבר שכל זמן שיש ממשות של חלב על בשר, לא יועיל מה שמנער הקדרה כיון שיתכן שתבדל אח"כ החתיכה מהתבשיל ותיאסר החתיכה כיון שיש עליה חלב בעין. לכן צריך שינער מתחילה ועד סוף עד סוף של הטיפה אבל אם כלתה ממשות הטיפה, אף הרמב"ם מודה לטור שיכול להפסיק לנער.
חלב שנפל למרק, האם צריך לנער מיד או יכול גם אח"כ- הרמב"ם כתב שאם נפל חלב למרק או לתוך חתיכות, ולא נודע לאיזו חתיכה נפלה ניער את הקדרה כולה עד שיתערב הכל.
     והטור תמה שהרי אם החתיכות בתוך הרוטב מה צריך לנער. ואם החתיכה אינה ברוטב, ניעור אח"כ לא יעזור שמנער אח"כ הרי הפכה לנבלה, כלומר הטור מבין ברמב"ם שאם בא לשאול מה הדין מייעצים לו לנער הקדרה.
     ומתרץ ב"י שאמנם לפי הרמב"ם יש לנער כדי שיתערב יפה יפה אף שחתיכות בתוך הרוטב שהרי ר' יהודה גוזר אף בניער יפה שמא לא יערב טוב. והשך(ח) תירץ שמכיון שלא ידוע לאיזו חתיכה נפל לא שייך לומר חנ"נ אלא כל הקדרה נכנס לספק ולכן מנער את כל הקדרה ומצרף את כל הקדרה לבטל. וכיון שכל הקדרה בספק לא שייך מבטל איסור בידיים שהרי אין איסור ברור, וספק אם נאסרה חתיכה אחת מתוך החתיכות. ובעקרון זה פירש הטז(י) שלא נודע על איזו חתיכה נפל וע"כ לא אמרינן חנ"נ. ובאמת א"צ לנער אלא שהניעור הוא לטובת הבעלים כי אם אין 60, ויתן לעכו"ם לטעום.
פסק שו"ע כלשון הרמב"ם.
שו"ע- נפל חלב על חתיכה שבקדרת בשר.
               אם אין בה טעם חלב- הכל מותר.  רמ"א- אין סומכים על עכו"ם וצריך 60.
               ואם יש בה טעם חלב- החתיכה אסורה.
שו"ע- דין ביטול החתיכה שנאסרה- כשיש 60 כנגדה-
               כיסה או ניער מתחילה ועד סוף- הכל מצטרף לבטל טעם החלב.
                                                רמ"א- סגי בניעור מיד כשנפל וא"צ בסוף.
               לא כיסה או לא ניער מתחילה ועד הסוף- חתיכה אסורה ושאר התבשיל מותר.
שו"ע- נפל חלב על מרק או על חתיכות ואין ידוע לאיזו חתיכה נפל- ניער הקדרה עד שישוב ויתערב ואם אין טעם בחלב מותרת. [והינו כלשון הרמב"ם דמשמע ממנה שאפשר לנער גם אח"כ שך(ח)].
      רמ"א- אם לא ניער מיד כשנפל האיסור, לא מועיל [ וכדעת הטור שרק ניעור מידי מועיל שך(ח)].
נפל חלב לתוך קדירה של בשר, טועמין החתיכה שנפל עליה החלב, אם אין בה טעם חלב, הכל מותר. ואם יש בחתיכה מטעימת חלב,  נאסרה אותה חתיכה. (ולדידן דאין סומכים אעובד כוכבים, בעינן ששים בחתיכה, ואם לאו כולה אסורה). ומשערין בכולה, אם היה בכל מה שיש בקדירה מהחתוכות והירק והמרק והתבלין כדי שתהא חתיכה זו אחד מששים מהכל, החתיכה אסורה והשאר מותר. במה דברים אמורים, בשלא ניער הקדירה בתחלה כשנפל החלב, אלא לבסוף, ולא כיסה.  אבל אם ניער מתחלה ועד סוף, או שכיסה משעת נפילה ועד סוף, הכל מצטרף לבטל טעם החלב. הגה:  וכן אם לא ניער כלל, לא בתחלה ולא בסוף, ולא כיסה כלל, אם יש ס' בקדירה נגד טיפת חלב שנפל, אינו אסור רק החתיכה לבד,  ושאר הקדירה מותר (בית יוסף בשם הראב"ד והמגיד משנה בשם הרמב"ם). וכן אם ניער בתחלה או כיסה מיד, אע"ג דלא ניער ולא כיסה לבסוף, כל הקדירה מצטרף, והוא שניער וכיסה מיד שנפל שם האיסור (טור וב"י בשם ר"י ן' חביב).  וכן אם נפל לתוך המרק או לחתיכות, ולא נודע לאיזו חתיכה נפל, נוער את הקדירה כולה עד שישוב ויתערב הכל, אם יש בקדירה כולה טעם חלב, אסורה. ואם לאו, מותרת. ואם לא נמצא עובד כוכבים שיטעום ונסמך עליו, משערים בששים (עכ"ל רמב"ם). הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאינו מועיל מה שנוער הקדירה, אם לא שניער מיד שנפל האיסור (טור). והכי נהוג.
 
כמי פוסק השו"ע במח' רש"י ור"י - טז(ב),(ד)- השו"ע פסק כרש"י שהרי כתב שאם נאסרה החתיכה אוסרת את שאר התבשיל (ומשמע לטז שכוונת שו"ע שטובלת ברוטב) אולם נקה"כ דוחה הראיה שהרי יתכן שמדובר בחתיכה שהיה מחוץ לרוטב ואח"כ ניערה ולפיכך כשנכנסת לרוטב היא אוסרתו ומסקנת השך(ד) שדעת כל המחברים (חוץ מרשב"א ור' ירוחם) כר"י וכן דעת כל האחרונים.
מה בין איסור שנפל על חתיכה, לחלב שנפל על חתיכה- השו"ע פסק בסימן ק"ה ס"ד שאם נפל איסור על חתיכה, החתיכה נאסרת בכדי נטילה (לר"י אם לא טובלת ברוטב ולרש"י אפילו טובלת) וא"כ מדוע כאן נאסרת כל החתיכה.
     ותירץ השך(ג) 1. חלב מקרי איסור שמן שהרי יש בו שמנונית חמאה וע"כ נבלע בכל החתיכה.     
                             אולם השך דוחה שהרי מוכח מרשב"א(קה,ז) שחלב הוא איסור כחוש.
                         2. חתיכת בשר אצלנו היא בעלת הבל ולחלוחית וע"כ היא צלולה יותר והחלב מתפשט בה. אבל בק"ה מדובר בחתיכה שבקדרה דהוי גוש שאינו צלול וודאי שאין החלב מתפשט בה וכן סובר הטז(ג).
                         3. כאן מדובר שהחתיכה היא שמנה.
האם צריך ניעור מתחילה ועד סוף- השו"ע סתם כרמב"ם שאם ניער מיד כשנפל החלב ומתחילה ועד סוף, הכל מצטרף לבטל טעם החלב ורמ"א כתב דסגי בניעור מתחילה ואע"פ שלא ניער בסוף. והשך(ה) פסק שדעת הרמ"א עיקר ומה שלא כתב בלשון י"א החולקת, כיוון שאפשר להסביר שגם שו"ע סובר כן עפ"י דעת מהר"י בן חביב. וכן פסק הטז(ד).

מהי פסיקת הרמ"א במח' ר"י ורש"י- הרמ"א כתב שאם לא ניער בתחילה ולא בסוף ולא כיסה, אם יש 60 בקדרה כנגד טיפת החלב שנפל, אין הקדרה נאסרת אלא החתיכה בלבד.

                ומקור דברי הרמ"א בראב"ד שכתב שאם לא ניער כלל אין שאר החתיכות נאסרות, ואע"פ שיוצא רוטב מהחתיכה הנבלה, מכ"מ לא נאסרות דבעינן שיצא החלב לשאר החתיכות.
                ולפי"ז הקשה הטז(ה) על הרמ"א שהצריך 60 בקדרה כנגד הטיפה שהרי גם כשאין 60 בקדרה כנגד הטיפה אין לאסור, שהרי אין החלב יוצא, ואף אם סובר הרמ"א שהחלב יוצא הרי שצריך 60 בקדרה כנגד החתיכה ולא סגי כנגד החלב.
               והטז נאלץ ליישב השאלה, בכך שהרמ"א סובר כר"י בעקרון והינו שהחתיכה טובלת ברוטב אלא שלפי ר"י מצטרפת כל הקדרה לבטל החלב ולפיכך צריך 60 נגד הטיפה, ועכ"ז הרמ"א מחמיר. מסברת עצמו, לאסור החתיכה. ומקשה הטז על הרמ"א, דאם סובר כאן כר"י, מדוע לא כתב בלשון י"א, שהרי השו"ע פסק כרמב"ם וכדעת רש"י, ועוד מקשה הטז על הרמ"א מדוע מקל בב"ח והלא בס"ד פסק להחמיר בב"ח.
                [הערת הסבר- פשוט לטז שהרמ"א לא פסק כרש"י שהרי אם החתיכה טובלת היא אוסרת את התבשיל ולא עוזר מה שיש 60 כנגד הטיפה (עפ"י טז(ב) החולק על ד"מ)].
     ואף השך(ו) מקשה על הרמ"א מהראב"ד הנ"ל, שהרי גם אם אין 60 בקדרה יהיה הכל מותר כיוון שאין החלב נותן טעם אלא החתיכה עצמה. ומתרץ השך שהרמ"א מתייחס למקרה בו החתיכה טובלת ברוטב אלא שהרמ"א מסתפק שמא הלכה כר"י (ואז יש להתיר כל הקדרה) או כרש"י (ואז החתכה אסורה וקדרה מותרת) ולכן פסק שהקדרה מותרת ממ"נ ואילו לגבי החתיכה עצמה פסק שאסורה, כי חושש לרש"י שאין הקדרה מצטרפת לביטול החלב. ומוסיף בשך(ז) שהחתיכות שנגעו בחתיכה שנאסרה צריכות נטילה (ק"ה, ס"ק ט"ז).
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ג'.
 
חתיכת בשר שנאסרה מחלב והתבשלה עם שאר התבשיל- כל הבשר קח.  בגמ' מח' אמוראים האם אפשר לסוחטו אסור או מותר ומסביר רש"י שמדובר בהיתר שבלע איסור, ונתן בו טעם ואסרו. ואחר בישל ההיתר הזה עם היתר אחר ובאופן שאפשר לאיסור הבלוע ליסחט מההיתר הראשון ולהתחלק בין כל שאר מרכיבי התבשיל ובאופן שבשאר התבשיל יש בכדי לבטל את האיסור הבלוע.
      רא"ש, רשב"א, רמב"ם(ט,ט)- פסקו כמ"ד אפשר לסוחטו אסור. והינו שחתיכה עדיין עומדת באיסורה.
      אולם הראב"ד- אין דין חנ"נ אלא לר' יהודה שמחמיר במין במינו אבל לדידן דקו"ל מין במינו בטל אין דין חנ"נ.
                ומסביר הר"ן- שהראב"ד סובר כרי"ף שלא פסק שצריך שיעור כנגד חתיכה שבלעה איסור ומשמע שאין החתיכה נעשית איסור.
                [הערה- לכאורה הב"י קושר דין חנ"נ עם דין אפשר לסוחטו ובאופן שאפשר לסוחטו אסור הוא הוא חנ"נ. ולכאורה אפשר לחלק דיש שוני בין המושגים דחנ"נ, כל החתיכה הופכת נבלה אבל באפשר לסוחטו אסור מדובר שיש היתר אלא שבלוע בו איסור שאינו יוצא ממנו.]
כאשר אפשר לזהות החתיכה שנאסרה- רא"ש- אם מכיר את החתיכה צריך להשליכה והשאר מותרות עפ"י הגמ' גיד הנשה צי: חתיכה של נבלה ושל דג טמא שנתבשלה עם החתיכות, בזמן שהוא מכירה בנותן טעם, ואם אינו מכירה כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. ומה שאין החתיכה מתבטלת ב 60 בשאר חתיכות אלא כולן נאסרות הינו כיון שהיא חתיכה הראויה להתכבד.
                [ כלומר חהר"ל במינה אינה בטלה אף ב 1000 , אבל שלא במינה בנתינת טעם / 60 ].
האם יש חנ"נ באיסור בב"ח מדרבנן- הג"א כתב שמה שחלב נפל לחתיכה ואסרה אם נתן בה טעם, הינו דווקא בבשר בהמה אבל אם נפלה על בשר חיה ועוף, כיון שאיסורו מדרבנן, לא בעינן 60 בחתיכה כנגד החלב אלא החלב בטל ברוב.
   פסק השו"ע חתיכת בשר שהפכה איסור מחמת חלב, צריך 60 לבטלה.
כשנאסרה החתיכה מחמת החלב, נעשית כל החתיכה איסור, ואם בשלה עם אחרות צריך ששים לבטל כולה.  ואם מכירה, משליכה, והאחרות מותרות. ואם אינו מכירה, הרוטב, מותר, וכל החתיכות אסורות, אם חתיכת האיסור ראויה להתכבד.
 
חתיכה חמה שנאסרה מחמת חלב ונפלה לתוך חם- משמע בשו"ע שאם חתיכת האיסור היא חהר"ל, אינה בטלה ב 1000 וע"כ אם יש 60 כנגד החתיכה באופן שאינה מרובה ברוטב, הרוטב מותר אבל החתיכות נאסרות. ואם אינה חהר"ל הרי שהחתיכה בטלה ברוב החתיכות. וכן מפרש בשך(ט) וכתב שבשר וחלב הוי איסור מחמת עצמו אבל בט"ז(ז) משמע שאין החתיכה מקרי איסור מחמת עצמו אלא רק איסור בלוע ולפיכך בלא בישול אינה אוסרת אפילו כשהחתיכה חמה והרוטב חם.   
                [ לברר- טז(ז) דמשמע ממנו שלא כל בב"ח הי איסור בפ"ע אלא רק בשר עצמו עם חלב עצמו וצ"ע]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ד'.
 
האם אמרינן חנ"נ בשאר איסורים- גיד הנשה ק.  דרש רבב"ח חתיכה של נבלה ושל דג טמא אינה אוסרת אלא עד שתתן טעם ברוטב ובקופה ובחתיכות.
      אולם רב אומר כיון שנתן טעם בחתיכה, חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. מקשה ר' ספרא לאביי, הרי רב סובר כר' יהודה שמין במינו לא בטל וא"כ אם החתיכה מצויה בין שאר החתיכות מדוע צריך שתתן טעם בחתיכה, הרי מין במינו אפילו ב 1000 לא בטל אף שלא נותן טעם. וענה לו אביי שמדובר שהוא הוציא את חתיכת הנבלה, כלומר אין ממשית איסור אלא רק טעמו.
     ומקשים התוס'- מדוע רב מצריך נתנית טעם והלא אפילו לא נתנה טעם, אלא רק עבר מעט ציר, די בזה לאסור במין במינו.
     ור"ת תירץ שאמנם החתיכה עצמה נאסרת אף במשהו קטן שעובר אליה, אולם עדיין אינה נעשית נבלה באופן שיהיה בכוחה לאסור את שאר החתיכות, כיון שהיא עצמה לא נאסרה אלא ע"י כל שהוא.  וא"כ רק כשקיבלה טעם יכולה לאסור שאר החתיכות.
     אולם ר' אפרים מקשה על ר"ת שהרי אם עבר משהו, סו"ס, הכל אסור, כיון שלרב מין במינו לא בטל. ולכן מפרש ר' אפרים שבין אם עובר מעט ציר או אם עובר טעם אין החתיכה נעשית נבלה לדעת רב ומסביר ר' אפרים בגמ' שכאשר נתנה הנבלה טעם בחתיכה אז נחשב האיסור בעין ולכן אוסר כל החתיכות במשהו כי הוא מינה (והחתיכה עצמה אמנם לא נעשית נבלה) אבל כאשר לא נתנה הנבלה טעם, אין היא אוסרת את החתיכות, כיון שצריך לבטל רק את האיסור וכיון שלא נתן טעם בחתיכה הראשונה, הרי שרואים את האיסור כמאן דליתיה, ולא אוסר אלא חתיכה ראשונה.
               ומה שאומרים שחתיכה נעשית נבלה זה דווקא בב"ח (קח.) ואז צריך 60 כנגדה ולא סגי בביטול הטיפה בלבד, כיון שבשר וחלב הם היתר כ"א בפ"ע ורק התורה גילתה שחיבורם גורם ליצירת איסור וע"כ ½ זית בשר המתבשל ב ½ זית חלב, כל הזית הם נבלה אבל חתיכת היתר שבלעה טעם נבלה ונאסרה וחזרה ונתנה טעם ברוטב א"צ 60 אלא כדי לבטל האיסור הנבלע בחתיכה.
דעת הראשונים במח' ר"ת ור' אפרים- כר"ת- תוס', סמ"ג, מרדכי ור"ן.
                כר' אפרים- רמב"ן, רמב"ם ורשב"א- מב שפוסקים אפשר לסוחטו אסור זה דווקא בב"ח אבל לא בשאר איסורים, כיון שאף שחתיכה בלעה טעם נבלה, אין היא פולטת רק את טעם האיסור ומכ"מ גם לר' אפרים החתיכה עצמה אסורה, כיון שהאיסור הבלוע אינו יוצא ממנה. [ אולם הטור הבין בר' אפרים שסובר שאפשר לסוחטו מותר ולכן אף חתיכה ראשונה מותרת].
מהי דעת הרא"ש- הטור כתב שהרא"ש סובר כר' אפרים והב"י הוכיח מזה שהרא"ש כתב דין 29 זיתים של היתר שנפל לתוכם כזית חלב ובקדרה אחרת זבה היו 30 זיתי היתר נפל כזית דם ונתערבו והכל מותר שאינו סובר שהקדרה הופכת חנ"נ בשאר איסורים.
האם אמרינן חנ"נ בתערובת לח בלחאו יבש ביבש- מרדכי- דווקא בחתיכה שקבלה טעם שייך לומר חנ"נ כיון שיש בה חשיבות לחתיכה והחתיכה ניכרת ובלטת, ולכן צריך 60 כדי לבטלה [אם אינה ראויה להתכבד או דבר במנין], אבל בדברים לחים כגון: יין במים דע"ז או רוטב ברוטב דאין האיסור ניכר ונבדל ואין כאן חשיבות לא שייך לומר חנ"נ.
     וכן סובר הרשב"א והר"ן והראב"ד ונימקו שמכיון שהאיסור בלוע בחתיכה נתן בה טעם, כל חתיכה כנבלה עצמה, אבל בלח, אע"פ שהנוזל נאסר מחמת שאין בו 60 כנגד נוזל האיסור, מכ"מ אם נתרבה הנוזל, יתבטל האיסור, כיון שאין האיסור מעורב בהיתר הראשון. וכן הדין ביבש ביבש שאין חוזרים ואוסרים כיון שלא בלעו איסור.
               ויש שמחמירים שיש חנ"נ לא רק בלח ביבש כמו חתיכה שנפלה עליה חלב, אלא גם בלח בלח כיון שהכל הפך גוף אחד אבל ביבש ביבש מודים שאין חנ"נ.
               ומכ"מ הר"ן מסכם דזה וזה אינם דברים מחוורים.
     ד"מ(ב)- רא"ש- אף בדבר לח בלח אמרינן חנ"נ. [ שאין לחלק בין לח המתערב לדבר הנבלע- אגור בדעת רא"ש].
     אגור בשם מהרא"י- יש לחלק בין חתיכה שנבלע בה איסור לבין דבר לח המעורב באיסור, שבדבר המעורב לא שייך חנ"נ.
האם חנ"נ הוי מדאו' או מדרבנן- ר"ן- בב"ח- הוי מדאו' כיון שבשעת התערובת מתחדש האיסור. אבל בשאר איסורין דאמרינן חנ"נ הוי מדרבנן. וכן הובא בשך(יב).
באילו מצבים של חיבור נעשה חנ"נ- ר"ן- כיון שחנ"נ בב"ח הוי בבישול או קר לתוך חם, כך בשאר חנ"נ של איסור הוא דווקא ע"י בישול, אבל מה שלא ע"י בישול אין אומרים חנ"נ.
ולענין הלכה- ב"י- כיון שרמב"ם ורא"ש מסכימים לר' אפרים הרי נקטינן. ואע"פ שהר"ן סובר שאמרינן חנ"נ בשאר איסורים ומכ"מ גם הוא מודה שזה מדרבנן וע"כ במח' דרבנן נקטינן לקולא.
פסק שו"ע- שלא אמרינן חנ"נ אלא בב"ח אבל בשאר איסורים, החתיכה תחזור להיתרה כאשר יהיה 60 כנגד האיסור. (כר' אפרים)
                [בתערובת בב"ח, כל אחד מהרכיבים הוא היתר בפ"ע, אלא שהתורה גילתה שחיבורם יוצר נבלה ואז האיסור ניכר ולכן צריך 60 לבטל כל התערובת אבל בדבר האסור בפ"ע וכאן נתערב אין לך אלא ספק איסור דאו' ואין שייך בזה חנ"נ- טז(ט) עפ"י ה"ה, וכן שך(י).]  
                [לברר- למה ספק איסור דאו'.].
      ורמ"א חולק וסובר כר"ת- א. בכל האיסורים אמרינן חנ"נ
                                               1. כאשר האיסור דבוק לחתיכת ההיתר אע"פ שטובלת ברוטב.                               
                                               2. החתיכה כולה חוץ לרוטב ונפל עליה איסור.
                                               [ומכ"מ כל איסור חנ"נ אוסרים הוי מדרבנן טז(יא) שך(יב) וע"כ להתיר במקומות מסויימים. ואף באיסורי דרבנן אמרינן חנ"נ].
                                          ב. כאשר חתיכה תוך הרוטב ונפל עליה איסור, אינה חנ"נ ומכ"מ נאסרת.
                                              אבל בב"ח אפילו טובלת ברוטב והאיסור נפל אמרינן בה חנ"נ.
                                          ג. חנ"נ בתערובת לח בלח- בשאר איסורים מותר רק בהפסד גדול.            אולם בב"ח-לעולם אסור. [ואף בלח בלח איסורו מדאו' כדנאמר בגמ' חלב נבלה הוא שך(טו)].
                                          ד. חנ"נ בתערובת יבש ביבש- לעולם לא אמרינן חנ"נ. [בין בבשר בחלב ובין בשאר איסורים ולעולם כל שניתוסף אח"כ היתר דינו כנתערב כן לכתחילה ק"ט, ס"ט,ה שך(טז)].               
                                              [ואף בטל האיסור ברוב בין בתערובת ראשונה ובין אם בשניה. אבל אם כבר נתבשל אז תערובת ראשונה  הופכת חנ"נ. טז(טז)
                                                               ה. כלי לא הופך חנ"נ ויש לשער 60 רק כנגד האיסור שבלע.
לא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה, אלא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורים. כגון כזית חלב שנבלע בחתיכה, ואין בה ששים לבטלו, ונאסרה, ואחר כך בישלה עם אחרות, אין צריך אלא ששים כדי כזית חלב,  ואז אפילו חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת. הגה:  וי"א דאמרינן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבילה (תוס' וסמ"ק וסמ"ג ומרדכי והאחרונים). וכן המנהג פשוט, ואין לשנות. ודוקא אם האיסור דבוק בחתיכת היתר, או שהחתיכה כולה חוץ לרוטב ונפל עליה איסור,  אבל אם מקצת החתיכה תוך הרוטב, ואין האיסור דבוק בו, לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה ומצטרף כל הקדירה לבטל האיסור. ומכל מקום יש להחמיר לאסור אותה חתיכה (ארוך כלל כ"ח). וכל זה בשאר איסורים, אבל בבשר בחלב, אעפ"י שאין האיסור דבוק, ומקצת החתיכה תוך הרוטב, אמרינן חתיכה נעשית נבילה.  יש אומרים דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אם נתערב איסור לח  בהיתר לח, ואחר כך נתערב הכל בהיתר אחר, ואין צריכים רק ששים נגד האיסור שנפל (מרדכי פכ"ה בשם רשב"א ור"ן בשם ראב"ד). ויש לסמוך על זה בשאר איסורים, לצורך הפסד גדול,  אבל לא בבשר וחלב. ואם נתערב יבש ביבש,  לא אמרינן בשום איסור חתיכה נעשית נבילה. וע"ל סימן צ"ט מדין חתיכה נעשית נבילה.  כלי הנאסר מבליעת איסור, לא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבלה, ולא בעינן ס' רק נגד האיסור שבלע (מרדכי פג"ה וע"ל סימן צ"ח).
 
האם חתיכה שנבלעה מאיסור חוזרת להיתרה- בשו"ע נאמר שאם התבשלה החתיכה הבלועה מאיסור בשאר חתיכות ויש 60 כנגד האיסור, חוזרת החתיכה להיתרה ומדייק הטז(י) דהשו"ע נמשך אחר סברת הטור שר' אפרים סובר בשאר איסורים אפשר לסוחטו מותר אולם בסימן ק"ז ס"א סתר השו"ע  את עצמו וכתב שהחתיכה עצמה עומדת באיסורה לפי שהאיסור אינו נפלט ממנה לגמרי ומסכם הטז כי בק"ז עיקר והינו לאסור. והשך(יא) מחלק בין איסור בב"ח שבסע' ג' נאמר כי כאשר חתיכה ראויה להתכבד שנאסרה בב"ח, ועומדת באיסורה אף שיש ברוטב 60 כנגדה, אבל בחתיכה הבלועה מאיסור, הרי היא בטלה ברוב חתיכות ואין אומרים חתיכה ראויה להתכבד כלומר לא שהחתיכה נותרת בשאר איסורים אלא רק מתבטלת ברוב, משא"כ בשאר בב"ח כשהיא ראויה להתכבד.
האם יש חנ"נ במליחה- כתב בת"ח כיון שנוהגים לשער כל מליחה ב 60, א"כ יש חנ"נ במליחה אבל כיון שהרבה פוסקים סוברים שאין לשער במליחה אלא בכדי קליפה, ע"כ יש להתיר במקום צורך והפסד גדול, או לעני.
               ומדייק השך(טז) דאפילו בדבר שמן שאוסר עד 60 (סימן ק"ה) ה"ה דאין אמרינן חנ"נ במליחה לצורך הפסד גדול. [ובשאלה האם בקליפה אמרינן חנ"נ סימן כ"ב ס"ק י' בשך].
תערובת לח בלח בשאר איסורים שנתבשלה- ברמ"א נאמר שכשנתערב איסור לח בהיתר לח (כגון יין נסך ביין כשר או חלב ושומן) ואח"כ נוסף היתר אחר, הכל מותר כיון שאין האיסור ניכר ומובדל. ואין כאן חשיבות של איסור, שך(יד). והטז(טו) מביא הרש"ל שפסק שאם נתבשלו, הוי חנ"נ כיון דדרך בישול הוא בנתינת טעם, וע"כ צריך 60 כנגד כל הרוטב. אלא שהרש"ל מקל ביחס לרמ"א בתערובת לח בלח כשלא נתבשל וסובר שמותר אם ניתוסף אח"כ היתר ולא בעינן הפסד גדול.
דוגמאות לאיסור הדבוק בחתיכת היתר- רמ"א פסק שאם האיסור דבוק בחתיכת ההיתר הרי היא הופכת נבלה. ואפילו טובלת ברוטב, כיון שדבוק בה האיסור וע"כ כל כה"ג ושל איסור כגון תולעת או שרץ או דג טמא שנתבשלו במעי דג טהור ואין בהיתר 60 נגד האיסור. ואין לצרוף הרוטב ושאר התבשיל להיתר דחישינן שמא נשארו פעם אחת חוץ לקדרה או חוץ לרוטב כגון בעירוי, ונעשתה נבלה ואח"כ אוסרת עד 60 כנגדה.
     ומדייק הטז(יב) שה"ה בכל איסורי דאו' (אבל באיסור דרבנן לא אמרינן דבוק) והינו בדג שנמצא שרץ בראשו ונתבשל עם שאר דגים, דבעינן 60 כנגד כל ראש הדג [לברר- מה עם הגוף. האם לא צריך לשער גם כנגדו].
                וכן בפרי שיש בו תולעת שנתבשל וצריך 60 בתפוח כנגד התולעת, ואם אין 60 כנגדה, כל התפוח נאסר ואוסר.
                ומכ"מ אם השרץ מונח היכן שאפשר לרוטב לבוא לכל הצדדין יש להקל כיון דחנ"נ בשאר איסורים הוי דרבנן וע"כ יש להקל דלא הוי חנ"נ.
        [לברר- הרי גם כאן חיישינן שמא היה חוץ לקדרה ונאסר]
חתיכה צוננת שנתערבה בחלק צונן ואח"כ נתבשלה בתבשיל- טז(יג) מה שרמ"א פוסק חנ"נ בשנפל איסור על חתיכה העומדת חוץ לרוטב, הוי דווקא כשהחתיכה רותחת כארש נפל עליה האיסור, אבל אם תחילה נפלה לחלב צונן ואח"כ נפלה לתבשיל בשר, הבשר והתבשיל מועילים לבטל החלב, כיון שהחתיכה לא הפכה נבלה קודם שבאה לתבשיל. ואפילו אם יגביה החתיכה בעודה רותחת, לא תיאסר ולא דמי לאיסור הדבוק.
 
האם אומרים חנ"נ כשמקצת חתיכה טובלת ברוטב- הרמ"א כתב שבשאר איסורים, ואם האיסור רק נגע אמנם לא הוי חנ"נ אך מכ"מ נאסרת אותה חתיכה. ואם זה בב"ח אף שחתיכה טובלת ברוטב, היא תהפוך בנגיעת חלב לנבלה.
     והט"ז(יד) מביא שיש סתירה ברמ"א שהרי הרמ"א פסק לחומרא כרש"י בס"ב שחתיכה הטובלת ברוטב הופכת נבלה דהוי ככולה חוץ לרוטב לחומרא וכן פסק אצלנו לגבי בב"ח שאף שטובלת ברוטב נעשית נבלה ומשמע שאוסרת אף שאר התבשיל אף בלא ניעור וכסוי. וא"כ גם בשאר איסורים היה צריך להפוך החתיכה לנבלה וא"כ מדוע פסק רמ"א אצלנו שבשאר איסורים שהחתיכה נאסרת רק מחומרא ואינה אוסרת - כדעת ר"י.
                ומסקנת הט"ז שיש אמנם להקל בשאר איסורים שאין נעשה נבלה כדעת ר"י.
     והש"ך(יג) סובר שהרמ"א פוסק כרש"י מעיקרא לענין בב"ח והיינו שכאשר החתיכה טובלת ברוטב, היא הופכת לנבלה אלא שעדיין קשה מאחר ואין היא יכולה לאסור שאר התבשיל (גם לפי רש"י) אלא ע"י שינער את הקדרה או שיכסה.
                וע"כ מתרץ הש"ך שלגבי בב"ח כוונת הרמ"א שמדובר שהחתיכה מלכתחילה הפכה נבלה אבל עדיין לא אוסרת אף שטובלת ברוטב (כדעת רש"י). ומכ"מ אח"כ ניער את הקדרה והיא נכנסה לקדרה (או שכיסה בכסוי) וע"כ אסרה את כל התבשיל.
               ובשאר איסורים עשה הרמ"א פשרה שהחתיכה עצמה נאסרת אך לא אוסרת שאר התבשיל כיון שיש 2 ספקות : 1. מח' ר"י ורש"י.     2. מחלוקת ר' אפרים ור"ת.
     ומסקנת הש"ך לחלוק על הרמ"א והיינו שכל שטובלת אינה נאסרת ואינה אוסרת וכדעת ר"י, שכמוהו פסקו הפוסקים.
     נפק"מ- בב"ח כאשר לא ניער הקדרה- לט"ז בדעת רמ"א התבשיל אסור. 
                                                        לש"ך התבשיל מותר כיון שלא ניער. (א.מ.)
תרי משהו באיסור חמץ- משמע בתוס' בדעת ר"ת שאם החתיכה קיבלה טעם מהאיסור, הרי היא נבלה, אבל אם לא קיבלה טעם אלא עבר רק משהו (וכגון שהנבלה הוצאה) אמנם החתיכה נאסרת אך אינה אוסרת חתיכות אחרות ואפילו מינה. והינו ששאר החתיכות יכולות לבטל החתיכה שנאסרה ב 60.
                וכל זה אליבא דשיטת ר' יהודה שמין במינו לא בטיל ואף באיסור דאו'. וא"כ אפשר ללמוד מזה גם לאיסור משהו של חמץ בפסח דאוסר מדרבנן וכן ביין נסך. והינו שכל שנאסר במשהו, ואח"כ נפל לתערובת שניה ויש 60 כנגד התערובת הראשונה, אזי אין אותו משהו אוסר, דתרי משהו לא אמרינן. (הדרישה אמנם מקשה שאם איסורו במשהו מה לי תערובת ראשונה ומה לי שנתערב אח"כ ב 1000, אולם הט"ז דוחה עפ"י המהלך בתוס').
     וכן מה שפסק בשו"ע באו"ח תמ"ז שדין תערובת חמץ בפסח שנאסר במשהו כדין שאר תערובות הנאסרות ב 60 וזה דווקא בתערובת ראשונה אבל אם תערובת זו נפלה לתערובת אחרת אין המשהו אוסר (דתרי משהו לא אמרינן).
                אלא שיש סוגים לנ"ל :

1. כאשר לא עבר טעם אלא רק משהו.
2. כאשר סילק את החמץ עצמו.
3. כל זה דווקא בחתיכה לעניין לאסור שאר חתיכות אבל אם מדובר בתערובת לח בלח, כיון שהלח הראשון הוי חנ"נ. הוא אינו מתבטל בתערובת השניה, כיון שהאוסר נשאר שם ולא הוציאוהו.

     והב"ח הסכים לט"ז אלא שסובר שזה דווקא בחמץ לאחר הפסח ולא בחמץ בפסח. וכן סובר נקוה"כ שחמץ בפסח אוסר גם בתרי משהו. ולעניין משהו בשאר איסורים סובר נקוה"כ שאם אמנם נאסרת החתיכה הראשונה במשהו ונפלה לתערובת אחרת, א"צ 60 כנגד החתיכה הראשונה, אלא סגי ב 60 כנגד האיסור הבלוע.
                ולגבי לח בלח סובר נקוה"כ שאם נאסר דבר לח מחמת משהו ונבשל אח"כ באותו מין שלה, נאסרת כל התערובת כאילו נפל האיסור שם מלכתחילה. אבל אם נתערבה הלח בשאינו מינה א"צ בתערובת השניה אלא 60 כנגד האיסור דלעולם אין אומרים שחתיכה נעשית נבלה ממשהו.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ה.
 
טיפת חלב שנפלה על דפני הקדרה מבחוץ- בטור מביאים ג' דעות.
א.               דעת סמ"ג- הטיפה אוסרת את כל הקדרה, כיון שהטיפה מפעפעת בכל הקדרה, והקדרה אוסרת את כל התבשיל, ולכן אם נפלה טיפת חלב על דפני קדרה מבחוץ בשעה שקדרה רותחת על האש, הטיפה מפעפעת בכל חרס הקדרה והקדרה עצמה נעשית נבלה ומשערים שהחלב  נתפשט בכל הקדרה ואין לטיפה מקום להתבטל ב 60.
       [לע"ד נראה משמע שהדופן עצמה לא מבטלת הטיפה וכ"ש התבשיל וע"כ אין לטיפה מה שיבטלה ולכן  מתפשטת בכל דפני הקדרה].
ב.                דעת מהר"מ מרוטנבורג- אם יש בתבשיל 3600 כנגד הטיפה מותר. כיון שהטיפה אינה אוסרת  אלא עד 60 כנגדה ואם יש בתבשיל 60 כנגד אותם 60, מותר.
        הבנת ב"י במהר"מ מרוטנבורג- הר"מ מרוטנבורג חולק על הסמ"ג, כיון שסמ"ג אוסר הקדרה וממילא את התבשיל, אולם הר"מ סובר להתיר ממ"נ, אם הטיפה מפעפעת בכל הכלי, יש להתיר כיון שהיא מתבטלת בכל הלחלוחית שבדפנות ואם חישינן שאינה מפעפעת בכל דפני הקדרה אלא במקצת הדופן, וממילא אוסרת אותו חלק כיון שאין בלחלוחית שבו כדי 60 כנגדה, ואם בתבשיל יש 60 כנגד אותו חלק שנאסר, הכל מותר.
       ובתשובת מהר"מ רוטנבורג למורו ר"י בעל התוספות בשם ר"ש משאנץ –
א.      אין החלב מתפשט בכל דפני הקדרה כיון שרק בקדשים אמרינן שכל הכלי בלע, אבל בשאר דברים אין פעפוע בכל הכלי אף שהכלי חם ולכן אין לחלוחית הבלועה מסייעת לבטל.
ב.       לכן במקום שנפלה הטיפה, היא אוסרת את כל הבלוע ונעשה נבלה ואוסר מה שבקדרה, כיון שכל הקדרה נאסרת כיון שאין יודעים כמה בשר בלע וכן אין ידוע מה גודל הטיפה שנפלה וע"כ המאכל נאסר כיון שאין בו 60. אבל אם ראה הטיפה קודם שנפלה אז מספיק שיש במאכל בכדי 60 מ 60 טיפות כמוה. וכן מורין היכן שיש הפסד מרובה או לצורך שבת.
             ובתשובה אחרת כתב מהר"מ להתיר אף בלא הפסד מרובה ואף ביום חול ולפי זה כתב הטור      בדעת מהר"מ מרוטנבורג. ועוד מסיק הב"י דאין חילוק היכן נפלה הטיפה, ובין נפלה מעל רוטב ובין במקום ריקן אמרינן הכי.

ג. סמ"ק- אם הטיפה נפלה כנגד התבשיל א"צ אלא 60 כנגד הטיפה שמפעפעת לפנים, ודינה כנפלה לתוך התבשיל. ואם נפלה למקום ריקן, היא מפעפעת בדופן הקדרה עד סמוך לרוטב והופכת את אותו מקום לנבלה (פי 60 ממנה) ואין לערות התבשיל משם כיון שיאסר, ותקנתו שיניחנה כך ולא יגע עד שתצטנן.

            ומסביר מרדכי- אם נפלה כנגד התבשיל יש להתיר ממ"נ אם הטיפה מפעפעת בכל הכלי הרי שנתבטלה, ואם אינה מפעפעת בכל הכלי אז מסתמא מפעפעת לבפנים ואז גם לא יאסר כיון שהתבשיל ביטלו.  אבל אם נפלה במקום הריקן יש לחוש שהיא מפעפעת עד למקום הרוטב ונעשה כל המקום נבלה כי אין 60 כנגד הטיפה ולכן לא יערה מאותו מקום כי נעשה נבלה אלא יניח לתבשיל להצטנן. והסמ"ק נתן תיקון לחורר הסיר מלמטה ואז אפשר להוציאו בעודו רותח ומכ"מ הטור השמיט כיון שא"א שלא ינענע הכלי ויגע התבשיל במקום שנאסר.
   [ראב"ן- שיטה המובאת במרדכי- אם בדפני הקדרה יש 60 כנגד הטיפה, הטיפה מתבטלת, כמו טיפה שנפלה על   חתיכה.].
פסק שו"ע כדעת סמ"ק   ורמ"א פוסק שאם קדרה חדשה א"צ אלא 60 כנגד הטיפה.
טיפת חלב שנפלה על הקדירה שאצל האש מבחוץ, אם נפלה כנגד התבשיל  אין צריך אלא ששים כנגד הטיפה שמפעפעת לפנים, והוי כאלו נפלה בתבשיל. ואם נפלה במקום הריקן, והיא מפעפעת בדופן הקדירה עד סמוך לרוטב כל כך שאין ס' כנגד הטיפה, הרי נאסר אותו מקום הקדירה, ואם יערה התבשיל דרך מקום הקדירה שנאסר,  הרי יאסר התבשיל. וזה תקנתו, שיניחנה כך,  ולא יגע בה עד שתצטנן. הגה: ודוקא אם הקדירה ישנה.  אבל אם היא חדשה, בכל ענין אין צריך ס' רק נגד הטיפה שנפלה עליה,  כדלקמן סימן צ"ד גבי כף.
 
 
כשנפלה טיפה מול הרוטב מה דין הקדרה- שך(יט)- אמנם התבשיל מותר אז הקדרה נאסרת, וע"כ יש לערות מיד התבשיל בצד השני שבו לא נפלה הטיפה. וכדעת הרמ"T ס"ו. ובשך(כז) נימק דחיישינן שמא אין כל הטיפה מפעפעת פנימה אלא מקצתה נשארת בכלי. והגר"א(לב) הסביר שיש לערות מיד התבשיל כיון שהחלב לא יצא מהדופן ופולט מעט מעט.
     והטז(יט) מביא הרש"ל שמכשיר הקדרה מעיקר הדין אלא שלכתחילה אין להשתמש בה כיון שנראה כאילו נאסרה מחמת החלב. וכן דעת הטז(יט) שמסביר שיש 2 אפשרויות, או שהטיפה נכנסה פנימה ומתבטלת ב 60 ורואים הדופן כחלק מהתבשיל או שאינה נכנסת וא"כ גם בבישול שני לא תכנס. וא"כ רואים שמעיקר הדין יש להתיר הקדרה לשיטת הטז ממ"נ.
סיכום הטז(יט)- הטז חולק על ב"י ב 2 דברים עקרוניים בהבנת הדעות:
     א. לכו"ע לחלוחית שבתוך הכלי אינה יכולה לבטל הטיפה, כיון שאין אנו יודעים כמה לחלוחית יש בדופן הקדרה.
     ב. ככל שמתפשט יותר גרע טפי כיון שאוסר אותו מקום ואינו מתבטל.
  נפק"מ בין מהר"מ לסמ"ק :
א.      טיפה שנפלה נגד התבשיל- למהר"מ צריך 3600  ולסמ"ק 60.
ב.       דין הקדרה- למהר"מ הקדרה נאסרת  [ולסמ"ק- לברר אם זה נכון].
ג.        האם יכול לערות הרוטב מיד- למהר"מ כן כי יש 60 כנגד כל האיסור [ולסמ"ק לא- לברר אם נכון]
הבנת הטז בסמ"ק- יש להסתפק האם יש פעפוע לטיפה או שאינה זזה ממקומה.
     [ספק הסמ"ק לפי הב"י- האם מפעפעת רק בצורה מקומית או בכל הדפנות וכן דעת הש"ך(יח)].
  לב"י- שרי ממ"נ- או שמפעפע בכולו או מפעפע רק באופן מקומי.
האם הקדרה נאסרת- לטז- אם יש פעפוע הרי שהקדרה מותרת כיון שהדופן נחשב כחלק מן התבשיל.
               ואם אינה מפעפעת, לא יאסר התבשיל כיון שהטיפה לעולם לא נכנסת.
המשך הסבר הסמ"ק לפי הט"ז
אם נופל במקום ריקן- יש לחוש שמא מפעפע הרבה אולם עד הרוטב (כי אם עבר את הקוטב הוי כנופל  לתוך התבשיל) ויש לחוש שמא יש חלק בקדרה שנאסר מחמת הטיפה, באופן שאין 60 בתבשיל כנגדו, וע"כ אסור לערות דרך שם דאז נשאר חלק הקדרה באיסורו לעולם.
שך(כ)- ערוי דרך מקום הטיפה- יש להבחין בין 2 אפשרויות :
א.      אם אין בתבשיל 60*61 (כיון שיש את הטיפה ועוד פי 60 ממנה והיינו 61) הרי שהתבשיל יאסר.
ב.       אף אם יש 60*61 מהטיפה אין לערות משם דאין לבטל איסור לכתחילה.
      וכן משמע בטז(יט) שאסור לערות דרך אותו מקום שמא אין בתבשיל 60 כנגדו וכנ"ל.
   טיפה שנפלה במקום הריקן בקדרה חדשה- הרמ"א כתב שבקדרה חדשה שרי בכל עניין אם יש 60    כנגד הטיפה אולם השך(כ) דוחה פרוש זה ברמ"א שהרי אין מבטלים איסור לכתחילה אלא כוונת הרמ"א שאם עירה בדיעבד סגי אם היה 60 נגד הטיפה. אבל לכתחילה לא יערה ואפילו מהצד השני כיון דחיישינן שמא ינענע הקדרה והתבשיל יגע שם ומטעם שאין לנקוב, שך(כא).
האם גוף קדרה הופך נבלה- שך(כב)- הרמ"א כתב שבקדרה חדשה בכל עניין שרי אם יש 60 בתבשיל, ומקשה השך דהלא הרמ"א פסק לחומרא שכלי חרס הופך נבלה (צח, ה). ומתרץ שדדוקא באיסור מחמת עצמו שייך שחרס יהפך נבלה משא"כ בחלב שהוא היתר בפ"ע (צו, ד).
        ומכ"מ השך חולק על הרמ"א (צח, ס"ק כ) וסובר שאין שייך נבלה בקדרת חרס וא"כ גם בטיפת איסור אין החרס הופך נבלה.
        אבל בקדרה ישנה (=בת יומה) מה שבלוע בה הופך נבלה אם הבלוע הבשרי הוא בן יומו אבל אם לא בן יומו הרי שנטל"פ ואינו הופך נבלה.
כף חדשה שניער בה חלב מול קדרה חדשה שנכנס בה חלב- הרמ"א השווה את המקרים ולכאורה מקשה השך(כג) דאין להשוות שהרי שם הכף החדשה כשניער בה חלב, ואח"כ הכניס לקדרת בשר, יצריך שיהיה כנגד מה שבלעה הכף, כיוון שהכף חדשה, אבל כאן כבר בבישול הראשון נחשבת הקדרה לישנה כיון שמבשל בה עכשיו בשר. וכל הקדרה כבר בלועה מבשר וא"כ טיפת חלב בהכרח עושה חנ"נ.
        ומתרץ השך 1. שבישול אינו מפעפע בכל הכלי וא"כ לא פעפע התבשיל כלפי מעלה ואף אם  מפעפע למעלה אז ודאי הטיפה מפעפעת ומתבטלת.
                         2. או שי"ל שהטיפה נפלה כשקדרה לא חמה והבשר לא נבלע עדיין.
                         3. או שנפלה טיפה כשחיממו בה מים ואח"כ נתנו בו הבשר.
 
סעיף ו'(א).
 
מנהג העולם בנפלה טיפה מול הריקן- סמ"ק- נהגו העולם לאסור (משמע את התבשיל) כשנופלת על הדופן שלא כנגד הרוטב, ודווקא כשנפל באותו צד שאינו כנגד האש. אבל אם נפל כנגד האש מותר שהאש שורפו ומייבשו. ודווקא בדבר מועט כגון טיפה, אבל אם נפל הרבה אין להתיר, אפילו אם נפל כנגד האש אא"כ נפל כנגד הרוטב וע"י 60.
     בגש"ד בשם מהרא"י- כשנופל מול הרוטב אין מצריכים 60*60 אלא 60 בלבד והמחמיר ת.ע.ב.

לבדוק מול הטור החדש

    דין הקדרה- מרדכי- אף שהתבשיל מותר כשיש בו 60*60 כנגד הטיפה (מרדכי פוסק מכ"מ לעולם הקדרה נשארת באיסורה.
ו'(ב) ז'
טיפת חלב שנפלה על כיסוי קדרה- הגש"ד- טיפת חלב שנפלה על כיסוי קדרה, מותר אם יש ברוטב 60 כנגד הטיפה וא"צ 60 כנגד הכיסוי.
      לעומת זאת אם כיסוי קדרת בשר בכיסוי סיר חלבי, צריך 60 כנגד אותו כיסוי ואפילו יש חור במכסה.    
כיסוי בשרי רותח שהונח על סיר חלבי צונן- הן הכיסוי והן הסיר אסורים כיון שהמכסה רותח ובודאי בלע הסיר החלבי מהמכסה, וכמו טיפה רותחת שנפלה על קדרה. אבל התבשיל מותר כיון שהוא צונן ובתנאי שיודע בודאות שלא נפל מן המכסה לתוך התבשיל.
 קדרה רותחת שהונחה על חלב- מעשה שהניחו קדרה רותחת על תיבה מטונפת בחלב. מה שכנגד החלב יטול, והשאר מותר. והקדרה תשבר כיון שהיכן שבלעה אינו יוצא לעולם.
      ב"י- יש לומר שיש בקדרה 60 כנגד החלב דאל"כ לא היה מתיר מה שבקדרה שלא כנגד החלב.
      ד"מ(יא)- התבשיל מותר אפילו אין 60 כנגד החלב כיון דהי חם לתוך צונן דלא בעי אלא קליפה. ולכן מה שכנגד החלב אסור בכדי קליפה והשאר מותר. ואמנם הקדרה נאסרה, אע"ג שיש 60 בקדרה.
פסק שו"ע את מנהג העולם כלשון הטור.
              ורמ"א מוסיף-
                 א. דין הקדרה- אם נפל מעט בצד שכנגד האש (שלא כנגד הרוטב)- הקדרה מותרת. [ודעת    השך(כו) להחמיר לכתחילה]
                                        אם נפל הרבה בצד שכנגד האש (ואפילו כנגד הרוטב)- הקדרה אסורה ואפילו    יש 60 בתבשיל ויש לערות התבשיל מיד דרך הצד השני. [שך(כח)- ואין להניחו להצטנן מאחר ונפל כנגד הרוטב שמא יפעפע יותר בחלוף הזמן].
                                             [שך(כז)- דחיישינן שמא לא פיעפע הכל לפנים, אלא נשאר משהו בדופן הקדרה. או שנתפשט בכל הקדרה ואז נתבטל ב 60].
                 ב. אם חזרו ובישלו באותה הקדרה, דין התבשיל כאילו נפלה הטיפה עכשיו.
                       [שך(כז)- וסגי ב 60 כנגד הטיפה אם נפלה כנגד הרוטב, שהרי ודאי לא נמצא שם יותר מטיפה אחת [ ולענ"ד משמע שא"צ בתבשיל 60 כנגד הטיפה- א.מ.]].

• [ לברר- מדוע רמ"א מקל בטיפה ואוסר בכמות גדולה יותר] – גבול לא ברור- הר' יודייקין.

נהגו העולם לאסור  כשנפלה על הדופן שלא כנגד הרוטב. ודוקא כשנפל באותו צד שאינו כנגד האש, אבל אם נפל כנגד האש, מותר, שהאש שורפו ומייבשו,  (ואז הקדירה נמי שרי) (הגהות ש"ד וארוך כלל ל"א). ודווקא בדבר מועט, כגון טיפה, אבל אם נפל הרבה, אין להתיר אפילו אם נפל כנגד האש, אא"כ כנגד הרוטב וע"י ששים. הגה:   ואז הקדירה הוי אסורה אפילו יש ס' בתבשיל נגד הטיפה שנפלה,  ויערה מיד התבשיל ממנו בצד אחר שלא כנגד הטיפה. ואם בשלו בקדירה תבשיל אחר, דינו כמו בפעם הראשון. (ארוך כלל ל"א).
 
במה מחמיר המנהג- טז(כ)- לפי האו"ה נהגו העולם לאסור התבשיל אפילו יש 60 בתבשיל, כיון שהטיפה נפלה במקום הריקן ומפעפעת רק בדפני הקדרה, וחישינן שמה התבשיל עלה מכח הרתיחה לאותו מקום ונגע בדופן, או שמא בעת העירוי יגע התבשיל בדופן. ולפי"ז אין מועיל שמחכה עד שהתבשיל יצטנן.
         ואולי לפי הפרישה- החומרא במנהג הוא רק לגבי עירוי, קודם שנצטנן כיון שחוששים למגע עם הדופן אולם משנצטנן התבשיל גם לפי המנהג אפשר לערות התבשיל, וכן כתב השך(כד) עפ"י המהרא"י ורש"ל.
מקרים בהם אין מנהג להחמיר- שך(כה)- 1. מה שאוסר התבשיל מכח המנהג הוא כאשר נוגע בדופן האסורה, אבל אם הדופן אינה נאסרת מן הטיפה אין התבשיל נאסר, ולכן דווקא בקדרה ישנה שנפלה עליו טיפת חלב שלא כנגד הרוטב. המנהג להחמיר כיון שהדופן נאסרה. אבל אם הקדרה חדשה ונפלה טיפה, אין היא אוסרת פי 60 כנגדה כיון שאין בלוע בשר שם וע"כ הוא רק טיפה הרי שגם אם התבשיל יגע שם הוא מבטלה ב 60 ואין איסור.
               2. אף בקדרה ישנה כל שאינה בת יומה.
               3. אף בקדרה ישנה ובת יומה, כל שיש בתבשיל 60*61.
               ומסיים השך דמכ"מ יש להמתין עד שיצטנן.
* לברר– באם דעת הטז(יט) שיש להחמיר אף כשיש 60*61 ?  - דווקא לענין קדרה ולא לעניין תבשיל.
 
קדרה רותחת שסילקה מעל האש- טז(כא)- כיון שאין האש שורפת ומייבשת שוב אין להקל.
 
סעיף ז'.
 
פסק שו"ע כלשון הטור שהביא את ר' יחיאל שפסק שאפשר להקל בשעת הדחק וכגון בע"ש אפילו שלא כנגד הרוטב, ואפילו שלא כנגד האש, ובלבד שיש 60 בתבשיל. [ומכ"מ הקדרה עצמה אסורה- טז(כג)- שמא הטיפה לא פעפעה ואוסרת מקום הדופן אלא יערה מיד לצורך אורחים].
ופסק רמ"א א. קדרה שהונחה על חלב או שאר איסור רותחים שע"ג הקרקע דינה כהונחה בכ"ש. והתבשיל מותר והקדרה אסורה. [ואם הקדרה עצמה צוננת אף היא מותרת].
        ב. קדרה שגלשה והקילוח הגיע לקדרה צוננת הוי כערוי, והקדרה נאסרת בכ"ק [שך(לה)]  והתבשיל מותר. וכן אם נשפך איסור מקדרה והוא עדיין אצל האש והניחו עליו את הקדרה.
            ואם הערוי פסק הוי ככלי שני. [אא"כ הוא חם בחום ש.י.ס.ב. טז(כו)].                                 ג. אם ערוי צונן בא לקדרה שעל האש ואפילו אינה עומדת על האש אלא שהיא רותחת הכל    
           אסור.
       ד. טיפה שנפלה על כסוי קדרה דינה כנופלת כנגד הרוטב. ובלבד שהקדרה רותחת באופן שאדים עולים למכסה ויורדים חזרה לתבשיל. [אבל אם הקדרה לא החלה להרתיח, לא נאסר מה שבקדרה ואפילו אין 60 משום דהוי צונן שך(לז)].
יש מי שמתיר בשעת הדחק,  כגון בערב שבת, אפילו  שלא כנגד הרוטב, אפילו שלא כנגד האש, על ידי ס'. הגה: והכי נהוג (ארוך). ואם נשפך חלב או שאר איסור רותח על גבי קרקע, והעמידו עליו  קדירה חמה; אם מה שנשפך  אינו אצל האש, לא הוי רק כלי שני, ולכן הקדירה אסורה, דבולע קצת,  והתבשיל מותר,  דתתאי גבר. (הגהת ש"ד סימן כ"ה). וקלוח מן הקדירה רותחת שהלך אל קדירה צוננת, אם נפסק הקלוח מן הקדירה הרותחת קודם שהגיע אל הצונן, הוי נמי ככלי שני (כך משמע בשערים מתשובת מוהר"ם). ואם לא נפסק,  הוי כעירוי והקדירה הצוננת נאסרה, אם היד סולדת בקלוח הנוגע בקדירה (ת"ה סי' קפ"ה /קפ"א/), והתבשיל שבתוכה שרי,  דאין עירוי אוסר רק כדי קליפה. אבל אם הקדירה היא חמה, והוא כלי ראשון, וכ"ש עומד אצל האש, אפילו הקלוח הוא צונן,  הכל אסור, דתתאי גבר, והוי כצונן לתוך חם דכולו אסור (כך משמע מב"י), כמו שנתבאר לעיל סימן צ"א. טפה הנופלת על גבי כיסוי קדירה, דינה כנפל על גבי קדירה נגד הרוטב,  והוא שהתחילה הקדירה  להרתיח, דאז עולה הזיעה תמיד ומגיע אל הכיסוי ויורד משם אל הרוטב. (ארוך כלל ל"א וש"ד).
 
מה מקרי שעת הדחק- שך(כט),טז(כב)- לכל צורך גדול כגון אורחים, הפסד מרובה, לעני. והמנהג להסביר מדוע הוא מקל שלא יהיה תמוה לאנשים.
האם צריך בשעה"ד לחכות עד שיצטנן- שך(ל)- לכתחילה יניח עד שיצטנן כבס"ו אבל אם צריך מיד לאורחים יכול לערות מצד שני. וכן טז(כג).
האם יש לחוש שטיפה לא נכנסה בבישול ראשון אבל נכנסה בבישול שני- טז(כד)- מביא מאו"ה לגבי קדרת מים שנפלה על דפנה טיפת חלב ואין במים 60 כנגד החלב. ובתוך מעל"ע בישלו בקדרה בשר, והתיר האו"ה את הבשר וסברתו שאם הטיפה לא עברה בבישול הראשון היא גם לא תעבור בבישול השני. ואם עברה בבישול הראשון לתוך המים אז כעת יש פחות מטיפה בדופן כי המים הבלועים לקחו חלק מהטיפה וא"כ ודאי יש 60 בבשר כנגד שארית החלב הבלועה בדופן.
מתי חלב שנשפך דינו כמונח בכלי ראשון- טז(כה)- הרמ"א כתב שאם נשפך חלב או שאר איסור רותחים על הקרקע, והעמידו עליו קדרה חמה, אם הנוזל אינו אצל האש אזי הוי ככלי שני. והינו שכל שהוא חם בחום ש.י.ס.ב. מחמת האש או מן הקדרה הוי ככלי ראשון. ואז אפילו שם עליו קדרה צוננת בין הקדרה ובין התבשיל נאסרים- (שך לב), ויש לאמוד 60 בתבשיל כנגד מה שתחת הקדרה- טז(כה).
      אולם הרש"ל (מובא בשך(לג)) חולק על הרמ"א וסובר שאף שהנוזל צונן מכ"מ רתיחת הקדרה מרתיחה אותו וע"כ הן התבשיל והן הקדרה נאסרים אם אין 60 כנגד הנוזל שמתחת לקדרה.
דין קלוח שלא נפסק- טז(כז)- ברמ"א נאמר שאם הקלוח בחום לא נפסק הוי כערוי והקדרה נאסרת מיד ותבשיל מותר וכו'. אבל אם הקדרה על האש והקלוח צונן הכל אסור משום תתאה גבר והוי כצונן לתוך חם.
      והב"י הביא את הרשב"א שקלוח חלב בחום ש.י.ס.ב. שנגע בבשר הוי כערוי מכלי ראשון ואוסר הבשר. אלא שיש לברר מה מצב הבשר, האם חם או צונן, ומדייק הב"י שאם הבשר היה חם הרי שהיה נאסר גם בחלב צונן דתתאה גבר וא"כ מדוע כתב הרשב"א שמדובר בחלב חם, וע"כ מדייק הב"י שמדובר בבשר צונן וע"כ אינו נאסר אלא בכדי קליפה כמו כל חם לתוך צונן.
     והטז מדייק בב"י שדין קלוח מקביל לדין עולאה ותתאה. ולפי"ז גם הרמ"א פסק בדין קלוח שאוסר כערוי.
     אולם הטז דוחה את ההשוואה של קלוח לדין עולאה ותתאה וסובר שיש להשוות דין הקלוח לדין בשר וגבינה הנוגעים זב"ז (ק"ה,ג).  והיינו כשצונן נוגע בחם אוסר כ"ק. וע"כ דעת הטז שאין לאסור התבשיל אף כשקדרה חמה אולם כיון שב"י והרמ"א מחמירים הרי שאין להקל וכ"ש שרמ"א מחמיר בנוגעים מלוחים לאסור שלא במקום הפסד וכ"ש שכאן יש להחמיר בבשר צונן וחלב רותח היכן שאין הפסד מרובה.
     אולם השך(לו) סובר שיש לדמות דין הקלוח לתתאה ועולאה כיון ש:

1. כיון שבא קלוח מלמעלה הוי כמו עולאה.
2. כיון שקדרה במקומה עומדת נחשבת כתתאה
3. כיון שמקלח על הקדרה הוי כעולאה.

דין כסוי שעל הקדרה- רמ"א כתב שדין טיפה שנופלת על כסוי קדרה, כדין טיפה הנופלת כנגד הרוטב  ובתנאי שהקדרה החלה להרתיח וזיעה מגיעה אל המכסה וחוזרת לרוטב.
     ובת"ח כתב שכל עוד אין רתיחה, אין לאסור מה שבקדרה אף שאין 60 כנגד הטיפה דהוי צונן שלא מפעפע לקדרה. אולם משמע בטז(כח) שהכסוי עצמו נחשב עכ"פ כרותח כיון שמונח על הקדרה שעל האש. (ומשמע אפילו הכסוי קר וצ"ע).
האם זיעת המאכל מקרי חיבור לרוטב- משמע הרמ"א שאדי המאכל מהוים חיבור לרוטב אולם הטז(כח) מביא הרש"ל שחולק. וסובר שאין האדים מהוים חיבור לרוטב וע"כ אם אין בכסוי 60 כנגד החלב הכסוי נעשה נבלה. וכן סובר הטז ומסביר כי דוקא בדופן כנגד הרוטב יש להקל כיון שהרוטב שם תמיד אבל על הכסוי אין להקל דהוי מול הרוטב כי לא תמיד עולה הרתיחה עד הכסוי והוי ספק דאו' לחומרא ורק באיסור דרבנן יש להקל.
 
[ לברר- הרי משמע בתחילת הסימן שכל שכיסה הסיר הוי חיבור אף שחתיכה שנפל עליה חלב חוץ לרוטב ]
 
[ לברר- מה חולק טז(כח) על רמ"א והרי גם רמ"א מודה שדופן נאסרת]
 
סעיף ח'.
 
אדי חלב האוסרים קדרת בשר- ראש- מחבת של חלב שנתנה בכירה תחת קדרת בשר, הזיעה עולה ונבלע בקדרה ואוסרתה. וע"כ צריך 60*60 להתיר כדין טיפת חלב שנפל על קדרה מבחוץ.
     ד"מ(ח)- הרא"ש מצריך 60*60 כיון שסובר כמהר"מ אבל לדידן סגי ב 60 כנגד החלב.
דרגת החום של האדים- תה"ד- אם האדים מתקררים באופן שאין י.ס.ב. מותר, אא"כ הקדרה עצמה   רותחת.
פסק שו"ע כרא"ש.
       ורמ"א מוסיף   א. כל שיש 60 בקדרה כנגד המחבת, אין הקדרה נאסרת.
                           ב. מדובר שהמחבת גלויה ואדי החלב בחום ש.י.ס.ב.
                           ג. שתי קדרות הנוגעות זב"ז אינן אוסרות בנגיעה וכ"ש בזיעה אבל לכתחילה יש להיזהר.
מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדירה של בשר,  הזיעה עולה ונבלע בקדירה, ואוסרתה. הגה: אם היה חלב במחבת, בעינן ס' בתבשיל שבקדירה נגד החלב שבמחבת. וכל זה מיירי שהמחבת מגולה והזיעה עולה מן המאכל עצמו לקדירה שעליה (ארוך), וגם מיירי שהוא בקרוב כל כך שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדירה. אבל אם אין היד סולדת בזיעה, הכל שרי. ולכן תולין בשר לייבש על קדירות של חלב, ולא חיישינן לזיעה שעולה (פסקי מהרא"י סימן ק"ג). וכן אם המחבת מכוסה, הכל שרי מידי דהוי אשתי קדירות נוגעות זו בזו דאין אוסרין זו את זו בנגיעה, כל שכן בזיעה. (מרדכי פרק כ"ה) מיהו לכתחלה יש ליזהר בכל זה (הגהות ש"ד).
 
דוגמאות ל 2 קדרות הנוגעות זב"ז ואינן אוסרות- טז(כט)- אם אפו בתנור בורקס חלבי ואח"כ הניחו סיר בשר- היכן שהיה מונח הבורקס, והדין שאם אין חלב בעין בתנור אז דומה למקרה בו הניחו סיר בשרי בתוך סיר חלבי (שאין בו חלב) ושתי הקדרות לא אוסרות זו את זו.
     ונקוה"כ סימן צ"ז חולק דלא דמי להדדי דכאן האיסור בלוע בקדרה ואילו כאן האיסור מונח עלי  מבחוץ על התנור    [לבדוק את זה במקור].
 
סעיף ט'.
 
טיפת חלב שנפלה על קדרה- תה"ד- נר של חלב העשוי כעין נר של שעוה שנטף ממנו טיפה של חלב על כלי, א"צ כי אם גרירה. אבל חלב מהותך חם או נר הדולק ע"י חלב מהותך שנפל ממנו טיפה על כלי צריך הגעלה.
פסק שו"ע כלשון תה"ד.
נר  של חלב עשוי כנר של שעוה שנטף ממנו טפה על כלי, אין צריך כי אם גרידה.   אבל חלב מהותך חם שנפל ממנו טפה על כלי, צריך הגעלה.
 
מתי צריך גרירה ומתי הגעלה- שך(לח)- נר מחלב מהותך, הרי הוא במגע ישיר עם האש ולכן צריך הגעלה אבל חלב מהותך בקדרה די בגרירה. ומכ"מ אינו כאן ערוי כיון שפסק הקילוח.
חלב חם שנפל על סכין צונן- טז(ל)- אם נפל על הקת סגי בגרירה ואם על הברזל- נועץ בקרקע 10 פעמים. ומדובר שהחלב רותח מכח רתיחת הקדרה ולא מהאש גופא.
האם מצקת דינה ככלי ראשון או שני- מהרי"ל כתב שמצקת דינה ככלי שני ונתבטל בו בישול הרותחין וע"כ א"א לערות ממנה כדי להגעיל כלים לפסח. אבל אם משהה המצקת בכלי ראשון עד שהמים מעלים רתיחה גם היא נקראת כלי ראשון. ואין לה דין כ"ש.
     ט"ז רוצה להוכיח שבהכנסת המצקת לכלי ראשון אף היא הופכת לכלי ראשון ומוכיח:

1. הרי מגעילים כלים ע"י שמכניסים אותם לכלי ראשון, (ומוכח שאף הנכנס בהם מיד מקרי  כלי ראשון).    
2. כמו שכלי ראשון שמו עליו אף כשנעקר מהאש כך תבשיל שנעקר מכלי רותח ראשון.
3. אף המהרי"ל מודה שאם שהה הופך אף הוא לכ"רוא"כ מהו שיעור שהופך לכלי ראשון.
4. רבי הורה לתלמיד טול בש"כ ותן ואין כוונתו שיתן השמן בכלי שבו נטל מהאמבטי אלא שיערה מכלי זה לכלי אחר ואז יתן שם השמן.
5. אף התוספות כתבו שהבדל בין כ"ר לכ"ש הוא שהדפנות בכ"ר חמות וא"כ כששם המצקת בכ"ר אף דפני המצקת מרתיחות.
6. זבוב שהוצא מקערה והתיר האגודה מספק ספקא 1. שמא נפל בכלי השני ואין בישול.   2. ואף אם נפל בכ"ר מכ"מ הוציאוהו במצקת והיה בה 60. ומוכח שמצריך 60 במצקת כדין כ"ר, כדי שהנוזל במצקת לא יאסר. וכן פוסק הטור סימן רז לענין הוצאת זבוב בכף שמצריך 60 במרק ומוכח דנחשב כלי ראשון. וכן פוסק הרמ"א(קז) שאם החזיר את האוכל שיצא עם הזבוב, צריך 60 גם כנגד האוכל דהוא נעשה נבלה בכף.

      וכן פוסק הנקוה"כ דהי כלי ראשון.
 

סימן צ"ג.
 
סעיף א'.
 
דין נותן טעם לפגם- ע"ז עה:  במשנה נאמר שהלוקח כלים מעכו"ם צריך להכשיר ולהטביל ובגמ' יש מח' תנאים בדין המאכלים שבישל אם לא הכשיר. ונפק"מ האם נותן טעם לפגם מותר איסור. ולמ"ד נטל"פ מותר י"ל שמה שהתורה אוסרת מדין געולי נכרים זה דווקא בקדרה בת יומה ופירש רש"י שאם בישל בקדרה אתמול כבר הפיג טעמו בלינת הלילה ואף שנפלט אח"כ בתבשיל זה דווקא לפגם. ומותר מהתורה לכתחילה.
      והמשך הגמ'- משמע שחכמים גזרו על שאינה בת יומא אטו בת יומא.
      ב"י-והפוסקים פסקו כמ"ד נטל"פ מותר.
דין תבשיל שנתבשל תוך מעל"ע- הטור כתב שאם בישל בקדרה תוך מעל"ע התבשיל אסור, (ומשמע שאין צד היתר) והב"י תמה שהרי אע"פ שמשערין בכל הקדרה ואין בתוך הקדרה פי 60 מדפני הקדרה (או"ח תנ"ב), מכ"מ כל איסורו הוא מחמת נתינת טעם, וכל שאין נתינת טעם, אפילו כשאין 60, יש שמתירין, כגון רא"ש, רמב"ן שמה שאין סומכים על קפולא ומצריכים 60 זה דווקא כשנתערב גוף האיסור, אבל כשנתערב רק הטעם מותר כי אין טעם איסור. וכן סובר הרשב"א, וכן בגמ' קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בני"ט (צז.) ברמב"ם (ט,יא).
בישל חלב בקדרה בשרית בת יומה, דין הקדרה-דעת בעל העטור- אם בתבשיל יש 60 כנגד הקדרה.
      מ"ד ראשון-יכול לבשל בישול נוסף ובלבד שהוא חלבי, כיון שהתבשיל הראשון הוא מותר וטעם הבשר בטל והקדרה ג"כ מותרת. (ומשמע אפילו בכלי חרס.
      מ"ד שני-בכלי חרס אין הטעם יוצא לעולם ולכן טעם הבשר אינו יוצא לעולם, וע"כ אין תקנה אלא בשבירה.
      דעת בעל העטור עצמו-יכול לבשל בקדרה איזה מאכל שירצה היינו בין בשר ובין חלב, ומסביר מהר"י בן חביב שבישול החלב נחשב לקדרה כהגעלה, בתנאי ששופך החלב שינוח מרתיחה ואז הקדרה עסוקה בפליטת טעם הבשר הבלוע ולא בולעת חלב. והחלב עצמו לא נאסר כיון שיש 60 כנגד הדפנות.
      הסבר הט"ז לשיטת בעל העטור-מה שהתורה מגלה שכלי חרס בולע ואינו פולט כל מה שנבלע בו זה דווקא בקדשים אבל בחולין מדאו' מועילה הגעלה גם בכלי חרס ומכ"מ חכמים גזרו בכלי חרס שאין הגעלה מועילה לו. ולכן כאשר בישל חלב בכלי חרס מדאו' יצא הבשר הבלוע בכלי כיון דהוי כהגעלה. ואם מחכה מזמן בישול החלב 24 שעות דהוי נטל"פ יכול לבשל אח"כ בשר, אלא שיש גזרת חכמים שאין לבשל לכתחילה אף שנטל"פ, אולם כאן לא גזרו חכמים גזרה זו כיון שיבוא לידי הפסד שהרי אינו יכול לבשל שם בשר, ולכן בחרס לאחר 24 שעות לא גזרו חכמים והשאירו כדין תורה שמותר לאחר 24 שעות.
               אולם בכלי חרס שבלע מאיסור לא שייך לחכות 24 שעות דשם לכתחילה אין מועילה הגעלה מדרבנן ואפילו הגעיל בלא
                מתכוון לא מועיל כיון שהיה שם איסור על הכלי. משא"כ כאן שע"י החלב שהוא הקלקול נעשה גם התיקון. ואף בסימן קכ"א מביא הטור את בעה"ע שכלי חרס שאינו בן יומו איסורו מדרבנן.
      תמיהות על בעל העטור- 1. טור-אין מתיר לבשל בה חלב בבישול שני והלא הגעלה אינה מועילה לכלי חרס ולעולם פולט              מעט מעט מטעם הבשר.
                                 2. ב"י-איך מתיר לבשל מה שירצה לאחר שבישל חלב בכלי הבשרי, בשר לאחר החלב. בלי      הפסק תבשיל בינתיים. ואפילו בכלי חרס.
                                 3. כיצד יש 60 בתבשיל כנגד הדפנות והלא קו"ל (או"ח תנ"ב) שאין בקדרה פי 60 כנגד כל    הכלי.
                               ומתרץ הב"י: 1. בעה"ע סובר כראב"ד שמשערים במה שיוצא מהדפנות ולא בכל הדפנות.
                                                  2. דווקא כשידוע כמה בשר נתבשל שם ואז לא משערים בכל הדפנות וזה לכו"ע.
                                                  3. מדובר בקדרה רחבה שדפניה דקות.
      דעת ר' פרץ-אפילו קדרה אינה בת יומה, אם בישל בה חלב, אין לבשל בקדרה עד שיגעילנה כיון שהיא בלועה מאיסור בב"ח ואם הוי קדרת חרס אין לה תקנה אלא שבירה. ואם היא מתכת יחכה אחר מעל"ע מהבישול השני ואז יגעיל.
      ריב"ש-אבל ירקות וקטניות מותר לבשל בה. כלומר אם בישל חלב בקדרה בשרית שאינה בת יומא אין לבשל בה בשר או חלב גזרה שמא יבשל שם תבשיל כשקדרה בת יומה אבל שאר דברים מותר כיון שהקדרה בלועה רק מחלב, כי טעם הבשר שבה פגום.
בישול חלב בקדרה בשרית בת יומה כאשר בינתיים בישל פרווה-רשב"א-אם בישל ירקות בקדרה של בשר, מותר לבשל בקדרה חלב כיון שנתמעט בה כח הבשר ואין ראוי לחול עליו שם איסור בשר בחלב. אבל אם הקדרה בלעה טעם איסור, לעולם הקדרה באיסורה, עד שיגעיל וילבן.
      [ מקור הרשב"א בע"ז(עו.) שם שואל ר' עמרם לר' ששת לגבי סתירה בהכשרת שפוד ואסכלא. במשנה כתיב שאם קונה מעכו"ם צריך ללבנן אולם ויש משנה אחרת בקדשים שמצריכה הגעלה בלבד (בקדשים האוכל נותר הבלוע בכלים חייב כרת). ורבא תירץ שבקדשים כל יום שמבשלים בו קדשים עושה גיעול לחברו והגמ' מקשה אם כן גם הגעלה לא צריך שהרי כל פעם שיבשלו בו זה יהיה הגעלה.
                   ומקשה הרשב"א 2 קושיות :
                      1. איך בישול בקדרה מהווה הגעלה והלא התבשיל לא מגיע לשפת הכלי.
                      2. וגם אם נומר שזו הגעלה גמורה, והרי צריך ליבון עד שיצאו ניצוצות וא"כ מה תשובתו של רבא לר' עמרם ומסקנת הרשב"א שבקדשים אין הטעם הופך לאסור באכילה (דהינו נותר) אלא לאחר יומיים וע"כ למחרת עדיין הטעם הבלוע הוא היתר ועדיין אינו איסור והבישול הנוסף שעושה בו מחליש את הטעם, עד שלא נשאר בו אלא מובלע מועט ויותר לא יהיה עליו שם נותר (וכמו שדגים שבושלו בקדרה בשרית מותר לאכלם בחלב כי יש בהם טעם קלוש של בשר) ואע"פ שאין האש מגיעה לכל הכלי להפליט מה שנמצא בשפת בכלי, מכ"מ כיון שחם מקצתו, חם כולו וגם שם מתמעט הטעם. אולם בכלי שבלע איסור גמור, לעולם אין נכשר, כיון שמתחילתו אסור אין להכשירו אלא בליבון והגעלה ואין יוצא מהדפנות לעולם. לפיכך היכן שהקדרה בשרית ובישל בה ירקות או דגים, טעם הבשר נקלש ומותר לבשל בו גבינה. ב"י מדייק דירקות לאו דווקא אלא ה"ה מים].
      [והט"ז(ב) כתב דכוונת הרשב"א שבישלו ירקות באותה כמות שבה בישלו בשר דדוקא זה עושה גיעול אבל אם בישל מים בסתם לא מועיל וע"כ הטור בסימן צ"ד ס"ה סובר דלא אמרינן שמים מקלישים טעם הבשר הבלוע].
נפק"מ בין דעת הרשב"א לבעה"ע- הב"י משווה בין שיטת הרשב"א למ"ד הראשון בבעה"ע שאפשר לבשל מכאן ולהבא תבשילים חלביים בקדרה והרי גם לרשב"א נקלש כבר טעם הבשר הבלוע. וכמו שמתיר הרשב"א בירקות כך מתיר אם בישל שם חלב שהרי אין החלב נאסר מאחר ויש בו 60 כנגד הבלוע.
                ולכאורה א"כ הדעות שוות אלא שהטור תמה על בעל העטור ולא על הרשב"א ומדייק ב"י שלמ"ד הראשון אף בכלי חרס מותר אולם לרשב"א בכלי חרס יהיה אסור כיון שבולעים הרבה ורק בכלי שטף שבליעתן מועטת הבישול השני מקליש טעם הבשר.
[לברר- וא"כ דעת רשב"א כמ"ד שני בבבע"ה].
 
האם יש נפק"מ בין רשב"א לר' פרץ- ר' ירוחם כתב שאינם חולקים. ודעת ר' ירוחם ברשב"א שמה שמתיר הרשב"א זה דווקא בבישל שם ירקות אבל לא חלב ואפילו שהקדרה לא בת יומה, כיון שחלב אסור בבשר, אינו דין שיהיה חלב גורם להיתר בישול חלב בקדרה הבשר או משום שדווקא מים מקלישים טעם הבשר אבל לא בשר.
                וא"כ לפי ר' ירוחם אף ר' פרץ מתיר כאשר בישל שם ירקות או מים, כי שהבישול השני הוי כהגעלה.
      דעת התוס'- התוס' כתבו שהטעם להתיר אכילת נותר הבלוע בכלי אינו משום שכל יום עושה גיעול לחברו אלא מכיון שמין בטל במינו ברוב מדאו' ובכלי מקדש נהגו לפי דין התורה.
                וא"כ התוס' והרא"ש חולקים על הרשב"א וסוברים שאין להתיר אלא בכלי מקדש וכו'.
      ומדייק הב"י שאף בטור משמע דחולק על הרשב"א שכן כתב בשם ספר התרומה (סימן צד,ה) שאם בישל מים תוך 24 שעות לבישול איסור, נחשבת הקדרה כבת יומה לבישול האיסור כיוון שטעם האיסור נפלט למים ולא היה בהם 60, וחזרה הקדרה ובלעה ונעשית בת יומה אבל בקדרה של בשר שבישל בה מים ןאח"כ תוך 24 שעות לבישול המים בישל בה חלב, אמרינן דהחלב מותר.
      ואליו לפי הרשב"א אפילו תוך 24 שעות לבישול הבשר יהיה מותר לבשל חלב כל שמפריד בישול מים ביניהם.
      ר"י הלבן-התיר בשר שנתבשל בקדרה שהיה בה חלב בערב שקדם, כיון שהקדרה היתה בלועה כבר מחלב מבישולים קודמים ויותר כבר לא בולעת וע"כ לא בלעה מהחלב של הערב שקדם, ומה שנבלע בקדרה לפני כן הוי כבר נטל"פ.
בליעה ע"י ערוי מכ"ר- ר' ירוחם-כלי נחושת חלבי אינו בולע בערוי מכלי ראשון וע"כא"צ הגעלה, אבל אם יש אש תחתיו הוא בולע.
      והרשב"א- אמנם כ"ש אינו מבשל אך מכ"מ מבליע ופולט, וע"כ צריך הגעלה.

פסק שו"ע כר' פרץ , ורמ"א פוסק את הריב"ש שמתיר לבשל פרווה בסיר הנ"ל. ומספר דינים נוספים כדלקמן: 1. דין כסוי הקדרה-דעת הרמ"א עצמו לדינא-כדין הקדרה.

                                                      המנהג להחמיר-אע"פ שאינו בן יומו דינו כאילו היה בן יומו.  

                                           למעשה-להקל במקום צורך דדינו כקדרה.
                            2. כיסוי בשרי רותח על קדרה חלב
                                        אם שניהם חמים- שניהם אסורים.    
                                        אם כיסוי צונן וקדרה חמה-שניהם אסורים אם החל להזיע תחת     הכיסוי.[ודווקא בחום שי.ס.ב. (שך(ה).                                    
                                        אם כיסוי חם וקדרה צוננת-הכל שרי ומאכל צריך קליפה אם אפשר.
                                        אם אין מאכל בקדרה-הכל מותר כדין 2 קדרות הנוגעות.
קדירה שבשל בה בשר, לא יבשל בה חלב. ואם בישל בה בתוך מעת לעת,  אסור בנותן טעם.  (וצריך לשער  נגד כל הקדירה).  אבל אם שהה מעת לעת קודם שבישל בה, הוה ליה נותן טעם לפגם, ומותר התבשיל  אבל הקדירה אסור לבשל בה לא בשר ולא חלב. הגה: אבל שאר דברים, מותר. (ריב"ש סימן קכ"ו בשם סמ"ק ובהגמי"י פ"ו) ודין כיסוי קדירה, כדין קדירה עצמה (ד"ע ואו"ה). ויש  מחמירים בכיסוי, לומר דאעפ"י שאינו בן יומו דינו כאלו היה בן יומו, (בהגהות ש"ד בשם קובץ) וכן נוהגין בקצת מקומות. וכן אני נוהג מפני המנהג,  והוא חומרא  בלא טעם. (ד"ע). ומכל מקום במקום שיש שום צד להתיר בלאו הכי, או שהוא לצורך שבת או הפסד, יש להתיר אם אין הכיסוי בן יומו, כמו בקדירה עצמה. ואם לקחו כיסוי רותח מקדירה של בשר ונתנו אותו על קדירה של חלב, אם שניהם חמים, שניהם אסורים אם יש מאכל בקדירה של בשר וחלב. ואם הכיסוי צונן והקדירה חמה, נמי שניהם אסורים  אם התחיל להזיע תחת הכיסוי, דתתאה גבר (או"ה).  ואם הכיסוי חם, והקדירה צוננת, הכל שרי (שם), רק המאכל צריך קליפה, (לדעת הגהות ש"ד ולא כאו"ה שם), אם אפשר לקלפו, ואם לאו, הכל שרי. ואם  לא היה מאכל בקדירה, הכל שרי, דהוי כשתי קדרות שנגעו זו בזו. (הכל ד"ע לסברת הארוך).
 
דין חלבי שבושל בקדרה בשרית בת יומה- השו"ע כתב שהמבחן הוא בנתינת טעם והרמ"א חולק דיש לשער 60 בקדרה (כיון שאין סמכינן אקפולא) ומקשה השך(א) מדוע יש לשער בקדרה הא קי"ל שאין בתוכן הקדרה כדי 60 מדפנות הכלי ומתרץ דאה"ז אם אמנם יהיה מצב שבו תוכן הקדרה הוא פי 60 יתיר הרמ"א. או כגון שידוע כמה בשר בלוע בקדרה(צב,ה) בין אם היא קדרה חדשה או שהיא ישנה ומכ"מ ידוע כמה בשר בישלו ב 24 שעות  שקדמו לבישול החלב. וכל הבשר שבישלו מעבר ל 24 שעות הוי נטל"פ ואינו אוסר המאכל.
      ומוסיף בשך(ב) שאף בקדרה של מתכת יש לשער 60 ואף שבולעת פחות מעץ.

דין קדרה בשרית שאינה בת יומה כשבישל בה חלב-

      בישול בשר/חלב- בשו"ע משמע שרק מאכל בשר או חלב אין לבשל בה, כיון שהיא בלועה מבב"ח .
               והשך(ג) פסק שאפילו לאחר מעל"ע אין לבשל בה בשר או חלב כמו שאסור לבשל חלב   בקדרה בשרית שאינה בת יומה. ומכ"מ אם בישל חלב בפעם נוספת תוך מעל"ע לבישול החלב הראשון מותר התבשיל דיעבד.
      ולגבי שאר דברים של פרווה-הרמ"א כתב שמותר לבשל בה שאר דברים עפ"י הריב"ש כגון ירקות ודגים ומשמע אפילו לכתחילה ומכ"מ מדייק השך ברמ"א שכאן פסק לדינא אבל (בסימן צד,ה) פסק שאוסר לבשל אף שאר דברים מצד מנהג, וע"כ אסור אף אצלנו.
דין כיסוי שאינו בן יומו-ברמ"א נאמר שיש מחמירים בו כאילו הוא בן יומו וזה חומרא בלא טעם (הנפק"מ לאסור התבשיל)
            1. בשך(ד) מביא הסברות לאיסור, איסור זיעה וריתא חמורים מאיסור עצמו שהוא אוסר ע"י      נתינת טעם.
            2. רש"ל- מדובר בכיסויים שיש להם חלל במרכזם המתנקז כלפי מעלה וא"א לקנחם יפה אבל במכסה רחב ושטוח אין להחמיר כיון שאפשר לנקותם יפה, ואף שהוא איסור בעין.
      אלא שיש מח' שך וטז בעניין כמה מהכיסוי נעשה איסור בעקבות הזיעה, לשך(ד) הזיעה אוסרת כל מה שנצטבר שם, והלכלוך שם הופך לנבלה ואוסר את כל הכיסוי וצריך בתבשיל 60*61 ואולי לטז(ב) צריך רק 60 כנגדו.
      ומכ"מ גם השך מסכם שאין להחמיר בכיסוי, וע"כ בשעת דחק או שיש עוד צד להתיר או בכיסוי רחב נקוב מלמעלה נראה להקל. וכן הטז מקל שאין להחמיר יותר מרש"ל.
דין קדרה חדשה שהכילה חלב צונן פחות מ 24 שעות- ר"י הלבן התיר בשר שנתבשל בקדרה של חלב. שהיה בה חלב כל הלילה כיון שלא בולעת מחלב זה. כיון שכבר בלעה מפעמים קודמות והטעם הבלוע הוי נטל"פ.
      ומקור דבריו בע"ז(ל"ג) דכלי חרס רכין בולעים בצונן עד שהם שבעים ואינם בולעים יותר בצונן. ואם היה החלב בקדרה 24 שעות כתבו הב"ח והלבוש שאפילו שהו מעל"ע אינו מבליע ואינו מפליט כיון שהוא ישן ומוכיח הב"ח מאדם המפקיד שמן אצל חברו, שאם היו קנקנים ישנים, אין מוציא לו חסרונות של בליעה וע"כ מוכח שבצונן אפילו מעל 24 שעות אין בליעה.
      אולם הט"ז(ב) דוחה וסובר דאין לזוז מהכלל דכבוש כמבושל ואמרינן ודאי בלע מהחלב האחרון שנשרה בו ואוסר אח"כ את הבשר.ודוחה הוכחת הב"ח ומסביר דמה שאין מוציא לו חסרונות זה אף ששהה 24 שעות זה מכיון שאמנם בלע מהשמן החדש אך כנגד זה הוציא בדיוק אותה כמות של שמן שהייתה בלועה בדפניו וע"כ גם אצלנו ודאי שבדפנות בלוע חלב שנותן טעם לשבח. ואם בישלו בו בשר תוך מעל"ע לשריה הוי כבישול ממש.
      וע"כ מה שמתיר ר"י הלבן זה דווקא בששהה לילה אחד וע"כ אין עליו אלא שם צונן בלבד.                 
                ואז אמנם אינו בולע כיון שהוא שבע ומכ"מ משמע שאם היא קדרה חדשה אפילו בכמה שעות הרי הוא בולע בצונן. (וא"כ ר"י הלבן זה הוי לחומרא) ונקוה"כ חולק כיון דלא קו"ל כר"י הלבן ורק באוכל אמרינן דמעל 24 שעות הוא בולע כיון שהוא רך אבל בכלי אין אומרים כבוש כמבושל.
     -עוד חומרא בדברי הט"ז-שאם שהה היתר בכלי איסור מעל"ע הרי הוא נאסר. ובסימן ק"ה יש מחלוקת שך וטז.
דין כיסוי רותח בשרי על קדרה צוננת חלבית- ברמ"א פסק עפ"י האו"ה שהכל שרי ואפילו הקדרה כשמקנחה או מדיחה היכן שנגעה בכיסוי אלא שהמאכל צריך קלילפה, אם אפשר.
      והש"ך(ו) כתב שאף שיש לחלוחית של המכסה הנוגעת בסיר, מכ"מ לאו אוסרת הסיר כיון שהיא ככלי שני ואין בכוחה להיחשב כעירוי מכ"ר כיון שבכמות מועטה של לחלוחית אין להחים כ"כ.
      אבל הש"ד חלק על האו"ה וסובר שכיסוי רותח על קדרה צוננת נאסרים הכיסוי והקדרה כיון שהכיסוי רותח, ודאי בלעה ממנו הקדרה וכמו טיפה חלב חמה שנפלה על הסיר צונן, שנבלעת בסיר.
      ודעת הב"י הביא דעת הש"ד ולא חולק (ס"ס צ"ב). והאו"ה מביא ראיה דאין טיפה רותחת כשאר עירוי וכמו בסימן ק"ה בדברי מהר"מ כמפורש כאו"ה, שבטיפה שנפלה על קת הסכין סגי בגרידה ואם על הלהב בנעיצה.
      אולם השך מדייק במהר"מ דאופכא יש לומר שכן גרידה ונעיצה הם כקליפה וע"כ סובר השך שיש להחמיר לגבי הקדרה אם הייתה לחלוחית במכסה. ואם המכסה יבש לכו"ע שרי.
 

סימן צ"ד.
 
סעיף א'.
 
תבשיל בשרי שעורבב בכף חלבית- דעה ראשונה בטור-התוחב כף חלבית בקדרה של בשר או אופכא משערין בכל מה שתחב ממנה בקדרה דלא ידעינן כמב נפיק מיניה.
      ב"י-ואם ידוע כמה בלעה כגון שהייתה חדשה וניער בה כזית ואח"כ תחבה בקדרת בשר א"צ לשער אלא בכזית. ומדובר לפי דעה זו בין בכף עץ ובין מתכת.
      דעה שנייה בטור- הר' פרץ-בכף של מתכת יש לשער בכל הכף, ואף בחלק שלא נכנס לתבשיל משום חם מקצתו חם כולו.
      ש"ד-פסק כדעה ראשונה דאף שחם מקצתו חם כולו מכ"מ לא אמרינן שהחום מוליך את בליעת החלב מקצה הכף לתוך התבשיל.
האם אפשר לשער בכמה שיצא בלבד- ראב"ד-בקדרה של מתכת או כף או קערת עץ יש לאמוד כמה איסור יצא ואין לשער בכל הקדרה (אבל בחרס מודה שיש לשער בכולו).
      רמב"ן-בכל הכלים משערים בכך הכלי.
      ב"י-הסכימו הפוסקים כרמב"ן.
פסק שו"ע בסכום כדעה ראשונה ובשיטת י"א כר' פרץ ורמ"א פוסק כסברה ראשונה.
התוחב כף חולבת בקדירה של בשר, או איפכא,  משערים בכל מה  שנתחב ממנו בקדירה(אם הכף בן יומו  דהיינו ששמשו בו  בכלי ראשון תוך מעת לעת). (ארוך כלל ז'). ויש מי שאומר שאם הכף של מתכת, משערים בכולו, משום דחם מקצתו חם כולו.  (וסברא ראשונה  עיקר, וכן נוהגין) (מרדכי וש"ד והגהותיו וארוך) (וע"ל סי' צ"ח).
 
ספק כמה תחב הכף-שך(א)-משערים בסתם רגילות לתחוב דהיינו עד ראש הכף. (משמע העגול בלבד כה"ח(ד)).
ממתי מחשב 24 שעת לגבי הכף-הרמ"א כתב שהכף בן יומו דהיינו ששמשו בו בכלי ראשון תוך מעל"ע ובשך(ב) מסביר כי יש לחלק בין אם זו כף היתר לכף איסור. בכף חלבית שעבר 24 שעות מאז שבישלו בה חלב אבל שמשו בה בכלי ראשון במים תוך מעל"ע, אינה נחשבת מעל"ע. אבל בכף הבלועה מאיסור, אף שכבר עבר 24 מבליעת האיסור, מכ"מ כל מה שעירבבו בכלי ראשון ואפילו במים, כל שלא היה 60 במים כנגד הכף חשבינן לאיסור מעל"ע. (סע' ו', סימן ק"ג).
דעת השו"ע בסתם וי"א-שך(ג)-אף דעת השו"ע שסברה ראשונה עיקר. מטעם שאף שחם מקצתו חם כולו מכ"מ אינו מוליך בליעתו בכולו. (ועיין צ"ח ס"ד).
עירוי על כלי שיש בה בשר/חלב-טז(א)-עפ"י (צ"ה,ג') גם בעירוי מכ"ר על כלי שיש בו שיירי בשר או חלב יש איסור כמו בישול בכלי ראשון ולכן אם עירה על כלי המלוכלך מבשר מכלי ראשון דין הכלי ככלי ראשון שנתבשל בו בשר.
האם כלי ראשון שאין י.ס.ב. מבשל- טז(א)-הרש"ל פסק שכל שכ"ר עומד אצל האש, אף שאין בו י.ס.ב. יש לאסור, כי עשו הרחקה לכלי ראשון אבל דעת הטז שכל שאין י.ס.ב. אינו אוסר.
 
 
סעיף ב'.
 
כף חלבית שנתחבה פעמים בתבשיל בשרי- סמ"ק-אם תחב הכף בקדרה 2 פעמים ולא נודע בינתיים צריך שתי פעמים שישים.
      ב"י-אם נודע בינתיים סגי ב 60 אחד משום שבשעה שנודע כבר נתבטל האיסור ב 60 וכשחוזר ותוחב בטל ב 60 ולא עוד אלא שהאיסור הראשון מצטרף להיתר.
                אבל אם לא ידע בנפילת האיסור בינתיים צריך שתי פעמים 60 כדאיתא במשנה תרומות(ה',ח') סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה, עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה. [ראה סימן צ"ט וק"ט].
      תה"ד-(מופיע בב"י סע' ג')- אף שתוחב פעמים בלא ידיעה באמצע, א"צ אלא 60 כנגד הכף וכן מעיד  על רבנן קשישי דלא היו שואלים כמה פעמים נתחבת הכף, אלא משערים הכף ב 60.
      הגש"ד-המחמיר ת.ע.ב. והמקל לא הפסיד.
פסק שו"ע-שכל שתחב פעמים מבלי שנודע בינתיים צריך 2 פעמים 60. ורמ"א חולק דסגי בפ"א 60.
אם תחב הכף בקדירה שני פעמים,  ולא נודע בנתיים, צריך ב' פעמים ששים.  (ויש אומרים  דסגי בפעם א' ששים, וכן נוהגים) (תרומת הדשן סימן קפ"ג והגהות שערי דורא וארוך).        
הסבר הסעיף-טז(ב)- א. דהוה כאילו תחב שם 2 כפות של איסור. ורק אם נודע בינתיים, נתבטל הראשון   ונעשה היתר גמור.
                            ב. תה"ד-שמא נפלט 59 חלקים חלב, וחזר ובלע 59 חלקים בשר וע"כ שוב יש  איסור בכף ולכן צריך פעמים 60. אולם תה"ד דוחה טעם זה כיון דאין היתר בלוע נאסר מאיסור בלוע.
      ומכריע הטז דסגי בפ"א כרמ"א אולם רש"ל פוסק כשו"ע שצריך 2 פעמים. ואף השך(ו) סובר לדינא דסגי ב 60 כיון שהרבה פוסקים סוברים שבדבר הבלוע לא אמרינן חנ"נ (צ"ח,ה') ואף שפוסקים לחומרא דאמרינן חנ"נ בבלוע מכ"מ כאן יש להקל שהרי אפילו באיסור עצמו שנפל כמה פעמים אין משערים אלא 60 אחד כנגדו. (צ"ח,ד').
אם תחב הכף ג' פעמים ומעלה-לדעת השו"ע-שך(ד)-עפ"י הטעם של תה"ד אפילו תחב 3 פעמים ומעלה אין להצריך יותר מ 2 פעמים 60 וא"צ 60 כנגד כל תחיבה כיון שחנ"נ לא הוי אלא בב"ח. וזה נגרם ע"י חיבור של 2 היתרים, ולכן כשתחבו 2 פעמים שוב אין הכפית נעשית נבלה שוב כיון שכבר נאסרה, וע"כ א"צ יותר מ 2 פעמים 60.
      אבל הסמ"ק שסובר חנ"נ בשאר איסורים מצריך 60 בכל תחיבה אם לא נודע באמצע.
כיצד מועילה הידיעה בינתיים לבטל מה שנבלע-שך(ה)-אם נודע בינתיים כבר נתבטל הראשון וגם בתחיבה השנייה בטלה הכפית באותם ה 60. ולא שייך ולומר חוזר וניעור כאן כמו בסימן צ"ט, כיון ששם אם נפל כזית איסור לתוך 60 היתר וחזר ונפל עוד כזית איסור, חוזר וניעור ואפילו נודע בינתיים, אבל כאן יש 60 כנגד כל הכף ואפילו הכף כולה חלב הכל מותר, אלא שבגלל שהכפית לא רק שמוציאה טעם חלב, אלא גם טעם נבלה בפעם השנייה לכן צריך 2 פעמים 60 ואע"פ שמין במינו לא נותן טעם מ"מ כיון שראוי לתת טעם מין בשאינו מינו, אסור, אולם כאן זה לא שייך.
 
סעיף ג'.
 
דין הכף חלבית שנתחבה בסיר עם בשר- סמ"ק-אם יש 60 לבטל הכף בתבשיל, הקדרה והתבשיל מותרים אבל הכף אסורה לשימוש בתבשיל בשרי או חלבי. ואם חזרו ותחבוה הרי שהיא אוסרת אפילו דיעבד ואם אין 60 כנגדה הרי שהתבשיל והקדרה נאסרים. ועוד מסביר הסמ"ק דאין לומר שהכף עוברת הגעלה בתבשיל הבשרי ודינה ככף בשרית מכאן ואילך משום:
                     א. גזרת חכמים שמא יטעו ויכשירו אף כשנתחב רק מקצת הכף.
                     ב. הגעלה אינה מועילה אלא ברותחין שמעלין רתיחה אולם לעניין פליטה הכף סגי בחום  ש.י.ס.ב.
                     ג. הגעלה אינה מועילה אא"כ תחב כל הכף.
האם הרשב"א מסכים לדין זה- לפי הבנת הב"י ברשב"א שאף הבשר מקליש ומחליש את טעם החלב הבלוע יש כאן מח' עם הסמ"ק אבל לפי הבנת ר' ירוחם ברשב"א שדווקא מים או ירקות מחלישים הטעם הבלוע יתכן שרשב"א מודה לדין הסמ"ק. (הובא בסימן צ"ג).
שימוש בקדרה שנאסרה מחמת הכף- סמ"ק-מותר לתת בקדרה פרות או צונן כיון שאינו נהנה מגוף האיסור.
נתינת משקה צונן- ב"י-משמע בסמ"ק שמותר. והמרדכי אוסר כל לח שהוא למאכל ומתיר רק ביבש. ומכ"מ מותר חמין שלא לצורך אכילה וכגון לשטיפת ראשו.
והש"ך(יב) פסק כב"י. וכן טז(ד) שלא כמרדכי.
תבשיל שנתבשל בקדרה שאינה בת יומה הבלועה מאיסור בב"ח- הג"א-התבשיל אסור באכילה אע"פ שהקדרה אינה בת יומה משום שבאיסורי הנאה אין לחלק בין בת יומה לשאינה בת יומה וע"כ ישליך דמי הקדרה לנהר והאוכל מותר. ואם הקדרה בת יומה כל המאכל אסור ואין תקנה.
      ד"מ(ג)- וש"ד-מתירים כל המאכל שהקדרה אינה בת יומה. אולם השך(יא) פוסק כמהרש"ל וכהג"א.
פסק שו"ע כסמ"ק
אם יש ס' לבטל הכף, הקדירה והתבשיל מותרים  אבל  הכף אסור,  בין עם בשר בין עם חלב, לפי שהיא בלועה מבשר בחלב. ואפילו בדיעבד אוסרת, אם חזר ותחבו, בין בבשר בין בחלב,  כל זמן שהיא בת יומא. ואם אין ס',  הכל אסור  בהנאה, אפילו הקדירה, אך מותר לתת לתוכה  פירות או צונן, כיון  שאינו נהנה מגוף האיסור.   

 

כף חלבית שנתחבה בקדרה בשרית בת יומה שבישלו בה מים בלבד- שך(ח)-לדעת השו"ע בסימן צ"ה ס"ג אין הכף נאסרת אלא כשתחבו בקדרה שמבשל בה בשר עכשיו אבל לדעת הרמ"א שם אפילו אין בקדרה אלא מים, אבל תוך מעל"ע בישלו שם בשר, נאסרת הכף.

שימוש בכף לשאר תבשילים- שך(ט)-בשו"ע נאמר שהכף אסורה בין בבשר ובין בחלב ומוסיף השך שאף בשאר תבשילים אסור כיון שהיא נעשתה נבלה.
פרוש בת יומה-שך(י)- כף חלבית נאסרת כאשר נתחבה בסיר בשרי, אם היא בת יומה לעניין חלב. ומשעת תחיבה ועד 24 שעות הרי היא אוסרת כל תבשיל מדין נבלה. אבל לאחר 24 שעות הוי נטל"פ ואסור לכתחילה ומותר דיעבד.
קדרה שנאסרה ע"י כף, מהו לבשל בה מים לרחצה-טז(ד)-כל עוד שלא לצורך אכילה מותר. ולאחר מעל"ע אם בישלו מאכל פסק הת"ח שא"צ להשליך דמי הקדרה לנהר. אולם רש"ל חולק על הת"ח וסובר שיש להשליך דמי הקדרה לנהר, וכל מה שהתירו זה דווקא מים לרחצה אבל לא הראויין לשתיה וע"כ צריך להשליך דמי הקדרה. והתבשיל עצמו שנאסר מחמת הכף יש להשליך לבית הכסא ולא לתת לכלב ואפילו אין הכלב שלו.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ד'.
 

כף שאינה בת יומה שנתחבה לתבשיל בשרי- טור-אם תחב כף שאינה בת יומה, הקדרה והתבשיל מותרים והכף אסורה לכתחילה בין בבשר ובין בחלב. ובדיעבד אינה אוסרת כיון שלא הייתה בת יומה.

      [ב"י-דיעבד אינה אוסרת דווקא אם חזר ותחבה באותו מין שבו נתחבה לאחרונה].
האם טעם פגום שעובר מכלי לכלי אוסר-מקשה הב"י מדוע אין אוסרים את הקדרה והלא הטעם הפגום של החלב שהיה בכף עבר גם אל הקדרה וא"כ יש לאסור גם את הקדרה כמו את הכף ומתרץ הב"י עפ"י תוס' והרא"ש שהכף בלעה חלב בזמן שהיה בו טעם לשבח ולכן אף לאחר שנפגם עדיין הוא אסור כדין כלי שאינו בן יומו, אבל הקדר שיש בה כעת טעם בשר, לא בלעה טעם החלב אלא לאחר שנפגם ולכן היא מותרת.
                ועקרון זה נכתב גם ברשב"א-כלי שבלע מן המושבח, אע"פ שחזר להיות בתוכו פגום, כשאינו  בן יומו הרי הוא עומד באיסורו שלא להשתמש בו לכתחילה.
הנחת איסור צונן בכלי היתר-ר' ירוחם-מותר לתת איסור צונן לתוך כלי היתר, אם הוא כלי שאין דרך להשתמש בו בלא הדחה. אבל אם הוא כלי שדרך להשתמש בו בלא הדחה אסור ליתן לכתחילה. ואם נתן צריך להדיחו.
כזית חלב שנפלה לחררה אפויה- ר' ירוחם בשם הרא"ש-כזית חלב שנפל לתוך חררה אפויה אינו נאסר אלא כדי קליפה או כדי נטילה.
פסק שו"ע כלשון הטור.
אם אין הכף בן יומו, הקדירה והתבשיל מותרים  והכף אסור לכתחלה, בין עם בשר בין עם חלב.  ומ"מ בדיעבד אינה אוסרת, כיון שלא היתה בת יומא.
 
שימוש בכף בתבשיל פרווה-שך(יג)-מותר כבסימן צ"ג ס"ק ג'. [לברר-שם משמע בשך שחולק על הרמ"א] ואפילו תוך מעל"ע מתחיבה ראשונה. שהרי אפילו היה תוחב באותו מין היה מותר.
 
סעיף ה'.
 
בליעת קדרה מכף בת יומה-סמ"ק-אם בישלו מים בקדרה חדשה ותחבו בה כף חולבת ואח"כ חזרו ובישלו בה מים בפעם אחרת ותחבו בה כף בשרית. ושתי הכפות היו בנות יומן ובמים לא היה 60, אסור להשתמש בקדרה בין בשר ובין חלב אבל מותר לבשל בה שאר דברים, כיון שהייתה חדשה שלא בישלו בה חלב מעולם.
      ד"מ(ו)-אם הקדרה חדשה הוי נ"ט בר נ"ט. א. המאכל בכף.  ב. הכף לקדרה. ואפשר לומר שיש עוד נ"ט ב. הכף במים. ג. והמים בקדרה. וכן ראיה מדגים שעלו בקערה שמותר לאכלם בחלב. (צ"ה).
בישול חמין מחייה את האיסור הבלוע בקדרה-ספר התרומה-בקדרה הבלועה מאיסור אם בישלו בה מים תוך מעל"ע, נחשבת הקדרה כבת יומה מאיסור לעוד 24 שעות מכיון שטעם האיסור נפלט למים ולא היו במים 60 כנגדו הפכו המים לנבלה וחזרה הקדרה ובלעה מהאיסור שבמים ונעשית בת יומה.
                אבל אם בישלו בשר ובתוך מעל"ע חיממו בה מים ואח"כ 24 שעות מבישול הבשר, בישלו בה חלב, מותר אע"פ שהוא תוך מעל"ע לחימום המים.
      והסמ"ק מסכים לתרומה ומנמק-דאמנם החמין גם משוי ליה לקדרה כבת יומה והוי לשבח אולם מכ"מ הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. 1. מן הבשר לקדרה. 2. מהקדרה למים חמים. 3. מים חמים לקדרה. אבל בקדרה הבלועה מאיסור אין נ"ט בר נ"ט. כי נ"ט בר נ"ט זה רק בהיתר. שהרי ההיתר עצמו נאסר דקו"ל דחנ"נ ולכן המים עצמם אוסרים כי נעשו נבלה.
פסק שו"ע כסמ"ק. ורמ"א 1. דדיעבד אם עבר ובישל בה בשר או חלב מותר בבישל בה דהוי נ"ט בר נ"ט.
                                   2. קדרה שאינה בת יומה שמבשלים בה פרווה שתחבו בה כף בת יומה, הכל שרי. והמנהג להחמיר במאכל כמין הכלי שהוא בן יומו [אא"כ היה 60 במאכל שך(יז)].
אם בשלו מים בקדרה חדשה ותחבו בה כף חולבת, ואחר כך חזרו ובשלו בה מים פעם אחרת ותחבו בה כף של בשר, ושתי הכפות היו בני יומן ובשום אחד מהפעמים לא היה במים ששים, אסור להשתמש בקדירה לא בשר ולא חלב, אבל שאר דבר מותר לבשל, מאחר שהיתה חדשה שלא בשלו בה מעולם.הגה: מיהו אם עבר ובישל בה בשר או חלב, מותר, דהוי נותן טעם בר נותן טעם (הגהות מיימוני פ"ט). קדירה שבשלו בה ירקות או מים ותחבו בה כף בן יומו,  והקדירה אינה בת יומא, או להפך, או שיש במאכל ששים, הכל שרי.  ונוהגין להחמיר  לאכול  המאכל כמין הכלי שהוא בן יומו,  ולאסור הכלי שאינו בן יומו (ארוך כלל ל"ז), ואינו אלא חומרא בעלמא,  כי מדינא הכל שרי.
 
האם השו"ע הוא לחומרא מדינא-טז(ו)(ט)-כיון שמדובר בנ"ט בר נ"ט (כף למים ומן המים לקדרה) ושניהם להיתר לכן הקדרה מותרת מין הדין. ומה שאסור לכתחילה זה מכיון שנתפשט המנהג לאסור את הטעם שאינו בן יומו. וע"כ כיון שמערים את התבשיל לכלי כמין הטעם האחרון. ולהלכה אם נתבשל מים בכלי של בשר שאינו בן יומו ותחבו בו כף חלבית בן יומו המים האסורים לרמ"א (צ"ה,ג')-טז(ט).
      ואילו השך(טו) חולק על עצם הדין ובנוסף לקושיית הטז בדבר נ"ט בר נ"ט שמתיר השו"ע (צ"ה) יש להקשות ממה שכתב בא"ח (תנ"ב) שיש להגעיל קודם שעה חמישית ואז אין צריך לחוש אם הכלי בן יומו או אם אין 60 במים כנגדו כיון דאף אם בולעים המים מטעם חמץ בן יומו, וחוזרים ומבליעים בכלי, הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא ואין חוששים לטעם זה בפסח.
      ומסקנת השך: 1. מותר לכתחילה לבשל בשר כיון דצריך לקבוע תשמיש אחד וע"כ קובעים לפי   הטעם האחרון והיינו כף בשרית. ורק אם תחבו בה כף חלבית אין להשתמש בה בבשר לכתחילה.
                         2. אין חילוק אם תחבו בכף הבשרית תוך מעל"ע לכף החלב דהוי ג' נ"ט בר נ"ט. וכן מותר לבשל בה דברים אחרים. [והט"ז(י) מקשה על הטור שכאן כתב שאם מעל"ע לתחיבת כף חלבית אסור לבשל החלב ואילו בצ"ג כתב בדעת הרשב"א שבישול הירקות מקליש טעם הבלוע ומפנה לס"ק (ב) בצ"ג שמושב שבצ"ג מדובר בהגעלה ממש כיון ששם מים כשיעור הבשר אבל בצ"ד מדובר בסת"ם מים].
                         3. הקדרה שאינה בת יומה נאסרת רק כאשר בישלו בה מחלב ממש.
קדרה בשרית שאינה בת יומה שבישלו בה ירקות ותחבו בה כף חלבית- הרמ"א פסק שמדינא הכל שרי. אלא שנוהגין מחומרא בעלמא לאסור הכלי שאינו בן יומו, ולאכול המאכל כמין הכלי שהוא בן יומו. והטז(ח) מסביר שאע"פ שאין המאכל נאסר מכ"מ אין לאוכלו בין עם בשר ובין עם חלב הואיל ויכול לאוכלו כמות שהוא וע"כ לכתחילה אין לאוכלו עם בשר או חלב. אבל מותר ליתנו בכלי בין בשרי ובין חלבי. ורש"ל סובר שיש לאוכלו מן הקדרה דווקא בכף חדשה ומכריע הט"ז כרמ"א אלא שיערה התבשיל לקערה שהוא כמין אותו שהוא בן יומו.
                ואם הקדרה הבשרית בת יומה ואין 60 אז הכל אסור כולל הקדרה והמאכל והכף (צ"ה,ג').
                ואם יש 60 במאכל הכל שרי ובזה אין להחמיר-שך(יז).
      ואף הטז(ז) מדיק בלשון רמ"א שכל שיש במאכל 60 כנגד הכף הכל שרי ואפילו אם הקדרה והכף הם בני יומן וא"כ יוצא שהרמ"א אינו חושש לנגיעת הכף בקדרה עצמה. שהרי אם יש מעבר טעם מהכף לקדרה בנגיעה לא מועיל מה שיש 60 במאכל. ומוכח שהרמ"א סובר כדעה שהטעם הבלוע בכף יוצא למאכל ומהמאכל לקדרה.
אכילת הירקות עם בשר/חלב-אם הסיר הוא חלבי בן יומו ונתבשל בו מאכל ותחבו בו כף בשרית שאינה בת יומה כתב הרמ"א דהמנהג להחמיר לאכול התבשיל רק עם חלב. ומקשה הש"ך(יח) הרי הרמ"א עצמו פוסק שנ"ט בר נ"ט אסור בבישול וא"כ אסור מדינא לאכול את המאכל שהוא נ"ט בר נ"ט עם בשר. וע"כ מגמת השך בדברי הרמ"א שהחומרא היא לא לאכול התבשיל בכלי של בשר אלא רק בכלי חלבי ואע"פ שמותר לאוכלו בכלי בשרי.
      [ולפי מסקנתו מקשה השך דמדוע יהיה אסור לאוכלו עם חלב ממש שהרי הכלי שאינו בן יומו נטל"פ ומותר לכתחילה לאכול כמין הכליל שהוא בן יומו ורש"ל חולק בין כף שנתחבה באקראי ובין קדרה אולם דעת השך שאין לחלק ומותר לאכול עם המין שהוא בן יומו.]
      ומקשה השך מ 2 מקורות בהם משמע שאין נוהגין כלל להחמיר בחומרא הנ"ל, כלומר מאכל שנתבשל בכלי בשרי יהיה מותר לאוכלו לכתחילה בכלי של חלב, ובניגוד למסקנת השך שחומרת הרמ"א הוא שאין לאוכלו אלא בכלי שהוא מאותו מין של הכלי שהיה בן יומו.

1. (צ"ה,ב')- דגים שנתבשלו בקדרה בשרית מותר לאוכלן לכתחילה בכלי של חלב, וכן נהגו.     [ומשמע דלא כפי שנאמר ברמ"א שהמנהג להחמיר לאכול רק בכלי בשרי]
2. קערות של בשר שאינן בנות יומן שהודחו בכלי חלבי, הכל מותר.

     [ומשמע שאין להחמיר לאסור הכלי שאינו בן יומו, ואילו ברמ"א נכתב שהמנהג לאסור הכלי   שאינו בן יומו].
      ומתרץ השך לגבי שאלה ראשונה:
            1. החומרא שנהגה כאן לא נהגה אלא אצל מקצת העם אבל רוב בעולם אינו נוהג כן.
            2. אם יתירו לאכול המאכל באיזה כלי שרוצה (ואפילו באותו כלי של אותו המין שאינו בן יומו) יבואו לטעות ולחשוב שאין ה כף אוסרת במים אפילו היא בת יומה והקדרה בת יומה.
      ולגבי שאלה שנייה מתרץ השך שיש להחמיר בבישול יותר מאשר בהדחה בחמין בעלמא.
דין המים שבקדרה עם הירקות-בדוגמת הרמ"א נאמר שהמאכל מותר אולם השך(יט) מדייק שהואיל והמים אינם מאכל, נאסרים עפ"י צ"ה ס"ג. וכן הטז(ט).
דין הכלי שאינו בן יומו- ברמ"א נאמר שהכלי שאינו בן יומו נאסר עפ"י חומרא הנ"ל ומפרש השך(כ) עפ"י ת"ח שאפיךו אין לבשל בו שאר דברים. ומכ"מ מעיקר הדין כותב הרמ"א שהכל שרי ומשמע אף בקדרה מותר לבשל בשר או חלב. ומקשה השך(כא) דמ"ש ממה שנפסק בסימן צ"א שקדרה של בשר או חלב. ומתרץ ששם הקדרה בלעה מבשר ממש ואילו כאן רק מטעם בשר שקיבלה מהכף דהוי נ"ט בר נ"ט. ואע"פ שמחמירים בנ"ט בר נ"ט מכ"מ זה דווקא לבישול אבל כאן זה דומה יותר להדחה.
דעת השו"ע במקרה של הרמ"א- השו"ע פסק שבקדרה חדשה שתחבו בה כף בשרית ואח"כ בבישול מים אחרים תחבו בה כף שנאסרה בבישול בשר או חלב וא"כ אף בקדרה חלבית בת יומה שתחבו בה כף בשרית שאינה בת יומה, ה"ה דיהיה אסור לבשל בה חלב, לדעת השו"ע ואילו לרמ"א מדינא שרי. ומתרץ השך(כא) שבקדרה חדשה הדין חמור מקדרה ישנה שכבר נקבע לה שימוש, כיון שבקדרה ישנה יש לה חזקה של חלבית ותחיבה כף בשרית לא מוציאתה מידי חזקתה אבל בקדרה חדשה שאין לה חזקה ולכן אין להשתמש בה בין בבשר ובין בחלב.
.
 
סעיף ו'.
 
בישול בצלים או ירקות הבלועים מבשר, בקדרה חלבית-תרומה-אע"ג  דבשאר איסורים צריך 60 כנגד הבצלים ולא סגי 60 כנגד הבלוע מכ"מ בב"ח אינו כן. דהיינו שאם הבצלים או הירקות בלועים מבשר יבשלם בקדרה חלבית, אם ידוע כמה בשר בלוע בבצלים, א"צ אלא 60 כנגד הבשר ולא כנגד כל הבצל.
      ב"י-דין זה הוא גם מטעם נ"ט בר נ"ט דהיתרא.
      ומנמק הסמ"ק-בבצל הבלוע מאיסור הוי הבצל חנ"נ, אבל בבליעת טעם בשר לא הוי כל הבצל כבשר כיון שהוא היתר. [ומשמע דאמרינן בבצל שבלע בשר, אפשר לסוחטו-מותר עיין באוצרות משה].
      [ לברר-מדוע פוסק הטור כתרומה שהרי הוא סובר שאין חנ"נ אלא בב"ח].
פסק שו"ע שמשערים כנגד הבשר הבלוע.
בצלים או ירקות  שבלועים מבשר ובשלם בקדרה חולבת, אם ידוע כמה בשר בלוע בבצלים ובירקות, אין צריך ס' אלא כנגד הבשר. הגה: דלא שייך לומר חתיכה נעשית נבילה, הואיל ועדיין כולו היתר, ולכן אין צריך לשער רק נגד מה שבלע.  וכל שכן בקדירה של חלב שבשלו בה מים תוך מעת לעת, ואח"כ בשלו בה בשר, לא אמרינן דצריך לשער נגד כל המים, רק נגד החלב שבלעה הקדירה. (ממשמעות הטור וב"י).
 
דין קדרה שבישלו בה איסור ושהתה מעל"ע ותוך מעל"ע בישלו בה מים-הטור כתב בשם ספר התרומה שהקדרה נעשית בת יומה וצריכה מעל"ע לאחר חימום המים, כיון שטעם האיסור נפלט למים, ולא היה בהם 60 לבטלו ולפיכך נעשו חנ"נ. ונמצא שהמים עצמם אוסרים את הקדרה ואילו בקדרה שבלעה בשר וכו' עדיין כולו היתר והוי נ"ט בר נ"ט. והב"י בס"ס ק"ג כתב שלפוסקים כר' אפרים שלא אמרינן חנ"נ אלא בבב"ח לא שייך דין ספר התרומה בשאר איסורים שכן אין האיסור הבלוע בקדרה יוצר חנ"נ מהמתבשל אף תוך 24 שעות.
      ומקשה הש"ך(כב) שהרי גם הטור סובר שאין אומרים חנ"נ בשאר איסורים ומכ"מ פסק את התרומה הנ"ל וכן בסימן קכ"א פסק את הדין הנ"ל ומשמע שסובר לדינא שאם בישלו מים תוך מעל"ע לבישול האיסור, יש למנות מעל"ע מזמן בישול המים.
      ומתרץ הש"ך דאה"ז, גם הטור מסכים לתרומה שלא שייך נ"ט בר נ"ט באיסור אלא שלא מטעם חנ"נ בשאר איסורים אלא מטעם הר"ן שהבישול של המים מחיים את טעם האיסור ומשבח את האיסור הבלוע כאילו נתבשל בו ביום ואוסר לעולם אבל אם נתבשל בקדרה היתר, הרי שבישול המים אח"כ מקליש את טעמו ואין בכוחו לאסור. ולפי"ז אף לסוברים שאין חנ"נ אלא בב"ח בלבד שייך דין התרומה בכל גווני.
קדרה שנתבשל בה בב"ח, ואחר בישלו בה מים- הב"י בס"ס ק"ג כתב שאם בישלו בה מים, נחשב כאילו חזרו ובישלו בקדרה בב"ח, ויש למנות מעל"ע מבישול המים. כיון שהמים הופכים חנ"נ וחוזרים ואוסרים הקדרה. והש"ך(כב) מקשה על הב"י שהרי כל איסור חנ"נ הוא דווקא כשיש חלב בפ"ע ובשר בפ"ע והחיבור בינהם הוא שיוצר נבלה אבל לגבי טעם הבלוע לא שייך לומר שעושה המים נבלה כמו ששאר איסורים לא עושים את המים נבלה לשיטת ב"י. כלומר לטענת הש"ך אם ב"י סובר שטעם איסור בלוע לא יוצר חנ"נ מהמים צריך להיות שגם טעם נבלה של בב"ח לא יוצר כי זה רק טעם ולא ממשות. ומכ"מ כותב הש"ך ליישב שיטת הב"י דיתכן שבב"ח חמור יותר.
      ומסיים הש"ך שלדעת הסוברים כרמ"א אין נפק"מ בדיון הנ"ל כיון שכל שנתבשל איסור וחזרו  וחיממו מים הופכים המים לחנ"נ.
כיצד בלעו הבצלים מטעם בשר-טז(י)- התבשלו בבשר עצמו או שחתכם בסכין של בשר דק דק אבל אם חתך במקום אחד א"צ לרמ"א (סימן צ"ו) אלא כדי 60 נגד מקום הנטילה.
דין קדרה שבישל בה חלב ותוך מעל"ע נתבשלו בה מים וכן בשר- ברמ"א נאמר שאם בישלו מים בקדרה של חלב תוך מעל"ע ואח"כ בישלו בה בשר א"צ לשער 60 כנגד כל המים שבישלו אלא רק כדי החלב שנתבשל. ומסביר הט"ז(יא) שאפילו כל הבישולים היו תוך 24 שעות התבשיל מותר כיון שיש 60 כנגד החלב עצמו וכ"ש שכאן יש להקל שהרי המים הקלישו את טעם החלב הבלוע. וכ"ש שהקדרה מותרת מטעם נ"ט בר נ"ט-שך(כד).
בצל הבלוע מאיסור בכמה מתבטל-השו"ע כתב שבצל הבלוע מבשר, צריך 60 בקדרה כנגד הבשר הבלוע, והש"ך(כג) מדייק שלא רק אם נבלע מבשר אלא ה"ה דאם נבלע מאיסור שדי ב 60 לשיטת השו"ע לבטל האיסור משא"כ לסוברים חנ"נ בשאר איסורים. ומכ"מ אם בלע כל הבצל מחלב ואח"כ בלע מעט טעם בשר באופן שיש פי 60 בחלב נגד הבשר, הופך הבצל לחנ"נ.
       [ לברר- מדוע הרי בטל ב 60].
בצל הבלוע מבשר ויש 60 בחלב כנגד הבלוע- מהר"מ מלובלין פסק שהבצל ג"כ מותר באכילה אע"פ שהוא שלם. אבל אם נתחב בסכין איסור, אפילו יש 60 כנגד האיסור, הבצל עצמו אסור ויש להוציאו כיון דקו"ל אפשר לסוחטו אסור.
 
סעיף ז'
 
בשר רותח שנחתך בסכין חלבית בת יומה-ר' פרץ-יש מתירים ע"י קליפה-כיון שגם בית שחיטה הוא רותח וסגי בקליפה. [כגון אם שחט בסכין עכו"ם ].
      דעת ר' פרץ-דוחה המקילים כיון שבשחיטה, רק בית השחיטה רותח, ואילו כאן כל הבשר ++רותח וע"כ סובר שהחלב מתפשט בכל החתיכה ואוסר את כולה אם אין בה 60 כנגד כל הסכין. כיון שר' פרץ סובר שיש לשער בכל המתכת ואפילו במה שלא נכנס לבשר (כמו כף חולבת שתחבוה לקדרה בשרית) משום חם מקצתו חם כולו אבל לחולקים עליו סגי ב 60 כנגד חלק הסכין שנכנס לבשר בלבד.
      [והרש"ל פסק שיש לשער כנגד כל הלהב שחוץ לקת כיון שכל החותך בסכין אינו מדקדק ואף אם נומר דיעבד שברי לו כמה חתך בסכין אינו נאמן משום בכל מלתא דלא כמיא עליה דאינש לאו אדעתיו, וכן פסק ט"ז(יב), והשך(כח) פוסק כרש"ל כשחתך בסתם אבל בידוע לו בבירור כמה חתך פוסק כשו"ע].
בשר רותח שנחתך בסכין שאינה בת יומה- ר' פרץ-אם אין הסכין בת יומה צריך קליפה משום שמנונית הנדבק בדפני הסכין. ואם אין ידוע אם הסכין בת יומה, מסתמא אינה בת יומה כי סתם כלים אינם בני יומן. ומכ"מ קליפה בעי, משום השמנונית.
פסק שו"ע שבסכין בן יומו צריך 60 כנגד מה שנכנס ובאינו בן יומו צריך לקלוף בלבד. ומשמע ברמ"א שאין שלא סובר דין גוש. וכל שאין מדובר בכלי ראשון או בבן יומו צריך לקלוף ולנעוץ הסכין בקרקע.
בשר רותח שחתכו בסכין חולבת,  כל החתיכה אסורה  אם אין בה ששים  כנגד מקום הסכין שחתך הבשר. אבל אם אינו בן יומו,  או אם אינו יודע שהוא בן יומו, אינו אוסר אלא כדי קליפה. הגה:  וכל זה בבשר רותח בכלי ראשון, ואז אם הסכין בן יומו ואין ס' בבשר נגד הסכין הכל אסור,  ואף הסכין צריך הגעלה. אבל אם  הוא כלי שני, הבשר צריך קליפה; והסכין, נעיצה בקרקע (ארוך כלל ל"ו), וכן נוהגין. ואפילו אין הסכין בן יומו, יש לקלוף הבשר מעט משום שמנונית הסכין (טור וב"י בשם סמ"ק).
 
בשר רותח שחותכים מתחתיו-שך(כה)-אף שהסכין הקר הוא תתאה מכ"מ בעי קליפה מפני השמנונית.
חילוק נוסף בין בית שחיטה לבשר רותח-הרש"ל כתב שאפשר לחלק בין בית השחיטה לחיתוך בשר עפ"י האיסור הבלוע בסכין. דהיינו בסכין של שחיטה נבלע מעט דם ואע"פ שדם משרק שריך מכ"מ מחמת חום הדם, מעט דם נבלע בסכין וע"כ סגי בקליפת בית השחיטה. אבל בליעת חלב, הוא מרובה וע"כ יש לאסור הבשר אם אין 60.
      והשך(כו)דוחה חילוק הרש"ל דהאיסור הוא משום דם כיון שסכין של שחיטה ששוחטין בה א"צ לקלף כלל, ואף שנבלע בסכין מעט דם, מכ"מ בית השחיטה טרוד למפלט וע"כ לא בולע מדם הסכין. וכל מה שמצריכים קליפת ביה"ש זה מחמת שמנונית של איסור שבסכין עכו"ם ששחט בה ולא מחמת דם.
איסור שנפל על חלק חתיכה שהוא חוץ לרוטב- בשו"ע נאמר שאם חתך בסכין חולבת, כל החתיכה נאסרה כשאין 60 אולם בסימן ק"ה ס"ד פסק שו"ע שאיסור שנפל על חתיכה, סגי בנטילה ומתרץ השך(כז) ג' תרוצים: 1. דוחק הסכין גורם להתפשטות בכל הבשר.
           2.  משום שמנונית החלב.
           3.  כאן מדובר בבשר שמן שאוסר עד 60.
סכין של איסור שחתך בה צנון- שך(כז)-בסימן צ"ו נפסק שסכין של איסור שחתך בה צנון אינו אסור אלא נטילה, וא"כ מדוע לא יאסר כולו הרי יש דוחק ומתרץ השך שבישול מבליע טעם יותר מתרופות הצנון. (ואע"ג שבעלמא יש עדיפות לתרופות על בישול לעניין שאפילו אין הסכין בן יומו, התרופות מחיה את האיסור והוי נ"ט לשבח).
האם יש לשער 60 כנגד השמנונית-בשו"ע משמע ברישא שאם יש 60 בסכין א"צ קליפה והכל מותר ומאידך בסכין שאינו בן יומו צריך קליפה ונשאלת השאלה, אם בסיפא מדובר שיש 60, למה צריך קליפה שהרי צריך להיות מותר כמו בסיפא. ואם מדובר שאין 60 בסיפא, אז מדוע סגי בקליפה ואין צריך לשער 60 כנגד השמנונית.
      והב"ח כתב שביש 60 אין צריך לקלוף ובסיפא מדובר שאין 60 כנגד השמנונית ולכן צריך לקלוף וטעמו שבדבר מועט א"צ לשער 60 כנגדו וראיתו מקרבן פסח שסכוהו בשמן תרומה ואע"פ שהקרבן חם ותתאה גבר והאיסור מתפשט, מכ"מ כיון שהסיכה מועטה, מותר.
      והטז(יג) דוחה טעם הב"ח שהרי אם מדובר באיסור אין זה משנה כמותו האבסולוטית, אלא יחסו לשאר ההיתר ואפילו אם מדובר בטיפה, כל שאין כנגדה 60, הכל יאסר. וע"כ צריך 60 כנגד השמנונית שבעין.
האם צריך נטילה מקום חיתוך כשיש 60 בבשר נגד הסכין בן יומו- השאלה כנ"ל.
      ודעת הטז(יג) שאע"פ שיש 60 צריך לקלוף מקום החיתוך עפ"י הרשב"א שאע"פ שיש פעפוע ויש 60 לבטל האיסור מכ"מ צריך לנטול את מקומו כיון ששם האיסור יותר דבוק ונסרך מבשאר מקומות.
האם סגי בקליפה-השו"ע בסימן צ"ו הביא י"א שאם חתך צנון בסכין בשרי שאינו בן יומו צריך נטילה, וא"כ מדוע כאן מסתפק השו"ע בקליפה, ומתרץ השך בצנון יש 2 גריעותא, דוחק הסכין ותרופות הצנון.
סיכום שך(כט)- 1. סכין עכו"ם ששחט בה צריך קליפה ואפילו אינו בן יומו משום השמנונית וכן משמע   ברמ"א בסימן תמ"ז דסתם סכין אינו נקי.
                      2. השמנונית אינה אוסרת אלא כדי קליפה כיון שהוא דבר מועט, וע"כ בשחיטה א"צ  אלא כדי קליפה, כי חום בית השחיטה אינו אוסר יותר מכ"ק.
                      3. בצנון מצריכים נטילה (צ"ו) אם הסכין אינו בן יומו ואינו מקונח כיון שדוחק הסכין  ותרופות בצנון מעלים דרגת הסכין לבן יומו.
                      4. שכהסכין אינה בת יומה ומקונחת, אינה אוסרת כלל ומספיק להדיח כי מה שבקליפת הסכין הוא דבר מועט (וכן כשאינו מקונח מצטרף גם השמנונית לאסור כדי נטילה).
בסכין חולבת שחתכה בשר חם בכלי שני- משמע ברמ"א שאם אין הבשר בכלי ראשון, סגי בקליפה. אולם בשך מעיר כי אף בכלי שני יש לבשר דין כלי ראשון כיון שהוא גוש וכן פסק רש"ל שמכיון שאינו צלול (כגון מים ורוטב) אין חילוק בין כליל ראשון לשני כל עוד היד סולדת.
      והטז(יד) מוסיף שאף דוחן ואורז דינם כגוש כל זמן שיד סולדת בהם ודינם ככלי ראשון ואם תחבו כף חולבת בדוחן הבלוע מבשר, הכל נאסר מבב"ח. וכן אם הכף עצמה בלעה איסור, הרי שהיא אוסרת את כל הדוחן, כיון שכלי אוסר מאכל גם בלי רוטב. אבל תבשיל שנאסר מבליעה אינו אוסר כלי בלא רוטב כיון שהמאכל אינו אוסר מחמת עצמו וכ"ש שאם תחבו כף במאכל של חלב או בשר שאין הכף נעשית בת יומה מאותו תבשיל לענין לאסור הקדרה אחרת.
      והד"מ חולק על הרש"ל וסובר שרוטב מחזיק יותר חום מבשר ולכן כמו שרוטב בכלי שני לא אוסר כך בשר בכלי שני לא יאסור.
      ומסקנת הטז שיש להחמיר היכן שיש דוחקא דסכינא ולאסור בגוש בכ"ש אבל בתחיבת כף שאין דוחק סכין יש להקל כרמ"א.
דין הסכין-הרמ"א כתב שאם הסכין בן יומו הסכין צריך הגעלה כי סכין נעשית נבלה ואין להשתמש בו כלל. והשך(לא) כתב שאף סכין שאינו בן יומו צריך הגעלה משום שנבלע מבשר וחלב ואסור להשתמש בו בין בחלב בין בבשר כבסע' ד'. אבל לשאר דברים כגון דגים וירקות מותר.
                ואם הבשר בכלי שני הסכין צריך נעיצה בקרקע, כיון שהבשר רך וחם ואף אם חתך בו צונן קשה כגון גבינה קשה ג"כ צריך נעיצה.
 
 
סעיף ח'.
 
בורקס חלבי חם שהונח בקערת בשר- ר' ירוחם כתב שר"י התיר תנור של פאנדש שנפל לתוכו גבינה לחה, ע"י שהורה לקלוף, כיון שאין דרך גבינה להיכנס כ"כ.
      ב"י-בגבינה שנפלה לתנור של פאנד"ש יש להקל טפי מאשר סכין חולבת שחתכו בה בשר כיון ש:   1. הסכין בולעת יותר משום דוחקא דסכין.                                                                 2. בסכין יש שמן קרוש שאינו ניכר וא"כ יש בו ממשות אולם בקערה אין ממשות.
      ומדייק ב"י-גבינה שבבצק שמטגנים בשמן שנתנוה חמה בקערת בשר בת יומה שא"צ (משמע הקדרה והבורקס) אלא קליפה כיון שאין את דוחק הסכין וכיון שאין רוטב להבליע ולהפליט אינו אוסר יותר מפ"ק. וכן ראיה מדגים רותחים שעלו מן הצלי והונחו בקערה צוננת למד תתאה גבר ובעי קליפה.
פסק שו"ע כלשון ר' ירוחם אלא שיש מח' אחרונים בפרוש הדין. לפי טז(טו) מדובר בקערה של בשר שבה עושין מאכל של בשר שנקרא פאנדש. וסיפא דהשו"ע הוא כעין רישא. ואילו לפי שך(לב) מדובר שהגבינה נפלה על בורקס בשרי חם. ובסיפא מדובר שנפל על כלי בשרי.
אם נפל לתנור פנאד"ש גבינה, אפילו לחה,  וכן גבינה חמה בקערת בשר בת יומא, אינו אוסר אלא כדי קליפה.
 
הסבר הסעיף- טז(טו,טז)-מדובר בגבינה שנפלה לקערה שעושים בה מאכלי בשר, ומכיון שאין רוטב ואין דוחקא דסכינא, קל מקרה זה מאשר חתוך בשר ולכן אינו נאסר אלא כ"ק אבל בסכין יש דוחקא דסכינא ולפעמים יש שומן קרוש על הסכין שאינו ניכר וכשחותך איתו, הוי טעם בשר הבא מממש.
      שך(לב,לג)- מדובר ברישא על גבינה חמה שנפלה על בורקס בשרי ואף שהגבינה לחה, אין דרכה להיבלע כ"כ ולכן מספיק לקלוף הבורקס ולהסיר כדי נטילה מהגבינה.
                ובסיפא מדובר בגבינה שנפלה לקערת בשר חמה בת יומה, ובכגון זה סגי בקליפה של הגבינה כיון שטעם הבלוע בקדרה ודאי אינו נבלע יותר מאשר טעם הגבינה בבורקס ולכן סגי בקליפת הגבינה. וכ"ש כאן שאין רוטב להבליע, ולא דוחקא דסכין.
      עוד דן השך בדעת הרמ"א לגבי יבש שנאסר כולו בנגיעת כלי –לא סוכם.
 
סעיף ט'.
 
טעם בשר בן יומו דהי נטל"פ-מרדכי-דבש בישלו במחבת בשר בת יומה והכינוהו חם בקערת חלב בת יומה ור"י התירו כי שמנונית הבשר בדבש הוי נטל"פ.
      ב"י-ואפילו היה נותן טעם לשבח יש להתיר מטעם דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא.
פסק שו"ע
בשלו דבש במחבת של בשר בת יומא והריקוהו חם בקערה של חלב בת יומא,  מותר, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא.
 
נפק"מ בין טעם המרדכי לב"י- טז(יז)-אם יש בשר בעין במחבת שבשלו הדבש, לב"י אסור משום דלא הוי נ"ט בר נ"ט (כבסימן צ"ה לגבי ביצה שנתבשלה עם בשר) ולמרדכי מותר כיון שנותן טעם לפגם.
דין הקערה שאליה הערו את הדבש- שך(לד)-משמע בשו"ע שמתיר אבל הרמ"א פסק בסימן צ"ה ס"ג שאם מערה מכלי ראשון בשרי על כלי חלב, דינו ככלי ראשון ואוסר הכלי אם הוא בן יומו. וא"כ מדוע לא חילק כאן ומתרץ השך שיש תרתי למעלייתא:                                             1. אפילו בנתבשל השו"ע מתיר לאכלו ברותח.                                                           2. שמנונית בדבש הוי נטל"פ ולכן מתיר הרמ"א את הקערה.
      ומסיים השך שאם הריקו משזה הנקרא מעד הנעשה מדבש, אפילו אם נתבשל עם בשר, והריקו לכלי חלבי בן יומו מותר משום דהוי בודאי נטל"פ.

סימן צ"ה.
 
סעיף א'.
 
דגים שהונחו/נתבשלו/נצלו בקדרה בשרית לעניין אכילתם בחלב-כל הבשר קיא: דגים שעלו בקערה, רב אמר אסור לאוכלם ברותח ושמואל אמר מותר לאוכלן ברותח כיון שהוא נ"ט בר נ"ט ונפסק הלכתא שדגים שעלו בקערה מותר לאוכלם ברותח.
      תוס', רא"ש-דגים שעלו מן הצלי, או צוננים בקערה רותחת.
      רש"י-אין חילוק בין עלו לנתבשלו.
      ריב"ן בשם רש"י-אם נתבשלו בקדרה בשרית נבלע כל טעם הבשר שהיה בלוע בקדרה בדגים ואסור לאוכלם ברותח. אבל אם הונחו,אמנם קיבלו טעם מן הבשר אך מכיון שהיא בליעה מועטת התירו נ"ט בר נ"ט.
      תרומה-ירקות שנתבשלו בקדרה חלבית בת יומה (כשקדרה נקיה) מותר לאוכלם בתבשיל של בשר כיון שיש ג' נ"ט 1. חלב בקדרה 2. קדרה במים. 3. מים בירקות. ואין לחוש לבליעת הירק מן הדפנות כיון ש: א. כיון שיש הרבה מים בכלי, הטעם מתפשט במים.
                                     ב. הירק בולע מדופן הקדרה רק ע"י רתיחת המים.
                                         וכ"ש אם הונחו בקערה בשרית, אבל אם נצלו בקערה בשרית אסורים.
      וכן סמ"ק, סמ"ג-מדובר בדגים רותחים שעלו מן הצלי לתוך הקערה שאכלו בה בשר רותח, מותר לאוכלם ברותח משום נ"ט בר נ"ט וכ"ש אם נתבשלו במחבת (והונחו בקערה בשרית שיהיה מותר לאוכלן ברותח) אבל אם צלאן בשפוד שצלו בו בשר יש להחמיר בהם יותר מדגים שעלו בקערה.
      רשב"א, ר"ן-דגים שנתבשלו בקדרה בשרית מותר לאוכלן ברותח ואין לחלק בין נצלו לנתבשלו.
לעניין הלכה-כיון שהרמב"ם, רשב"א ר"ן וראבי"ה ור"י אין מחלקין בין נצלו לנתבשלו דבכל גווני שרי וגם מדברי רש"י משמע כן הכי נקטינן.
      ב"י-וא"כ לכתחילה מותר לבשל בקדרה חלבית דבר שרוצה לאוכלו עם בשר. (הב"י מביא סמ"ק שסובר שלכתחילה אסור לבשל בכלי בשר ע"מ לאכול בחלב וכן ר' ירוחם).
                אולם מאידך כשיש נטל"פ אין להתירו כשעדיין לא החלה הנאתו מהשימוש בהם. וכגון מים שהוחמו בקדרה שאינה בת יומה אסור ללוש בהם, אבל אם כבר לש מותרת העיסה.
נ"ט בר נ"ט באיסור-ר"ן-רק בהיתר שייך נ"ט בר נ"ט כיון שהטעם השני עדיין היתר וכיון שהוא קלוש כ"כ לא יכול לאסור, אבל בטעם איסור כל שיש טעם אוסר עד סוף כל העולם.
      וכן ש"ד-בקערה של גוי שיש בהם נ"ט של איסור ונכנס הטעם במים, אסור ללוש בהם לשם לחם ואפילו במחבת שאינה בת יומה.
פסק שו"ע היתר נ"ט בר נ"ט במאכל עם המין השני.
דגים שנתבשלו או שנצלו בקדירה של בשר  רחוצה יפה, שאין שום שומן דבוק בה, מותר לאכלה בכותח, משום דהוי  נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. ואם לא היתה רחוצה יפה, אם יש בממש שעל פי הקדירה יותר מאחד בששים בדגים, אסור לאכלם בכותח.
 
נקיון הצלחת-השו"ע כתב רחוצה יפה. ומסיק בש"ך(א) שאף כשאין ידוע ג"כ אמרינן מסתמא לא היה שומן דבוק בה. (אבל לגבי הדחה בס"ג אמרינן בסתמא שהיה שומן דבוק בהן שהרי כעת הוא עוסק בהדחתן).
 
סעיף ב'.
 
הבדל בין נ"ט, לנ"ט בר נ"ט-רשב"א-ביצה שנתבשלה במים בקדרה חלבית מותר לתת אותה בתוך תרנגולת אפילו לכתחילה משום נ"ט בר נ"ט, כדגים שעלו בקערה. אבל ביצה שנתבשלה בקדרת בשר ואפילו בקליפה אסור לאוכלה ברותח כיון שקליפת ביצה מנוקבת ולכן אסרו חכמים ביצת אפרוח (כיון שמוציאה טעם בשר) והתירו ביצת איסור (כיון שפולטת זיעה בעלמא).
פסק שו"ע כרשב"א ורמ"א פוסק כדלקמן:
א.      לאסור לכתחילה נ"ט בר נ"ט בצליה ובישול, ובדיעבד מותר. [רמ"א פוסק לכתחילה כתוס' שלא התירו נ"ט בר נ"ט אלא כשאחד מהצדדים רותח (או דגים או קדרה). אבל אם שניהם רותחין הן הדגים והן הקדרה אסור לכתחילה כיון שזה כמו שנצלו יחד. טז(ג), ובדיעבד מותר. אך רש"ל אוסר אף בדיעבד מדינא כשניצלו שך(ד).].
ב.       נ"ט בר נ"ט מותר לכתחילה לאכול ולהניח בקערה ממין השני. [ורש"ל חולק וסובר שיש לאוכלם דווקא בקערה של מין הקדרה וט"ז(ד) פוסק שהמקל כרמ"א לא הפסיד].
ג.        בדין נ"ט בר נ"ט –כתוס'-ומותר לאכול עם חלב אם הדגים רק הונחו בקדרה בשרית ב"י.
ד.       נ"ט בר נ"ט מותר לאכול עם חלב כאשר בישל בכלי שאינו בן יומו. [ורש"ל פסק לאסור לכתחילה משום דכל נטל"פ אסור לכתחילה-והטז(ד) פוסק שהמקל כרמ"א לא הפסיד].
ה.      מאכל חריף (רוב המאכל חריף) שנתבשל בכלי שאינו ב"י, דינו כבשר בעין ואם נתערב בחלב צריך 60 נגדו [והתבלין יחשב כאילו הוא בשר בעין ובן יומו אולם הקדרה נשארת שאינה בת יומה שך(ז). ומכ"מ יש לשער 60 כנגד הבלוע בתבלין מטעם הבשר, אם ידוע כמה נבלע. ואם לא ידוע כמה נבלע יש לשער בכל התבלין-טז(ו). אבל אין להחמיר שאוסר משום דנותן טעם כיון שהם רק בלועים מאיסור ולא איסור בעצמם שך(ח).]
ביצה שנתבשלה במים בקדירה חולבת, מותר לתת אותה בתוך התרנגולת אפילו לכתחלה. אבל אם נתבשלה בקדירה עם בשר, ואפילו בקליפה, אסור לאכלה בכותח.הגה: ויש מחמירין בצלייה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם. (ריב"ן בשם רש"י ובארוך כלל ל"ד הביא המרדכי וא"ז). ו  המנהג לאסור לכתחלה,   ובדיעבד מותר בכל ענין (סמ"ק וארוך). ודוקא לאכול עם חלב והבשר עצמו,   אבל ליתנן בכלי שלהם, מותר לכתחלה (באיסור והיתר הארוך), וכן נהגו. וכן אם לא נתבשלו או נצלו תחילה,  רק עלו בכלי של בשר, מותר לאכלן עם חלב עצמו. וכן להיפך (סברת עצמו). וכן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם, שלא היה בן יומו, נוהגין היתר לכתחלה לאכלו עם המין השני (שם בארוך). וכל זה כשהמאכל אינו דבר חריף,  אבל אם היה דבר חריף, כגון שבשלו דברים חריפים בכלי של בשר,  אפילו אינו בן יומו, או שדכו תבלין במדוך של בשר, אם אכלו בחלב, אוסר אפילו בדיעבד  עד דאיכא ס' נגד הבשר הבלוע בהם (בארוך כלל כ"ד וכן משמע בתשובת הרשב"א סימן תמ"ט וב"י סי' צ"ו בשם סה"ת והגהות ש"ד סי' ס"ב בשם מהר"ש ואגור בשם מרדכי). ומכל מקום לא מקרי מאכל דבר חריף משום מעט תבלין שבו, רק אם כולו הוא דבר חריף. ורובו ככולו (וע"ל סימן צ"ו).
 
האם קליפת הביצה מקרי מנוקבת-אם נתבשלה ביצה בכלי חלבי, אז הביצה הופכת חלבית ואפילו היתה קליפה ובלבד שהקדרה נקיה שך(ב). ומקשה הטז מרמ"א(פו,ה) דאם הביצה נקובה דינה כקלופה ואם הרשב"א הגדיר ביצה בקליפה שהיא מנוקבת, צריך לאסור גם ביצה אסורה. ומתרץ הט"ז(ב) דלדעתו אמנם אין הביצה מקרי מנוקבת בטבעה וכדי ליישב דברי הרשב"א מסיק שכוונת הרשב"א שבולע ופולט דרך הקליפה דווקא מבשר ממש או חלב ממש, ומשאיר בצ"ע.
האם לא שייך סכנה בדג שנתבשל בקדרה בשרית ב"י- בסימן קי"ו נפסק שיש סכנה באכילת דג שנתבשל עם בשר ולכאורה, יש לאסור משום סכנה אולם הרש"ל כתב שאין אוסרים דיעבד כי זה פליטת כלים, ולא מבישול עם בשר ממש ודעת הטז להתיר לכתחילה מזה שמוכח בגמ' שהרבה היו עושין כן.
האם נ"ט בר נ"ט מותר לכתחילה ומה מקרי דיעבד-השך(ג) שאסור לבשלן לכתחילה בקדרה בשרית כדי לאוכלן עם רותח אף בדעת השו"ע. ומה שמקל השו"ע זה רק כאשר כבר נתבשלו בקדרה בשרית ואילו הרמ"א מקל דיעבד רק בנתערבו כבר ברותח.
      והט"ז(ד) חולק על בי בהבנת הסמ"ק ותרומה [הב"י כתב שתרומה מתיר לכתחילה נ"ט בר נ"ט שהרי כתב שאם בישל קטניות בקדרה חלבית, מותר לאוכלם עם בשר, בעוד שהסמ"ק לכאורא אוסר שהרי כתב הסמ"ק שלכתחילה אסור להעלותם בכלי של בשר בכדי לאוכלם ברותח]. וסובר שאין מח' בין הסמ"ק לתרומה ומדובר שיש שני אופני לכתחילה, האסורים לרמ"א :

1. לכתחילה אסור לבשלם בכלי בשרי במטרה לאוכלם בכלי של חלב.
2. אם כבר בישל בקדרה בשרית אין לכתחילה לאוכלם ברותח.

             ודיעבד מקרי לרמ"א כאשר כבר התערבו ברותח.
האם לדעת הרמ"א מותר לערות הקטניות שבושלו בקדרה בשרית ב"י לקדרה חלבית ב"י-נאמר ברמ"א שמותר ליתן את הדגים שנתבשלו בקדרה בשרית, בתוך קדרה חלבית, דבזה פוסק הרמ"א כתוס' שנ"ט בר נ"ט מדובר שנצלו או נתבשלו ומותר ליתנם בכלי החלבי. ומדייק השך(ה) ברמ"א שאף מותר לערותן להדיא לכלי החלבי ומקשה שהרי פסק הרמ"א בס"ג שכל עירוי מכלי ראשון מסיר בשרי לסיר חלבי בן יומו, אוסר את הסיר החלבי. וע"כ מסיק השך(ה) דאמנם אסור לערות להדיא.
                 ומכ"מ לעניין דיעבד אם הערו כנ"ל מותר המאכל.
נפק"מ בין נ"ט בר נ"ט לקדרות בשר וחלב שהודחו יחד-הרמ"א בס"ג אוסר קדרות נקיות של בשר וחלב שהודחו יחד אולם כאן אינו אוסר דיעבד דגים שנתבשלו בקדרה בשרית והתערבו בחלב.
      ומתרץ השך(ה): 1. עפ"י הר"ן-בנ"ט בר נ"ט הרגיל הדגים קיבלו טעם שני מהקדרה ואח"כ מתערבים בחלב. אולם בקדרות שהודחו יחד יתכן שכבר בשלב שהמים קולטים טעם שני מהקדרה החלבית הם גם קולטים טעם שני מקדרה בשרית וא"כ פליטת הבשר מתערבת בפליטת החלב.
                            2. מה שמתירים נ"ט בר נ"ט זה לא משום שאין כבר טעם בשר שהרי בדגים שנתבשלו באיסור, לעולם אסור לאוכלם ואפילו זה נ"ט בר נ"ט בר נ"ט. אלא הטעם שדווקא בב"ח שמדובר ב 2 נ"ט של היתר ורק אז מתערב בבשר מותר אבל כאן הטעם השני לא עמד בכ"ע כלל.
 
סעיף ג'.
 
קערות של בשר שנרחצו ביורה ולבת-קערות של בשר שרחצו אותן ביורה חולבת והיא על האש או אפילו אינה על האש והמים חמין שהיד נכוית בהן:
      תרומה-אם 2 הקערות בני יומן-הכל אסור, ואפילו הן מקונחות יפה שאין שומן דבוק בהן.
              אם 1 מהקעריות אינה בת יומה, מותר ובלבד שקעריות מקונחות ואין בהן שומן דבוק.
              ואין להשוות לדין דגים שעלו בקערה משום:
א.      קעריות נוגעות במחבת ונפלט טעם ישירות מכלי לכלי, וטעם השני נפגש באיסור.          
ב.       טעם שני של חלב נפגש בטעם שני של בשר, ואוסרים המים, והמים חוזרים ואוסרים הכלים.
      רמב"ן-אין לחלק בין הדינים היינו, יורה = קדרת בשר
                                                    מים רותחים = דגים
                                                    מחבת חולבת = כותח
                וכשם שדגים אפשר לאוכלם ברותח כך המים מותר ליתן אותם בין בכותח בין בפליטת החלב שבמחבת. ויש כאן ג' נ"ט  1. בשר בקערה.  2. קערה במים.  3. מים בחלב.
      הרא"ש- אפילו 2 הקדרות בנות יומן מותר דהוי נ"ט בר נ"ט, אלא שיש לחוש שנשאר שם שומן וכאשר מדיחים אותן נוגע השומן ביורה החולבת ואוסרה. והכל אסור וע"כ אין להתיר אלא עד שיאמר "ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בה".
      ב"י-ואף שיש ממשות שומן מכ"מ אם יש 60 במים כנגד שומן הבשר והחלב, הכל מותר.
      ר"ן-וכמו הרמב"ן סובר הרשב"א. אבל דעת הר"ן עצמו כתרומה.
פסיקת הלכה -ב"י-כיון שהאחרונים מסכימים להיתר ומסתבר טעמייהו הכי נקטינן.
קדרה בשרית ב"י שהודחה בקערה חלבית שאינה ב"י- ש"ד- 1. פשוט שמותרות כיוון שקלטו טעם פגום של חלב (טעם פגום לעולם אינו אוסר שהרי אם בישלו חלב בקדרה בשרית שאינה ב"י המאכל לא נאסר).
                2. יש ג' נ"ט בשר בקערה, קערה במים  מים במחבת החלבית, שהרי המחבת הוא היתר גמור כיון שאינו בן יומו.
מה מקרי ממשות-ב"י-דווקא ממשות בשר או שומן אבל לא מרק.
באיזה חום הוי הבלעת/פליטת טעם-ב"י-אם אין י.ס.ב. אין שם רותח עליהם ןאע"פ שהקדרה על האש מותר כל שאין י.ס.ב.
הפלטת/הבלעת טעם בכלי שני-רשב"א-חום כלי שני מבליע ומפליט ואפילו אין י.ס.ב. ולפיכך אם עירה מים בכלי שני חולב ואח"כ נתן שם קערות של בשר, הקדרות נאסרות.
      דעת אחרת בב"י-אין חום כלי שני מפליט אלא חום כלי ראשון בלבד, ובכה"ג הכל שרי אע"פ ש.י.ס.ב.
      הגש"ד-כלי שני מבליע בכלי חרס אבל אינו מפליט.
פסק שו"ע כרא"ש,  ורמ"א חולק ופוסק כתרומה.
א.      לאסור הכלים שהודחו יחד אפילו אין שומן דבוק בהם, אם הם כלךי ראשון ורק אם הודחו בכלי ראשון. [כיון שטעם שני של בשר נפגש בטעם שני של חלב ומיד אוסרים המים, והמים אוסרים הקערות-שך(יב)]. [וכן שנפלט טעם מכלי לכלי והוי טעם שני באיסור-טז(ח)].
ב.       אם אחד הכלים אינו ב"י הכלים מותרים והמים אסורים לכתחילה.[הכלים מותרים כיון שכלי שאינו ב"י נטל"פ-שך(יב) והמים נאסרים כיון שאינם מאכל אלא מים בעלמא וע"כ לכתחילה אין להשתמש כי בלועים מאיסור פגום אבל מדינא מותר לאוכלם עם המין שהוא בן יומו-שך(יד) טז(י)].
ג.        כלים שהודחו בכלי ראשון זה אחר זה-מותר.[כהוי ממש כדגים שנתבשלו בקדרה של בשר דשרי-שך(טז)].
ד.       ערוי מכלי ראשון בשרי על כלי חלבי בן יומו, אוסר את הכלי החלבי. [והשך(יז) משאיר בצ"ע כיון שבת"ח כתב שיש להתיר במקום הפסד מרובה, או לצורך].
ה.      ערוי מים רותחים על כלים של חלב ובשר שיש בהם שומן, אינו מבליע הטעמים כיון שאין ערוי כבישול בכלי ראשון. [ואילו בת"ח פסק להתיר דווקא בהפסד מרובה או לצורך ומשאיר השך בצ"ע.
ו.        כלי חלבי שנמצא בין כלים בשריים לא חיישינן שמא הודחו ביחד באופן שנאסר. [ואפילו אם רגילין להדיח בכלי ראשון מותר מכח ס"ס: ספק שמא לא הודחו עמם, ספק לא היתה ב"י-טז(יד)].
קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן, אפילו  שניהם בני יומן, מותר, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא. והוא שיאמר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן.  ואם היה שומן דבוק בהן,  צריך שיהא במים ס' כנגד ממשות שומן שעל פי הקערה. הגה:  ויש אוסרים אפילו אין שומן דבוק בהן (טור בשם סה"ת וסמ"ג וסמ"ק וש"ד והר"ף ותוס' ומרדכי ור"ן והגמ"יי ופסקי מהרא"י ואו"ה), אלא א"כ אחד מן הכלים אינן בני יומן  מבליעת כלי ראשון, ואז כל הכלים מותרים   והמים נוהגין בהן איסור לכתחלה.  אבל אם שניהם בני יומן, והדיח אותן ביחד בכלי ראשון, הכל אסור.  והכי נוהגין, ואין לשנות. ודוקא שהודחו ביחד ובכלי ראשון, אבל אם הודחו זה אחר זה או בכלי שני, אפילו ביחד, הכל שרי (בארוך כלל ל"ד).  ואם  עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב, דינו ככלי ראשון ואוסר אם היה בן יומו. אבל אם עירה מים רותחים  שאינן של בשר ולא של חלב על כלים של בשר ושל חלב ביחד, ואפילו שומן דבוק בהם, הכל שרי,  דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שהכלים שמערה עליהם, יבלעו זה מזה (שם). ואם נמצא קערה חולבת בין כלי בשר, לא חיישינן שמא הודחו ביחד בדרך שנאסרים (הגהות ש"ד ואו"ה).
 
האם השו"ע מתיר הדחה משותפת לכתחילה-שך(ט)-לכתחילה סובר השו"ע שאסור להדיחן יחד ומביא ראיות: 1. סימן(תנ"ב,ב)-שו"ע פוסק שיש להיזהר מלהגעיל כלי חלב עם כלי בשר, אא"כ
                             אחד מהם אינו בן יומו.
                         2. טור קכ"א-אם מגעיל כלי של בשר לאכול בו חלב צריך שלא יהיה בן יומו.
האם סומכים על טענת ברי לי-ר"ת סובר שתנור אינו מתקנח יפה ומשמע שלא עוזר סברת "ברי לי" והטז(ז) מתרץ שבתנור א"א להגיע לכל המקומות ולקנחו היטב כמו שצריכים כלי חרס אבל בקדרה אפשר לקנחו היטב.
כלי מקונח שאינו ב"י, ושומן דבוק בכלי בן יומו-שך(י)-אם שומן דבוק באחד הכלים נאסרים 2 הכלים כיון דאין נ"ט שני בהיתר שהרי הטעם הבלוע מכלי בשר מיד פוגע בממשות חלב (שומן חלבי) וכן כיון שהשומן החלבי נבלע בסיר הבשרי והסיר פולט טעם בב"ח ואוסר הכלי הבשרי ושוב נאסר הכל. אף אם הכלי החלבי אינו בן יומו. מכ"מ הממשות חלב אוסרת לסיר הבשרי שהוא ב"י ושוב חוזר ונאסר גם הסיר החלבי. אבל אם הסיר הבשרי שאין בו ממשות אינו בן יומו, ורק הסיר החלבי שיש בו משות הוא בן יומו, אזי הסיר הבשרי נאסר אבל הסיר החלבי מותר.
      שך(יא)-עיין לעיל ס"ק א'.
תחבו כף בשרית בקדרה חלבית ב"י שיש בה מים-טז(ח)-אם אין 60 כנגד הכף, הן הכף והן הקדרה אסורים ודינם כהדיח ביורה חולבת. [ואף ששניהם מקונחות יפה].
האם פליטת כלי שני אוסרת-ברמ"א משמע שאם אחד הכלים אינו כלי ראשון אין הכלים נאסרים.
      אולם באו"ה כתב שאין חילוק בין אם הדיח קערות או כפות או מגשים ואפילו שהם כלי שני אוסרים. כיון שע"י העירויים הרבים בלע המגש את טעם הבשר בכולו.
      והרמ"א בת"ח מסייג את האו"ה דדווקא בסתמא דשמא השתמש בהם בכלי ראשון וכמו שמצריכים להגעיל כל הכלים בכלי ראשון, כיון שחוששים שהשתמשו בהם ככלי ראשון, אבל אם ברי לו שלא נשתמש בכף או במגש אלא ככלי שני תוך מעל"ע ודאי אינו אוסר דיעבד.
      והב"ח כתב כאו"ה להחמיר כיון שאף כלי שני בולע ע"י העירויים הרבים של בשר רותח ודינו ככלי ראשון, ודעת הטז(יב) כב"ח.
      ודעת השך(יג) שגם הב"ח יסכים שאם ברי לו שלא נשתמש בהם בכלי ראשון או שלא עירה עליו הבשר החם תוך מעל"ע אינו אוסר דיעבד.
כלי חלבי בן יומו שהודח בכלי בשרי שאינו ב"י-הרמ"א כתב שכל הכלים מותרים ומסביר הטז(ט) כיון שהכלי בן יומו לא נאסר מטעם פגום של הכלי השני, וגם הכלי שאינו בן יומו לא נאסר כיון שיש נ"ט בר נ"ט ואף אחר שנכנס לכלי שאינו בן יומו, אין על הבלוע שם איסור. וע"כ מותר אף לאוסרים משום שטעם קדרה אחד נבלע בקדרה שניה, כיון שנוגעות.
      אולם מקשה הטז שהרי הרמ"א (צד,ה) כתב לאסור כלי שאינו בן יומו משום חומרא (אם תחבו כף בשרית לתוך קדרה חלבית) וא"כ כאן היה ג"כ צריך להחמיר, ומתרץ הטז(ט) דדווקא שם יש להחמיר משום מראית עין כיון שמערין מאכל לתוך כלי שהוא כמין הכלי שהוא בן יומו ולכן יש לאסור הכלי השני אבל כאן לא שייך לגזור בזה כי אין מראית עין.
עירוי מכלי ראשון לתוך כלי היתר שיש בו מאכל-הרמ"א פסק שאם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלבי ב"י, שיש בו מאכל, נאסר רק הכלי החלבי. ומוסיף בשך(יח) בשם ת"ח שאף אם הערה מכלי איסור יאסר רק הכלי ולא המאכל. [  - לברר  -  ].
כלי חלבי בן יומו שערו לתוכו מכלי בשרי-הרמ"א כתב שהכלי החלבי נאסר, ומקשה הטז(יג) שהרי זה מקרה נ"ט בר נ"ט בשר בקדרה קדרה במים ומים בכלי חלבי. ומתרץ הטז(יג) שהקילוח דומה למקרה בו מדיחים הכלי החלבי בתוך הבשרי שבזה מחמיר הרמ"א כדלעיל, אולם אם הכלי חלבי אינו בן יומו הכלים מותרים.
כלים שיש בהם ממשות ערוי עליהם לעומת הדחה משותפת שלהם בכלי שני- הרמ"א פסק שהכל שרי ומשמע אפילו ביש בהם ממשות שהרי בעורה עליהם יש בהם ממשות מתיר הרמ"א וכ"ש בהדחה בכלי שני שיתיר שהרי לרמ"א ערוי חמור מכלי שני.
      ורש"ל חולק על הרמ"א: א. אם יש לכלוך מבשר וחלב אסור להדיח אף בכלי שני כיון שיש לחוש שהשאריות ימחו בתוך המים ויהיו נחשבים גוף האיסור, מכ"מ בדיעבד א"צ המו"צ לשאול אם היה לכלוך כיון שהוא קצת כמו חומרא, ואין לאסור אלא רק כשיודע בודאות שהיה שם ממשות.
                ב. וכן מחמיר הרש"ל בערוי כיון שהוא מבליע ומפליט עד כדי קליפה וודאי אוסר בשיירי מאכל. ובזה צריך המו"צ לשאול אם היו שאריות כאשר הערו המים החמים. ונטז(יב) פוסק להקל בכלי שני שאין שיורי המאכל אוסרים דקו"ל דכלי שני אפילו י.ס.ב. לא מבליע ולא מפליט אבל בערוי יש להחמיר לאסור הכלים אם שניהם מלוכלכים.
ערוי על כלי בשרי מלוכלך וכלי חלב נקי-טז(יב)-אם רק אחד מהם מלוכלך יש לאסור הנקי בלבד כיון שערוי מבליע את הבשר בכלי החלבי, אולם השך(כ) חולק ופוסק להחמיר לאסור גם את המלוכלך במקום שאין הפסד מרובה וכדלקמן. [שך(כ).].
         [הסבר דעת השך- השך(כ) אף הוא הקשה שהרי הרמ"א פסק בסימן (ס"ח,י') שערוי מבשל כ"ק. ומתרץ הסתירה ברמ"א בכך שכאן מדובר בבליעת כלים שהם קשים ולכן לא מבליע ומפליט.
                   אולם השך מוכיח שערוי חשיב כבישול ממש ומבליע אפילו בכלי (ק"ה ס"ק ה). אלא שאם הכלים נקיים ודאי יש להתיר מטעם נ"ט בר נ"ט. 1. והיכן שיש כלי של איסור נקי דלא שייך בו היתר נ"ט בר נ"ט, לכאורה מסתפק השך האם יש לאסור כלי ההיתר הנקי דמצד אחד לא שייך פה נ"ט בר נ"ט, ומצד שני אולי, אין בכח הערוי להפליט טעם איסור ולהבליעו בכלי ההיתר.
                   2. ואף בכלי בשר וכלי חלב כשאחד מהם מלוכלך לכאורה מסתפק השך האם גם הכלי מלוכלך נאסר שהרי אם הנקי נעשה נבלה, הרי הוא חוזר ואוסר המלוכלך.
             ומסקנת השך לפיכך להחמיר ב 2 ספקות הנ"ל עפ"י ש"ד שערוי מבליע ומפליט גם בכלים אא"כ בהפסד מרובה.].
 
 
סעיף ד'.
 
פסק שו"ע שאפר המתבשל בכלי שיש בו שומן, עושה הכלי לנטל"פ.
יראה לי  שאם נתנו אפר במים חמין שביורה קודם שהניחו הקדירות בתוכה, אף על פי שהשומן דבוק בהן, מותר, דעל ידי האפר הוא  נותן טעם לפגם.
 
והשך(כא) והטז(טו) משאירים השו"ע בצ"ע.
א.      לא נמצא בשום פוסק.
ב.       משמע שאין תקנה להגעיל כלי בן יומו אא"כ כשיש 60 במים כנגדו.
      [השך(כא) מוכיח מתוס'(ק) שכתבו לגבי הגעלת כלי מדין, דלכאורה א"א להכשיר כלי גדול שהלא אין 60  כנגדו והמים המורתחים בו נאסרים. (ומשמע שאין תקנה באפר) ודרך אגב משמע בשך שחנ"נ חוזר ועושה חנ"נ שכן כתבו התוס' שלפי ר' אפרים שסובר שאין חנ"נ בשאר איסורים יכול לחמם ביורה מים ומעט האיסור יפלט ומכיון שאין עושה המים חנ"נ, אלא רק חוזר ונבלע בכלי במקצתו. ואח"כ שופך המים וחוזר ומחמם בכלי ים ואז יוצא המעט שנבלע בהגעלה ראשונה וכנגדו יש כבר 60 במים שבכלי. אבל לפי ר"ת המים נעשים נבלה וחוזרים ונבלעים בכלי ומכח שחנ"נ עושים חנ"נ לפי פרוש אמרי בינה].
ג.        מהרי"ל פסק שבירית העשויה מחלב ואפר אוסרת הכלי ומוכח שהאפר לא נטל"פ.
ד.       רמ"א סימן(פז,ו) פסק שאין להשתמש בכלי הנעשה מאפר כירה כיון שיש בו מתערובת בשר וחלב ומשמע שהאפר לא נטל"פ.
   [יש לציין שהאיסור להשתמש בכלי זה הוא דווקא שהבישול לא יתן טעם בתבשיל, אבל מותר לחמם בו מים   לרחצה כי אין בזה הנאה במה שבמים יש טעם בב"ח].
 
סעיף ה'.
 
הנחת מליחה ליד כלי שיש בו חלב-כל הבשר קיב.  ר' דומי שואל מר' נחמן האם מותר להניח כד מלח ליד כד כמכה ופסק לאסור. כיון דאיתיה לאיסורא בעיניה כלומר כאשר הכותח נופל במלח הוא ניכר מפני שהוא עב ולא מתבטל כלומר אע"פ שיש 60 מכ"מ הוא ניכר בפ"ע. אבל מותר להניח כותח ליד חומץ כיון דליתיה בעיניה ובטל ב 60.
    ומפרש רש"י שהבעיה היא, שמא יפול מהכותח למלח, ויקח מהמלח להמליח בשר או לתוך הקדרה.
      רמב"ם(ט,כה)-אין להניח כד מלח ליד כותח כי המלח שואב מהכותח אבל חומץ אינו שואב.
הנחת כד בשר בצד כד חלב- תוס' דווקא במלח וכותח לא נזהרים אבל בכד בשר ליד כד חלב זהירים ביותר שלא יפול מזה לזה.
      הגהות אשרי-יש להחמיר שלא להניח 2 תבשילין של בשר וחלב סמוך בתיבה אחת אא"כ מכסה אותם היטב.
פסק שו"ע שאין להניח מלח ליד כלי שיש בו כותח אבל מותר ליד חומץ ורמ"א מתיר דיעבד ולכתחילה אם הם מכוסים.    
אין מניחין כלי שיש בו כותח אצל כלי שיש בו מלח, אבל מותר להניחו אצל כלי שיש בו חומץ. הגה: ודוקא אם הכלים מגולים. ואפילו הכי אם עבר ונתנו ביחד, מותר, ולא חיישינן שמא נפל אל המלח (הגהות ש"ד וארוך).
 
סעיף ו'.
 
פסק שו"ע שמותר לתת סיר בשרי בצד סיר חלבי אפילו אינם מכוסים ורמ"א מחמיר לכתחילה אם אינם מכוסים.
מותר ליתן בתוך תיבה כד של בשר אצל של חלב.הגה:  ויש מחמירין לכתחלה (הגהות אשיר"י בשם א"ז). וטוב ליזהר לכתחלה במקום שאינו צריך.
 
סעיף ז'.
 
פסק שו"ע שאין בכח מלח לבדו להפליט טעם מהכלי ורמ"א מחמיר לכתחילה.
מלח הנתון בקערה של בשר, מותר ליתנו בחלב.הגה:  והמחמיר גם בזה, תבא עליו ברכה כי יש מחמירין לכתחלה (תוס' וסמ"ג ואו"ה).
 
הנחת מלח בכלי של איסור-טז(כה)-מותר כיון שאין במלח כח להפליט טעם וכדלקמן(קה,יג).
                ואין הטעם להתר משום נ"ט בר נ"ט שהרי מלח הוא חריף ומשוי ליה בעין לטעם הבלוע. והשך חולק על הרמ"א וסובר שאין להחמיר אף לכתחילה.
      ואף הרש"ל מתיר ליתן מלח ותבלין ושאר דברים חריפים בכלי גויים נקיים כיון שאין פולטים ביבש וקשה.
      ומכ"מ מביא הרש"ל שמשבח מנהג בני אשכנז ליחד מליחה לבשר ומלחיה לחלב שמא נוטל מלח בידים מלוכלכות.
 
עד כאן סימן צ"ה.
 
 
 
 
 
 

סימן צ"ו.
 
סעיף א'.
 

צנון שחתכו בסכין בשרי ואין בו טעם בשר-

  בגמ'(קיא:) צנון שחתכו בסכין מותר לאוכלו בכותח, כיון שאפשר למטעמיה.
      ומפרש רש"י שנתן לישראל לטעום ונמצא שאין בו טעם השמנונית.
      רשב"א- אם טעמו ולא הרגיש בו טעם בשר מותר לאוכלו בכותח לאחר שידיח היטב מקום החתך, דכיון שאין טעם בשר מורגש בו בידוע שלא בלע ממנו כלום.
דין צנון שנחתך בסכין בשרי ויש בו טעם בשר-כל הבשר קיא: אמר חנקיא משום אביי הלכתא…צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח והמ' צנון דאגב חורפיה בלע.-1.פעמים שיש שמנונית על הסכין ואינו ניכר וכשחותך הצנון הוי נ"ט הבא מן הממש ואינו נ"ט בר נ"ט ועוד 2. דמשום חריפות הצנון בולע יותר מדגים רותחים ואגב דוחקא דסכין פליט הסכין ובלע הצנון. אבל קושית גריר לבי פסקי ואכול.-כיון שהיא מתוקה ואינו נבלע בתוכה אלא השמנונית, שעומדת על מקום החתך ולכן גריר למקום החתך ואוכל בכותח. קולחי דליפתא שרי-קלחים של לפת שאינו חריף ואין טעם שומן ניכר בו. דסילקא [תרדין-שך(א)] אסורי-לפי שהסכין נותן בהם טעם. ואי פתק בהו דליפתא שפיר דמי-אם חתך קודם של לפת ואח"כ של תרד, הלפת מבטל טעם השמנונית מן הסכין ואין התרדין מקבלים טעם מהסכין.
      רא"ש-חריפות הצנון מבליעה השמנונית לתוכו ואוסרת עד כדי קליפה. ומה שאוסרים את כל החלתית שחתכה בסכין עכו"ם זה מכיון שהחתיכות קטנות ולא יודע היכן נחתך ולכן לא יכול לקלוף.
      ראב"ד-כדי נטילת מקום. [דדבר האוסר מחמת חריפות אינו אוסר יותר מכדי נטילה שך(ד)].
      רשב"א-כל הצנון אסור. כיון שמושך ומפעפע בכולו שהרי לא התירו חלתית שחתכה דק דק בסכין עכו"ם כיון שחריפותה מבליעה הטעם בכולה ולכן לא סגי בנטילת מקום.
      ב"י-כיון שהרא"ש ישב ראית החלתית בטוטו"ד .
צנון שנחתך בסכין שאינו ב"י-ספר התרומה-גם כשהסכין אינו ב"י, הצנון נאסר כיון שאגב חריפות הצנון הופך הסכין לבן יומו (וגם כשאין שמנונית) וכדין חלתית שחתכה בסכין עכו"ם.
      מהר"מ מרוטנבורג-מורה להלכה כתרומה אבל לא מוחה במקילין כשהסכין אינה ב"י. [כיון דלא מקרי דבר חריף הנותן טעם לשבח, אלא חלתית שמרוב חריפותה היא מנקבת בני מעיה של בהמה, וע"כ נותן טעם לשבח אפילו אינו בן יומו אבל שאר דברים חריפים אינם נאסרים אלא בסכין בן יומו או שאינו ב"י היכן שיש עליו שמנונית-טז(א)].
דין שאר ירקות חריפים-
       שום, בצל, כרישין- ר' ברוך-יש להם דין צנון וחלתית.
                                 ר' יחיאל-אין לך אלא מה שאמרו חכמים והינו צנון וחלתית בלבד.
       קרין- הגש"ד-אם יחתך בסכין גוי נהגו העולם לאסור. ובספק יש להקל משום ר' יחיאל.
       פרות חמוצים-א"ח-פרות חמוצים כגון תפוחים דינם כצנון ובצל.
א(ג).
צנון שחתכו בסכין של גוי ובשלו-תרומה-צריך 60 כנגד כל הצנון.
      ב"י-דווקא לסוברים חנ"נ בשאר איסורים, אבל לר' אפרים סגי ב 60 לבטל טעם הסכין הבלוע בירק.
      סמ"ג-והיינו אם חתכו דק דק כדרך שעושין לקדרה, אבל אם חתכו רק בצד אחד, יחתוך מקומו  בעומק.
צנון שחתכו בסכין בשרי ובשלו בחלב-תרומה-אם יודעים כמה בשר בלע סגי ב 60 כנגד הבלוע ואם אין יודעים כמה בלע צריך 60 כנגד כל הצנון.
פסק שו"ע בסתם כראב"ד ובי"א כתרומה.  ורמ"א חולק כדלקמן:
א.      אם חתך בסכין של איסור-כל הצנון אסור. [כדעת הרשב"א שטעם הבשר מתפשט בכל הצנון כמו בחלתית טז(ז).].
ב.       אם חתכו בסכין בשר-לכתחילה אין לאוכלו עם חלב ודיעבד אין לאסור כשיש פי 60 כנגד הנטילה. [וכן אם נחתך בסכין של גוי נוהגין לכתחילה לאוסרו כולו ודיעבד כשנתבשל א"צ לשער 60 כנגד הנטילה-שך(י)].
ג.        חיתוך עלי הצנון אינו משפיע. [דהזנבות לא חריפים ולא בולעים אלא כ"ק-שך(יא)].
       אם יש ספק שמא נחתך בסכין איסור-אזלינן לקולא [ואילו השך חולק על הרמ"א ומחלק דבשאר ירקות-מותר כיון ש:

1. דאף אם נחתכו בסכין, מכ"מ סתם סכין של גוי אינו ב"י.
2. יש פוסקים שמחמירים אף בבן יומו (שך יג).
3. אבל אם חתוך למעלה מחצי הצנון ודאי לא נעשו במכה וחצינא שך(יד). אבל בצנון אם ידוע שהסכין בן יומו הוי ספקא לחומרא-שך(יב)].

        היכן שיש רק חתוכים בסכין יש להקל ע"י נטילת מקום. [ודווקא היכן שאין לקנות אחרים-שך(טו)  ובזה מקילין נגד הרשב"א כיון שכתב מהר"מ דלא מקרי חריף אלא חלתית-טז(ח)].
צנון או  סילקא שחתכם בסכין  של בשר בן יומו,  או שאינו מקונח, אסור לאכלם בחלב  עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום, שהוא כעובי אצבע,  או שיטעמנו ולא יהא בו טעם בשר, שאז מותר בהדחה.  ויש אומרים  דהוא הדין לאינו בן יומו והוא מקונח. ואם לא נטל מהם כדי נטילת מקום וגם לא טעמם ובשלם בחלב,  צריך ששים  כנגד מה שנגע מהסכין בהם. וה"ה לחתכם בסכין של עובד כוכבים.הגה: ואם חתכן דק דק,  צריך לשער ס' נגד כל הצנון (ב"י בשם סמ"ק). וי"א שאם חתך צנון בסכין של איסור, כולו אסור (רשב"א ור"ן וכן משמע בארוך כלל ל"ה). וכן אם חתכו בסכין של בשר, אסור כולו בחלב.  וכן נוהגין לכתחלה, אבל בדיעבד אין לאסור רק כדי נטילה (ב"י ואו"ה). וכל זה אם חתך הצנון עצמו, אבל אם חתך  הירק שעל הצנון, אין לחוש.   ואם יש ספק אם נחתך בסכין של איסור, אזלינן לקולא (שם), לכן קונים הצנונות שיש בהן חתוכין לצד זנבותיהן,  כי תלינן  שנעשה במרא וחצינא (שם בהג"ה ומהרא"י בהגהת ש"ד).  ובמקום שאין נמצא לקנות רק החתוכים בסכין, נוהגין לקנותו ולהתיר ע"י נטילת מקום.        
 
סכין חולבת שאינה ב"י שחתך בבשר רותח-טז(א) לעיל (צד,ז) נפסק דדי בקליפה משום שומן הסכין, כשאינו בן יומו, והב"ח הקשה מדוע א"צ 60, והטז כתב שם דאמנם צריך בנוסף גם שם 60, כיון שהוא רותח ומוליך הטעם בכולו אבל אם חתך בסכין שאינו ב"י שאינו מקונח בצנון אין מתפשט יותר מכדי נטילה. [ובסתמא סכין שאינו ב"י אינו מקונח שך(ג). ואם הוא מקונח ודאי, אבל ב"י אוסר אגב חריפות הצנון ודוחק הסכין והוי כמו איסור בעין ולכן לא דומה לנ"ט בר נ"ט-שך(ב)].
האם מועיל בטעימת הצנון-טז(ב)-בת"ח נפסק שאין אנו בקיאים בטעימה. ואף השך(ה) סובר שלכתחילה אין להתירו באכילה עם כותח במבחן טעימה וכן משמע ברמב"ם סמ"ק ומרדכי. אולם הרא"ש טור והרשב"א והשו"ע סוברים שמותר לכתחילה. ובדיעבד אם בישלו ואמנם לא היה טעם כשטעמו ישראל מותר גם לשך, כיון דבודאי אין טעם בתבשיל. אבל אם טעמו גוי אף דיעבד לא מתירים. (צ"ח ס"ק ה).
להלכה בסכין שאינו בן יומו ומקונח-שך(י)-בדברים חריפים נוהגין כתרומה ואין חילוק בין ב"י לשאינו ב"י. מיהו בשאר דברים שאינם חריפים דין סכין כשאר כלים, שאם אינו בן יומו והוא נקי מותר.
בישל בלי נטילת מקום-בשו"ע נפסק שאם לא טעם ובישל בלא נטילת מקום, צריך 60 כנגד מה שנגע הסכין כלומר 60 נגד כל הלהב עד הקת-טז(ד). ומקשה בשך(ז) דהיה לו לפסוק שיש לשער 60 רק ב 60 כנגד הטילה הנאסרת, ומתרץ:
א.      אם אמנם יודע לשער 60 כנגד הטילה מספיק לשער כן. אבל כאן מדובר שלא יודע כמה יש ליטול כיון שאינו יודע היכן נגד דמילתא דלא רמיא וכו', ולכן כאן צריך 60 נגד הלהב.
ב.       אמנם מספיק ב 60 כנגד הטילה, אלא כאן הלהב נגע בצנון והוא פחות מכדי נטילה, וכגון שחתך בסכין גילוח, ולכן סגי בסכין.
סכין חלבית שנגעה בבשר-טז(ה)-בסכין חלבית שחתכה בשר הופכת החתיכה לנבלה אבל כאן הצנון והבשר מותרים לכן הוא לא הופך חנ"נ. ומכ"מ אם יש 60 בצנון נגד הסכין א"צ להוציא הצנון כיון שלא היה שם איסור עליו. ולכן דווקא בחתיכה שנאסרת מחמת בליעת איסור נשארת אסורה לעולם כיון שאינה חוזרת להיתרה, ולכן בסכין איסור שחתך בצלים נעשו כל החתיכות נבלה ואפילו יש 60 יש להסירם ע"י נתינת מים צוננים (צ"ח,ד), ורבים לא נזהרים בזה. אבל בצנון שנשאר היתר, הטעם הבשר שנתבשל ב 60 כנגדו אינו משפיע על התבשיל החלבי שהרי אפילו נפל חלב ממש לתוך הבשר היה בטל ב 60.
סיכום שך(ט)-הרמ"א פסק שאם חתך בסכין בשרית את הצנון דק דק צריך לשער 60 כנגד כל הצנון כיון שכל חתיכה נאסרה כדי נטילה וזה דווקא אם הצנון קטן מן הסכין או שאין הסכין לפנינו, שא"א לשער בסכין עצמו אבל אם הסכין קטן מהצנון, א"צ לשער 60 אלא כדי הסכין בלבד.
                ואם הצנון נחתך דק דק ע"י סכין עכו"ם או סכין של איסור שלפי הרמ"א אמרינן חנ"נ בכל האיסורים א"כ כל חתיכה וחתיכה נעשית נבלה כדי נטילה, וכשחתכו דק דק יש לשער כנגד כל הצנון אבל שבצנון יש יותר מהסכין.
                ואם לא חתכו הצנון דק דק אלא בישלו צנון שלם שנחתך ע"י סכין איסור, אז כיון שאין אוסר יותר מכדי נטילה, סגי ב 60 בתבשיל כנגד הטילה.
                והשך דוחה הלבוש שכתב שאם חתך הצנון צריך לשער 60 כנגד כל הצנון אף אם לא חתכו דק דק שהרי רק כדי נטילה הופך לנלה. ואין לומר שהחתיכה האסורה כדי נטילה הופכת כל הצנון לנבלה כדין איסור דביק (מכאן שחנ"נ עושה חנ"נ) כיון: 1. אין חנ"נ בחצי חתיכה (סימן כ"ב יש מח' בזה) אלא רק כשחתיכה עומדת בפ"ע. וא"כ אצלנו אין חנ"נ בחלק שנאסר כדי נטילה.   2. אף הסוברים שיש חנ"נ בחצי חתיכה, סוברים שאין נחשב כאיסור דבוק.
סיכום טז(י)-השו"ע פסק שבין חתך בסכין בשרית ובין בסכין איסור יש לשער 60 כנגד מה שנגע בסכין כיון שלשו"ע אין חנ"נ אלא בב"ח. ואילו לרמ"א שפוסק דאמרינן חנ"נ בשאר איסורים אה"ז דצריך 60 כנגד כל מקום הנטילה. ולכן אם חתך רק במקום אחד מספיק לרמ"א רק בשיעור 60 נגד מקום הנטילה, אבל אם חתך דק דק נאסר כל הצנון וע"כ צריך לשער 60 כנגד כל הצנון. וע"כ לכתחילה כאשר חתך הצנון בין בסכין בשרית ובין בסכין איסור, די בנטילה ואם חתכו דק דק נאסר כולו. אבל דיעבד אם בישל יש לחלק, דאם חתך בסכין בשר צריך 60 נגד הנגיעה והיינו כנגד הלהב ובין חתכו במקום אחד ובין דק דק. אבל אם חתכו בסכין של איסור וחתך דק דק, צריך 60 כנגד כל הצנון ואם חתך רק במקום אחד צריך 60 כנגד מקום הנטילה. כיון שכל מה שנאסר נחשב כנבלה והשאר היתר גמור כיון דאין אומרים חנ"נ בחצי נבלה (שהרי כל מה שנאסר כ"ק יאסר הכל) וכן פשוט שאין האיסור מתפשט יותר בסכין של איסור מאשר סכין של בשר.
                  המשך דברי ט"ז על רמ"א בת"ח לא סוכמו.
 
סעיף ב'.
 
שאר ירקות חריפים-ספר התרומה-שומין בצלים וראשי קרישין הינם חריפים ודומים לצנון, ואם חתכם בסכין חולבת, נבלע הטעם בהם ונתפשט. וע"כ לכתחילה אין לאוכלם עם בשר. אבל דיעבד סגי ב 60 כנגד טעם הסכין הבלוע בהם. אבל אם חתכם בסכין של גוי דהוי איסור בלוע בירק, אז צריך 60 כנגד כל הירק כיון דחנ"נ. ואף אם חתכם בסכין שאינו בן יומו, דינו כסכין בן יומו דאגב חורפיה של הצנון מחליא ליה ואז נותן טעם לשבח כמו קורט של חלתית.
      וכן רמב"ם(ט,יד)-שאר דברים חריפים יש להם דין צנון וסלק. אולם דווקא בן יומו. אבל בסכין שאינו בן יומו אפילו צנון מותר.
      רשב"א-דווקא לסלק יש דין צנון אבל לא לשאר דברים חריפים.
פסק שו"ע ששאר דברים חריפים וחמוצים דינם כצנון.   ורמ"א מתיר תבליני גויים חריפים.
אם חתך בו שומין  ובצלים וכרישין(ותמכא שקורין קרי"ן) וכיוצא בהם מדברים החריפים ופירות חמוצים (אורחות חיים)  ודגים  מלוחים, דינם שוה לחתך בו צנון.(שבולי לקט)הגה: ומכל מקום מותר לאכול מרקחות חריפים של עו"ג כגון זנגביל וכיוצא בו,  דיש להם כלים מיוחדים לכך או תולשין אותן (מרדכי ואגודה פרק כיצד מברכין).
 
פרות חמוצים דיעבד-טז(ט)-הרמ"א בת"ח כתב שתפוחים חמוצים לא מקרי חריף ומדייק הטז שבמקום הפסד יש לסמוך. ומשקה כארשט עם סומין ומים לא מקרי דבר חריף.
מה מקרי דגים מלוחים-השו"ע כתב שאם חתך בסכין דגים מלוחים דינם כצנון ומשמע אסורים כדי נטילה ולרמ"א לכתחילה אסור הכל ודיעבד יש לשער כדי נטילה והשך(טז) מביא סתירה ברמ"א שכן בת"ח כתב שאם חתך דג מלוח בסכין איסור סגי בגרירה. ואם חתך דג חי סגי בהדחה וכן נזכר (בסימן ס"ט ס"ק פ"ט) ומתרץ השך דכאן מדובר בדג שהוא מלוח ביותר דאז שילוב החריפות ודוחק הסכין בולעים אבל משום מעט מלח לא נחשב חריף (צ"ה,ס"ב).
זנגבל שנחתך בסכין שאינו ב"י-משמע ברמ"א שמותר לאכול מרקחת זנגביל כיון שנדוכין בכלים מיוחדים. ומדייק השך(יז) שאם נחתכו בסכין יש לאסור ואפילו אין הסכין ב"י כיון דדמי לקורט של חלתית אולם דוחה השך מסקנה זו כיון שמשמע בסמ"ק שאפילו זנגביל לח אינו חריף ואז דינו כשאר דברים שהם חריפים ביותר. וכ"ש שאפילו בצנון מתירים בשאינו ב"י.
נפק"מ בין חריף יבש לחריף ולח-שך(יז) אם חתכו תבלינים חריפים בסכין עכו"ם שאינו ב"י יש להחמיר רק אם הם לחים, אבל יבשים מותרים, בהדחה.
 
סעיף ג'.
 
תבלין שנדוך במכתש בשרי-תרומה-תבלין שנדוך במדוכה של בשר, אסור לאוכלו בחלב אע"פ שהוא נ"ט בר נ"ט כיון שתבלין חזק וחריף, והמדוך הוא כמו בית שיאור (כליל שמניחים בו שאור שחימוצו קשה ונבלע בכלי אף בצונן), ואסור משום טעם ממש הנבלע שם.
תבלין מועט אינו מחליא-רשב"א-ביצים ותבלין שנכתשו במכתש חלבי שאינו ב"י מותר לתנם בתרנגולות משום נ"ט בר נ"ט כי התבלין הוא מועט ואין כ"כ חריפות בהם להחזיר לשבח את פליטת המכתשת. (ומכ"מ המכתש נשאר בגדר אינו בן יומו).
פסק שו"ע שתבלין שנדוך במכתשת בשרית ב"י אסור לאוכלו בחלב. ורמ"א חולק וסובר לאסור אף בשאינו ב"י.
תבלין שנדוכו במדוכה של  בשר בן יומו, אסור לאכלם בחלב.וי"א אפילו אינו בן יומו. (רשב"א סימן תמ"ט ובארוך וע"ל סימן צ"ה סוף ס"ב בהג"ה).
 
תבלין שהונח במדוכה של בשר-שך(יח)-דווקא מלח וכל שאר דברים חריפים שנדוכו, אבל לא נהיים בשריים כאשר הונחו בלבד. (צה,קה, תמ"ז,ו).
תבלין שנדוך במדוכה בשריתשאינה בת יומה- משמע שיש מח' שו"ע ורמ"א. ומקשים הטז(י) ושך(יט) שהרי משמע בתרומה שאפילו שהמכתשת אינה ב"י יש אלסור שהרי מדמה לצנון, ואוסר כיון שהטעם נבלע במכתשת. וא"כ קשה על השו"ע מדוע כתב שהתבלין אסור לאכילה בחלב דווקא אם נדוך במכתשת ב"י ועוד מקשה השך:
                1. בס"א השו"ע אוסר לי"א אף שהסכין אינה ב"י.                                                         2. סימן קג,י אם שמו פלפלין בקדרה שעל האש הכל אסור כיון  שהחריפות משווי לטעם האיסור בעין.
     ומסקנת האחרונים לפסוק כרמ"א שכן פסק בס"א כדעת התרומה וכן בסימן (צ"ה,ב) (קכ"ב,ג) שתבלין נאסר אם נדוך בכלי שאינו בן יומו אסור.
[  לברר- לכאורה מה תמיהת השך וטז והלא במכתשת אין דוחקה דסכין וע"כ רק בסכין החמיר התרומה אבל לא במכתשת. וכן בתרומה עצמו שלא כתב לאסור במכתשת שאינה בת יומה כמו שטרח לכתוב גבי סכין.].
 
 
סעיף ד'.
 
חיתוך לימונים בסכין איסור-שבה"ל-לכאורה היה צריך לאסור לימונים של גויים הנחתכים בסכין עכו"ם מפני שהם חריפים ובולעים האיסור, ומכ"מ למעשה יש להתירם מפני שבטל טעם הסכין בראשון ובשני, ובטלים ברוב בחבית. וה"ה לחביות של דג מלוח (טינינא) שרוב החתיכות מבטלות טעם הסכין.
חיתוך קישואין בסכין בשרית-בגמ' כל הבשר קיא …אבל קושית גריד לבי פסקי ואכול…וכו'.
      ר"ן-ואין מספיק להדיחם מכיון שהם לחים א"א להדיחם ואדרבה ההדחה תפעפע את טעם הבשר יותר ולכן צריך לגררם. וגרירה היא פחות מקליפה כיון שהקליפה צריכה שתהא גסה כדי שתוכל להינטל כולה כאחד משא"כ בגרירה.
חיתוך לפת בסכין בשרית-בגמ' הנ"ל קילחי דלפתא שרי, דסילקא אסורי, ואם פתק בהי דלופתא שפיר דמי.
      טור-אם חתך לפת א"צ גרירה אלא הדחה בעלמא.
      ב"י בדעת ר"ן-שבחיתוך הלפת אינו מקבל טעם בשר, לפי שהלפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם השומן ניכר בו ומשמע שא"צ אף הדחה.
      אבל רשב"א-גם הלפת אינה טעונה הדחה, דפשיטא דכל שנחתך בו ואפילו צונן מתוק בעי הדחה.
נטרול טעם בשר ע"י הלפת-גמ' כנ"ל ומדייק ב"י-עפ"י הגמ', כיון שחתך בסכין את הלפת, נתבטל טעם הסכין, ואפילו יחתוך בה צנוניות הרבה, די יהיה להדיחם.
      אולם סמ"ג-אם חתך לפת אחד יכול לחתוך תרד אחד לפי שמתיקות הלפת מבטל טעם השמנונית מן הסכין (כלומר הלפת מועילה לחיתוך אחד בלבד תרד אחד).
האם הלפת מנטרל טעם בשר גם לצנון-רשב"א-הלפת מועילה רק אם חתך אח"כ סילקא אבל לא להתיר צנון, כיון שהלפת מבטל את כח משיכת הסילקא אך לא את חריפות הצנון ומכ"מ הסלק בעי הדחה.
      תרומה, ש"ד, טור-יכול לחתוך גם צנון.
      רשב"א בדעת הרמב"ם(ט,כד)-סכין שחתך בו בשר חם, וחתך בו דבר אחר כגון לחם או ירק או פרי, יכול לחתוך בו צנון, כיון שכל סיבת האיסור שהשמנונית נקרשת על הסכין והיא נדבקת בדבר חריף אבל כשחותך בו משהו אחר, הסכין מתקנח ולא נשאר בו שומן על פניו ולפיכך מותר לחתוך בו צנון. ואם חתך בסכין בשר צונן, אין השומן נקרש על פניו ואינו אוסר הצנון.
פסק שו"ע שלימונים ודגים מלוחים של עכו"ם מותרים.
מי לימוני"ש שמביאים העו"ג, וכן חתיכות דג מליח שמביאים העו"ג בחביות, מותרים. הגה: מפני שמביאים הרבה ביחד, ואף אם נאסרו מקצתן שנחתכו בראשונה עם סכין של עובד כוכבים, נתבטלו באחרים הנחתכים אחר כן, שאינן נאסרין, כי כבר נתבטל טעם הסכין בראשונים ולכן כולם מותרים. וכל כיוצא בזה (בית יוסף בשם שיבולי לקט). ולכן אוכלין בקצת מקומות הכרוב שקורין קומפש"ט, אע"ג דפרוס וחתוך. ויש מקומות שמחמירין בזה, ואין לשנות המנהג (מהרי"ו סימן מ"ט), אבל שאר דברים שאין חריפין, כגון תפוחים או לפתות יבשים וכדומה, נוהגין בהן היתר כמו בלימוני"ש ואין להחמיר כלל (בארוך).
 
האם יש לחוש לטעם הבלוע בסכין-הב"ח ציין בשבה"ל שאמנם השמנונית הקרושה על הסכיון מתקנחת בלימון הראשון והשני. [כאשר מוציאים את ממש הלימון מהקליפה-טז(יא)] אולם כיון שהרמ"א פסק כסה"ת שצנון נאסר מסכין שאינו ב"י, וכן שהלימון חמוץ, יש לאסור כל הלימונים כיון שכל אחד ואחד מהם בלע מהטעם הבלוע בסכין [וכן כתב השו"ע בסימן תמ"ו שזיתים שחתכן בסכין שאינו ב"י של חמץ, טרם פסח, חזרו הזיתים להיות חמץ].
      והשך(כ) תירץ שאמנם שבה"ל מודה לתרומה שסכין שאינו ב"י מקבל טעם לשבח ע"י הצנוןדהחריפות מחליא להו לשבח, אולם הלימונים אינם חריפים כמו הצנון ואינם מחליא אלא רק מה שבלוע בדפני הסכין וזה מתקנח בלימון הראשון והשני, אבל אין כח בחריפות הלימון להחיות את הטעם הבלוע בתוך הסכין, ואילו הצנון משוי לשבח גם מה שבלוע בתוך הסכין.
                ולגבי החומרא בזיתים ניתן לומר:

1. זיתים אינם חריפים כמו לימון ולכן לא מבטלים טעם הסכין.
2. זיתים חריפים כמו צנון כבערובין והיו מזונותי מרורין כזית וכו'.            
3. אמנם אין סומכים על זה שהטעם נתבטל שהרי כתב הרמ"א שהיכן שנוהגין להחמיר, אין לשנות אלא שבלימונים נוהגים היתר כיון שסומכים שחותכים בסכין חדשה וכו', לכן סומכים על הסברה שהטעם נתבטל בלימון ראשון ושני שהרי יש פוסקים שמתירים אף בצנון בסכין שאינו בן יומו ויש אומרים דדווקא בצנון אבל לא בשאר דברים.

      אולם דעת הטז(יב) שמי שמחמיר בכרוב אינם סומכים על הקולות שכתב הרמ"א שיש ביטול בכמות ולכן עליהם להחמיר גם בלימונים וגם זנגביל.
חתך פרי וחלק התולעת-טז(יג) כתב בת"ח שכיון שמקילין בדבר שנפשו של אדם קצה בהם (קד,ג) כגון נמלים זבובים ויתושים שכל אדם בידל מהם, ע"כ צריך לקלוף מעט מהפרי. [בת"ח כתב שאין בליעה בצונן אלא חוששים ממשות של תולעת שנמרחה אח"כ ולכן צריך קליפה].
 
 [  לברר- לכאורא סגי בהדחה וא"צ קליפה שך(כא). ואם תאמר שזה צנון הרי דצריך נטילה ולא סגי בקליפה].
 
 
סעיף ה'.
 
פסק שו"ע כדינא דגמ' לגבי חיתוך קשיא וכו'.   ורמ"א פוסק כסה"ת דאין להקל אלא בלפת.
חתך קישואים בסכין של בשר, מותר לאכלם בחלב  בגרידה בלבד,  שיגרוד ממקום החתך. ואם חתך בו  לפת, אפילו גרידה אינו צריך, אלא הדחה בעלמא. ולא עוד אלא אפילו צנון  שחתך אחר הלפת, שרי בהדחה כמו הלפת, לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מהסכין. הגה: ודוקא לפת, שטעמו משונה, אבל ירק או לחם ושאר דברים, לא. ואפילו בלפת אין להתיר לחתוך צנון רק פעם אחת, אבל לא הרבה פעמים, אם לא שחתך כל פעם לפת בין חתיכת צנון לצנון (ב"י בשם סמ"ג).
 
האם מותר לכתחילה לחתוך לפת בסכין בשרית ואח"כ הצנון-שך(כג)-משמע ברמ"א שאסור לכתחילה לחתוך בו צנון כדי לאוכלו עם הבשר אע"פ שכבר חתך הלפת. אבל רש"ל כתב שמותר לכתחילה וכן משמע מב"י וכן משמע בש"ד וסה"ת שמתירים לכתחילה.
      ומסכם השך שלכתחילה אין לחתוך לפת כדי לחתוך צנון בכדי לאוכלו עם חלב אבל אם כבר חתך הלפת, מותר לחתוך צנון כדי לאוכלו עם חלב.
 
      

סימן צ"ז.
 
סעיף א'.
 
דין לחם שנלוש בחלב-פסחים לו.  בריתא אין לשין העיסה בחלב שמא יבוא לאוכלה עם בשר ואם לש, כל העיסה אסורה אפילו לאכלה לבדה ואי עבדינהו כעין תורא שרי.
      פירוש כעין תורא-רש"י-מעט כעין של שור דאכיל ליה מיד בבת אחת ולא משהה.
                              רי"ף-עשה בלחם שינוי כעין שור.
                              רמב"ם(ט,כב)-שינה בצורת הפת עד שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר.
                              רשב"א-שינה בצורת הפת ועשה כעכין קטנים כעין השור, מותר כיון שהרואה   יודע שלא שינו צורתו אלא להיכר וישאל ויאמרו לו.
היתר לאפות לחם עם פשטידה-הגש"ד-לחם שעושין לצורך לחם משנה ונאפה עם פשטידה מותר כיון דדבר מועט ונאכל מהר בשבת, והוי כעין תורא.
א(ב)
אפית פת עם פשטידה-הג"א-מותר לאפות פשטידה בתנור עם פת כיון ש: 1. הפשטידה מכוסה.  2. תנור גדול.  אולם אם זב שומן חוץ לפשטידה ונבלע בתנור, אסור לאכול הפת אפילו בפ"ע אע"פ שהפת רחוקה מן הפשטידא. וע"כ טוב שלא לאפות לחם בתנור עם הפשטידה, דילמא זב השומן ולאו אדעתיה. אלא יאפה הפשטידה, ויסיק התנור, ויאפה הפת.
      הגש"ד-ואע"פ ששמים העיסה בתוך סיר (ולא מונח ממש על קרקע התנור) מכ"מ יש חוששין. ויש מקילים כאשר שמים הפשטידא בפתח התנור ממש. (דהיינו שלא יזוב).
פסק שו"ע שאסור לאכול פת שנלושה בחלב או נאפתה בתנור טיח באליה אא"כ מועט או משונה.  ורמ"א פסק לאסור אפית פת עם פשטידה.
אין לשין עיסה בחלב, שמא יבוא לאכלה עם הבשר. ואם לש, כל  הפת אסור,  אפילו לאכלה לבדה. ואם היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת, או  ששינה צורת הפת שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר, מותר. כיוצא בו, אין אופין פת בתנור שטחו באליה, ואם אפאו דינו כעיסה שנילושה בחלב. הגה: ולכן נוהגין ללוש פת עם חלב בחג השבועות, גם בשומן לכבוד שבת, כי כל זה מחשב כדבר מועט, גם כי צורתן משונה משאר פת. וכ"ש פלאד"ן או פשטיד"א, דמותרין (הגהות ש"ד).   ואין לאפות שום פת עם פלאד"ן או פשטיד"א בתנור, דחיישינן שמא יזוב מן השומן על הפת. ואם  זב תחתיו, דינו כאלו נילוש עמו (ב"י בשם הגהות אשיר"י) ונוהגין לשום הטפילה בפי התנור (ב"י בשם הגהת ש"ד). ואפילו הוא במחבת, נוהגין להחמיר לכתחלה.
 
דוכת תבלינים במדוכה-(טז א)-מדוכת תבלינים כללית שדכו בה בשר פעם אחת אין לדוך בה יותר בשמים ואפילו כדי ליתנם לתוך בשר ויש עליהם איסור כמו פת שנילושה בחלב. כי אפשר לטעות ולאוכלם בחלב כיון שהמדוכה משמשת רק לתבלינים. אבל אם נידוכו התבלינים במדוכה שמיוחדת לטחינת בשר מותר. (צו,ג) כי בזה אין לטעות.
פת שאפו עם פשטידה שזב ממנה השומן-שך(ב)-
א. לכתחילה אין לאפות עם פשטידה ואפילו הוא רחב ואין בו שיפוע, שמא יזוב אל הפת.
ב. דיעבד-כשתנור רחב ואינו משופע או שפת מעל הפשטידה מותרת הפת, ואין חוששין לזיבת השומן, כי לא מחזקינן איסורא.
ג. דיעבד-אם רואים שהשומן זב, אפילו רחוק מהפשטידא, הפת נאסרת, כיון דמספקא לן אם בישול מפעפע בכל הכלי או לא (צב,ס"ק ט"ז) וע"כ כאשר לא ראינו שהשומן זב יש ספק ספיקא.  1. ספק זב.  2. גם אם זב לא מפעפע בכולו. ואם תנור משופע יש רק ספק אחד. ואם ראינו שהשומן זב, ג"כ יש ספק אחד (ספק 2). [ואין להוסיף ספק נוסף, דיתכן שיאכלוהו עם מאכל בשרי או פרווה כיון שהקולות לאכול פת בין עם חלבי בין עם בשר].
וע"כ לדעת השך מ"ש הרמ"א שאם זב השומן תחתיו אין כוונתו שזב תחת הפת אלא זב תחת הפשטידא שהרי בכל זיבה ואפילו רחוק מן הפת, נאסרת הפת.
      אבל הב"ח הבין ברמ"א שכוונתו שאין הפת נאסרת אלא משזב השומן תחת הפת עצמו.
      ודעת הטז(ב) כדעת השך בהבנת הג"א, שפליטת שומן אוסרת הפת אף כשלא הגיעה אליה דחישינן שמא הגיעה הזיבה עד הפת עצמו.
קדרה חלבית מונחת על חרס בלוע מבשר-טז(ג)-הרמ"א כתב שאף אם הבצק בתוך מחבת לכתחילה אין ליתנו עם הפשטידה. ומובא בטז באשה שאפתה פלדין דהוא מאכל גבינה בתנור ואח"כ שמו באותו מקום קדרה עם בשר והטז פסק להתיר כיון שחרס התנור שבלע מן החלב לא גרע מקדרה שמבשלים בה חלב תדיר ועכ"ז אם נגעה בקדרה בשרית אין כל בעיה כדין 2 קדרות הנוגעות זב"ז (צב,ח). (וכאן מה שהחמיר הרמ"א הינו לכתחילה).
      לעומת זאת אם נשארה שמנונית בעין על קרקע  התנור ואין הלחות מתקנחת יפה אז יש לאסור הקדרה, והינו תנור שטחו באליה שבסע' ב'. אבל במקרה אצלנו אין שומן בעין אלא רק בליעה.
 
 
סעיף ב'.
 
פת הנאסרת מחמת טיחת התנור-פסחים ל:  אין טחין התנור באליה ואם טח כל הפת אסורה אפילו לאכלה לבדה, אא"כ הסיק התנור יפה שאז פלט הכל, אפילו הוא של חרס.
      בד"א בתנור שהסיקו מבפנים, אבל ביריה שהסיקו מבחוץ אסור אא"כ מלאו גחלים בפנים עד שיתלבן.
מדוע לא סגי בקנוח-תוס'-מפני שא"א לתנור להתקנח יפה. והשמנונית נדבקת בו והוי בעין עד שיוסק.
האם מועיל היכר בפת להתיר-ב"י-מועיל לעשות היכר כשם שעושין היכר בנילושה עם חלב. וכן רמב"ם(ט,כב).
פסק שו"ע שיש להעביר הטיחה ע"י הסקה בתוך התנור עד שיתלבן.
תנור  שטחו באליה, אין אופין בו פת עד שיסיקנו מבפנים עד שיתלבן. ואפילו אם הוא של בוכיא(פירוש כלי חרס שמסיקין תחתיו ואופין עליו עוגות)אין לו היתר על ידי היסק מבחוץ.
 
פירוש ביריא-טז(ה)-חלל כמין שפיתות קדרה ואופין בו בפנים ואין היסק מועיל לו אם נעשה מבחוץ.
 
סעיף ג'.
 
פת שאפאו בתנור עם בשר-בגמ' פסחים עו:  אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש-אסור. מ"ט מפטמי מהדדי.
      ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן-מותר. מ"ט ריחא בעלמא הוא, וריחא לאו מילתא הוא.
      רש"י-הלכתא כלוי.
      תוס',ר"ת-הלכתא כרב.
אופן אפיה שמותר לשיטת רב-תוס'- 1. תנורים גדולים כיון שההבל מתפשט  ו 2. פשטידא מכוסה היטב, דאז הוי כשתי קדרות.
      סמ"ג-ר"ת מתיר בתנורים גדולים לאפות פת עם צלי. (ומשמע בלי כסוי הצלי).
מה מקרי תנור גדול-סמ"ק בשם רבותיו- 12 עשרונים של מצות.
                            ב"י בדעת רז"ה-ברחב קצת סגי ולא בעי 12 עשרונים.
דעה מחמירה בשיטת לוי-הגמ'-אפילו לשיטת לוי דריחא לאו מילתא, הני מילי בתנורים שפיהם למעלה, אבל בתנורים שפיהם מהצד, מחזיק התנור ריחו ומפטם כל מה שבצדו ובזה מודה לוי שלכתחילה אסור. [וכן סוברים הש"ד והאו"ה].
דעה מקלה בשיטת רב-מרדכי בשם ראבי"ה-מה שאוסר רב זה דווקא בשחוטה ונבלה, כיון שקולטין הריח ביותר מפני הפיטום. אבל בפת ובשר אין רב אוסר כלל ואפשר לאכלו בין בבשר ובין בחלב וכן נהג למעשה.
דעה מקלה בשיטת רב-צלית נבלה כחושה עם שחוטה כחושה-רשב"א-מלשון הגמ' במח' רב ולוי עולה כי אסור לצלות בשר שמן עם כחוש אבל אם שניהם כחושים לכו"ע מותר ובזה גם רב מודה דריחא לאו מילתא.
דעת הראשונים במח' רש"י ור"ת-טור בדעת הרא"ש-כלוי, מפני שהביא דבריו בסוף.
      רי"ף-אמנם הלכה כלוי דריחא לאו מילתא, אולם כל היתר לוי זה דווקא דיעבד אבל לכתחילה גם לוי אוסר ומדייק מלשון הגמ' "שצלאו". וכן סובר הרמב"ם(טו,לג).
      וכן הר"ן-אמנם הלכה כלוי אולם זה דווקא מותר בבשר שנצלה עם בשר שאין ריח וטעם נבלה ניכר בשחוטה אולם בפת שנצלה עם בשר, נרגש ריח הבשר, והטועם יהא סבור שהפת נילושה עם בשר וכאשר יאכל בחלב יש מראית עין של אכילת בו"ח, ומשום מע' אוסר לוי.  
       וסיבה נוספת שלוי מתיר רק בדיעבד-כיון שבו"ח הוא היתר כ"א בפ"ע החמירו יותר, משאר איסורים ולכן נבלה עם שחוטה מותר לצלות יחד, משא"כ פת עם בשר.
      ומסכם הרשב"א- לכתחילה אסור לצלותם בתנור קטן ודיעבד אף בתנור קטן מותר כלוי. (ואף שיש ירושלמי שבו מתיר לוי אפילו לכתחילה). וע"כ באלה המקרים אין לעשותם לכתחילה אבל דיעבד לא נאסרים: 1. בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש.
                                         2. דג ובשר שנצלו יחד לענין אכילת הדג עם גבינה.
                                         3. פת שאפאה בתנור אחד עם בשר.
                 אבל אם נצלו הנ"ל במקום רחב, הריח מתפזר ואין כחו להתערב.
תיקון כסוי לתבשיל הבשרי-מרדכי-נקיי הדעת דמגנצא תיקנו לאפות פת עם פשטידה כאשר הפשטידא מכוסה. ואם ניקב הכיסוי מותר דיעבד, כל עוד לא נגע הפת בשומן.
      הכרעת ב"י במח' הראשונים- כרי"ף ורמב"ם. דוקא דיעבד מותר אם צלאם בתנור צר אבל לכתחילה אסור, לצלותם בתנור צר.
בישול קדרת איסור וקדרת היתר בתנור אחד-רשב"א- ריחא מילתא הוא רק לעניין צלי. אבל במאכלים המונחים בקדרה ליכא למיחש כגמ' ע"ז יא:  לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות זו אצל זו ולא חשו להם חכמים. ומותר לבשל אפילו בתנור צר ואפילו אין כיסוי לקדרה שאין ריח המתבשלים גדול.  (ונפסק בטור ק"ח).
צליית כבד עם תבשיל שמן-תה"ד-מתיר אף לסוברים כדעת רב. וב"י דוחה הטעם.
בצל שנצלה עם איסור-מרדכי-אף למ"ד ריחא לא מילתא, מכ"מ כיון שהבצל חריף, הרי הוא שואב מהבשר ודומה לפת חמה וחבית פתוחה. (פסחים עו: ) .
שימוש במרדה של איסור-תוס' (ע"ז סו: )-אם יש שמנונית איסור על המרדה, אסור ליתן עליו היתר כל 24 שעות. אולם לאחר 24 שעות מותר להשתמש בה לכתחילה ולא גזרו לאסור אטו בת יומה כיון שלמעשה זה לא אפשרי שהגוי יעשה מרדה חדש כל אימת שנוגעת באיסור.
פת שנאפתה עם צלי של גוי-מהרי"ל-רוב הפוסקים פסקו דריחא לאו מילתא, ולכתחילה עדיף להשתמש בפת אחרת.
      ב"י-אף לכתחילה הפת מותרת ואפילו יש לו פת היתר אחרת.
פסק שו"ע לאסור בתנור קטן אא"כ מכוסים ולהתיר בתנור גדול בכל גווני. (ורמ"א מפנה לסימן ק"ח).
פת שאפאו עם הצלי,  ודגים שצלאן בתנור אחד עם הבשר,  אסור לאכלם בחלב. והני מילי בתנור קטן, אבל בתנור גדול  המחזיק שנים עשר  עשרונים ופיו פתוח, מותר. ואם הצלי מכוסה, וכן פשטיד"א שמכוסה הנקב שבו, מותר אפילו בתנור צר.(ועיין לקמן סימן ק"ח כיצד נוהגין).
 
שיעור עשרון=שיעור חלה= 1/5 43  ביצים.     
 
 
 
 
 
 

סימן צ"ח- דין איסור שנתערב בהיתר ואופן ביטולו.

 
סעיף א'- נאמנות גוי, שיטות ראשונים בביטול, טעימה בתענית, טעימת ישראל.
 
גמ' ג"ה צז- אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן ב 60 הלכן מין בשאינו מינו דהיתר- בטעימה. באיסור-ע"י קפילא. מין במינו דליכא למיקם אטעמא או מין בשאינו מינו דליכא קפילא-ג"כ ב 60.
 

האם הגוי צריך להיות אומן ו/ או מסל"ת

      רשב"א- כל גוי ומסל"ת
                אומן אפילו לא מסל"ת ומוכיח הרשב"א: 1. שכן גם בכהן א"צ כהן מומחה. 2. מזה שנאמר בגמ' אמור רבנן בטעמא משמע בטעם הנרגש לכל אדם.
                ומכ"מ מסכם רשב"א שיש לחוש להצריך אומן ומסל"ת.
      רא"ש- לפי הבנת ב"י- צריך מסל"ת אך אין הכרע אם צריך אומן. [ לפי הבנת ט"ז(ב) ושך(ב)- צריך מסל"ת וכן אומן].
      תוס' רן- אומן וא"צ מסל"ת  ואע"פ שגוי הוא שקרן מכ"מ אומן לא מרע נפשיה.
      רמב"ם (טו,ל)- כל גוי וא"צ מסל"ת . [ ומשמע אפילו שיודע שסומכים על פיו].
      מסקנת ב"י- בגוי סתם צריך מסל"ת ובאומן א"צ מסל"ת.

שיטות ראשונים כאשר ליכא למיקם אטעמא

      רש"י (צח.)- לעולם צריך ביטול ב  60 וקפילא, למעט היכן שלא מועיל מבחן הטעם כגון: 1. מין  במינו  2. מין בשאינו מינו ואין קפילא שאז סגי ב 60
      רמב"ן- היכן שהוציאו את האיסור- מספיק מבחן הטעם. ואפילו אין 60.
היכן שהאיסור נתערב- בעינן 60 בלבד וא"צ לחזר אחר קפילא.
אם נתערב קצת מגוף האיסור- רן- אם אין יודעים כמה נמחה אפשר לסמוך על קפילא גם בפחות מ- 60.
      ר"י- תמיד הולכים בתר נתינת טעם וא"צ ל- 60. ואם יש 60 א"צ קפילא ואפילו הוא לידנו.
      רמב"ם(טו,א-כב)- כל דאפשר למיקם אטעמא- בעינן קפילא (ואפילו כשיש 60) שהרי לא הזכיר שעור 60 במין בשאינו מינו. ורק כאשר א"א למיקם אטעמא בעינן 60. או שאר שיעורי חכמים.
פסק שו"ע דבעינן מסל"ת בגוי.  והרמ"א חולק ואין סומך על גוי כלל. כאגור ורדב"ז.
איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו, כגון חלב שנתערב בבשר,   יטעמנו נכרי, אם אומר שאין בו טעם חלב או שאומר שיש בו טעם אלא שהוא פגום, מותר.  והוא שלא יהא סופו להשביח. וצריך שלא ידע שסומכין עליו.  ואם אין שם עובד כוכבים לטועמו,  משערינן בס'. וכן אם הוא מין במינו, כיון דליכא למיקם אטעמא, משערים בס'.  (ואין נוהגים עכשיו  לסמוך על עו"ג, ומשערין הכל בס') (באגור ותשובת מהר"מ פדואה סימן ע"ט ושאר אחרונים).
 
האם חלב ובשר הוי אותו מין- טז(א)- חלב בבשר הוא מין בשאינו מינו. וכן שך(א), אלא שחלב ובשר שמן הוי מין במינו.
האם ישראל יכול לטעום תערובת איסור והיתר- טז(ב)- הדרישה כתב שמכיוון שאסור לישראל לטעום תערובת איסור והיתר, ויש לבדוק ע"י גוי, כך כשקונה בשר ואינו יודע אם נמלח, אסור לטעום בלשונו.
      והטז דוחה שהרי גם בסימן מ"ב אודות בדיקת טעם לכבד כשחסרה המרה, ואם הכבד מר, הבשר כשר, והרי שם ג"כ בודק בלשונו. ומסיק הטז שבטעימת לשון מותרת במקום ספק. ולכן גם כשבודקים בשר, אם הומלח, אפשר לטעום בלשון היכן שאין דם. אבל בטעימת תערובת איסור אין מספיק בטעימת לשון אלא צריך לטעום ע"י אכילה ממש כדי להרגיש אם יש טעם, וע"כ צריך גוי שיטעמנו.
 
****לברר- מה קושית הדרישה והלא בשר חי מותר באכילה כמות שהוא ואיזה איסור יש ******
 
טעימה בלשון, בתענית- בתקס"ז פסק שו"ע שבתענית יחיד או ת"צ (למעט יוה"כ ות"ב) יכול לטעום כדי רביעית ובלבד שיפלוט, והינו שטועם מאכל, כיוון שקבלת התענית הייתה באופן שלא יאכל ולא ישתה וזה לא מקרי אכילה ושתיה.  ורמ"א חולק ואוסר בת"צ.
      ולגבי מים פוסק שו"ע לא כשר לרחוץ פיו בשחרית ת"צ. ומ"ב מתיר במקום צער ואפילו בת"ב בצער גדול.
      וט"ז(ב) מחלק שלעניין תענית הותר אף נתינה בפיו וללעוס ובזה קלה תענית משאר איסורים שאין להכניסם לפה וללעסם, אבל טעימה בלשון מותר תמיד.
נאמנות גוי מסל"ת- ט"ז(ב)- מלשון שו"ע משמע שאין צריך אומן, ועיקר ההיתר מכח מסל"ת.
      אולם בדק הבית להרא"ה הקשה על הרשב"א- שהרי אין מסל"ת נאמן אלא לעדות אשה (ב"ב קיד) כיוון שהוא גלוי מילתא בעלמא וכן הקשה תה"ד על הרשב"א ונאמרו בזה מס' תשובות:
                 1. תה"ד- הרשב"א סובר שטעם כעיקר אינו מדאו', ובמידי דרבנן מהני גוי מסל"ת.
                 2. ט"ז- אפילו אם טעם כעיקר דאו' מכ"מ מה שאומרים שאין מסל"ת במילי דאו'. הינו דווקא  בדבר שצריך לעדות אבל באו"ה, אפשר כיוון שלא צריך עדות גמורה, ודי בהוכחה.
                 3. ט"ז- כיוון שעד אחד נאמן באיסורים להתיר, וא"כ גם כאן יועיל מסל"ת שהרי אין שם איסור, ומוכיח מאומן שמועיל אף שאינו מסל"ת, והרי עד אחד אינו יכול לתת עדות ואפילו הוא אומן וא"כ מוכח שאין כאן עדות, אלא רק הוכחה.
            אולם למסקנת הט"ז שלעניין הלכה לא מועיל מסל"ת, כמו שנפסק בטור לעניין בכור וא"כ לא מועיל היכן שיש איסור דאו', חוץ מעדות אשה, וחוץ ממסל"ת לגבי טעימה.
                 4. ש"ך(ב) במין בשאינו מינו איכא למיקם עלה דמילתא דהינו, כיון שהוא מילתא דעבידא לאגלויי, נאמן גר"א(ב).
האם אפשר אומן ולא מסל"ת- בשו"ע נקט עכו"ם ומסל"ת ומשמע שאף אומן בעינן מסל"ת וכן משמע בט"ז(ב) אבל ש"ך(ב) כתב כמסקנת הב"י שאם מדובר באומן א"צ מסל"ת.
האם מסל"ת הוי גם באופן שיודע שסומכים עליו לעניין אחר – טז(ב)- הרא"ש כתב שאם הגוי יודע שסומכים עליו לעניין או"ח, משא"כ בעדות אשה שפסול בכה"ג.
      אולם בש"ך(ב) משמע שצריך שלא ידע שסומכים עליו.
יש טעם אולם האיסור בטל ב- 60, או פחות מ- 60 אך אין טעם- שך(ד)- משמע בשו"ע שאם יש גוי מסל"ת סומכין על טעימתו לפסול אף כשיש יותר מ- 60 או להכשיר אף כשיש פחות מ- 60 והינו כדעת הרמב"ם וא"כ רק כשא"א למיקם אטעמא משערים ב- 60 .
האם סומכים על טעימת ישראל- הרמ"א כתב שעכשיו נוהגים שאין סומכין על גוי. והלבוש כתב שגם אין סומכין על טעימת ישראל אולם מדייק השך(ה) שדווקא על גוי אין סומכים, ומכ"מ על טעימת ישראל סומכים במין בשאינו מינו דהתירא, תרומה שנפלה לחולין, או במי שאמר קונם עליו בשר, ונפל הבשר לתבשיל (רי"ז סק' כו).
                או אם יש טעם בשר או חלב בצנון. וכשסומכין על ישראל א"צ שיהיה אומן דודאי ישראל לא
                משקר וכן נפסק בסימן צ"ו (סק' ה').
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ב'- מח' ראשונים בדין טעם כעיקר, ביטול בתערובת מין במינו, ביטול בתערובת מין בשאינו מינו,
            שיעור פרס, מתי אומרים פסד"ר בתערובות, מה מקרי מינו, איסור שנפל למינו ושאינו מינו.
 
תערובת מין במינו  (כגון חלב לתוך שומן)
בגמ' כל הבשר קט.  מח' תנאים ואמוראים בסוגיית  חלב שנפל לתוך חתיכה.
                           לר' יהודה מין במינו אינו בטל. [לפי שכל דבר שהוא דומה לחברו (מבחינה חומרית), אינו 
                                  מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו].
                            חכמים (ר' יוחנן ור"ל)- בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך.
                                  [כיון שחד אסור וחד מותר, לכן הם מינים נפרדים, כלומר החילוק הוא לא חמרי אלא ערכי, אבל 
                                   בדם הפר והשעיר שניהם כשרים למזבח ולכן אין ביטול, וטעם נוסף לביטול מין במינו הוא כדכתיב 
                                   בתורה אחרי רבים להטות].

מחלוקת בראשונים

      רש"י פוסק כר' יהודה.
      תוס', ר"ת, רא"ש- מדאו' מין במינו בטל ברוב. ואפילו נתערב גופו ונבלל, כיוון שאינו נותן בו טעם.[ 
                                      וכמו זרוע בשלה דהוי מין במינו].
      וכן רמב"ם(טו,ו)- מין במינו בטל ברוב מדאו', ומד"ס בעינן שיאבד בעוצם מיעוטו והינו ב- 60 ויש
                        ששיעורו ב- 100 ויש ששיעורו ב- 200.
נפק"מ למח' בראשונים בתערובת מין במינו- טור- כאשר תערובת מין במינו נשפכה ואין יכולים לשער האם היה 60 או לא, אלא שיודעים שרובו היה מן ההיתר.
      לרש"י – הוי מין במינו ואסור מדאו'.
      לשאר הראשונים- כיוון שרובו היתר, הוי מותר מדאו', וכל העניין האם 60 ואז מותר מדרבנן או שאין 60 ואסור מדרבנן והוי ספק דרבנן לקולא.
נפק"מ בין תערובות לחות ליבשות-ר"ן-ביטול בדברים הנבללים-אע"פ שמדאו' סגי ברוב, מכ"מ 
                                                                                       מדרבנן בעינן 60.
                                                       ביטול בדברים יבשים- מדרבנן אפילו חד בתרי בטל כדין דאו'.
 
תערובת מין בשאינו מינו (כגון חלב לתוך גריסין)
בגמ' גיד הנשה צח.    יש מח' האם כל איסורין שבתורה מתבטלים ב- 60 או ב- 100 ומקור 2 הדעות בזרוע השייכת לכהן והוא קדשים, המתבשלת עם איל שהיא שלמים ונאכל לבעליו הנזיר.
                ונפק"מ האם מביאים בחשבון את העצמות ואז 1:60 או שאין מביאים בחשבון את העצמות כיוון שלא פולטות ואז הזרוע מתבטלת ביחס של 1:100.
      ועוד בבריתא נאמר על "הזרוע הבשלה" "זהו היתר הבא מכלל איסור".
      ומקשה הגמ' שאולי משמע מ"זהו" וכו' ללמוד מזרוע בשלה לכל איסורין שבתורה.
      רבא אמר שהמיעוט "זהו היתר וכו' " הוא אליבא דהשיטה שסוברת שטעם כעיקר אסור מדאו'. והינו שכל אימת שיש טעם, הופכת כל התערובת לאיסור. אלא שבזרוע בשלה יש יוצא דופן שגם לשיטה זו אין אומרים טעם כעיקר ואע"פ שהזרוע שהוא קדשים ונותנת טעם בשאר האיל.
הגדרת טעם כעיקר- 1. רש"י- נותן טעם אסור כעיקר ממשו של איסור.
                             2. רשב"א- כגון שלא נתערב גופו של איסור אלא טעמו בלבד כגון משרת ענבים,
                                             שיש במים טעם יין, או שיש יין מעט יין שאבד במיעוטו, ואין בו מראה 
                                             יין אלא טעמו בלבד.
מחלוקת הראשונים-האם טע"כ הוי דאו', והאם הוא לאו או עשה דאו', או רק איסורא?.
הקדמה: מצאנו מס' נושאים בתורה בהם משמע כי טעם כעיקר והם בב"ח, קדשים משרת ענבים, וכלי מדין. קיימת מח' בגמ' ובראשונים האם אמרינן טכ"ע מדאו' בשאר איסורים או דווקא באלו שפירטו בתורה. יש שסוברים שהמקראות בתורה באו ללמד רק על עצמם וע"כ טכ"ע בשאר איסורין הוי מדרבנן. והחולקים סוברים שהמקראות באו ללמד גם על שאר איסורים וע"כ טע"כ דאו'.
א. שיטת רש"י- מזה שרבא אמר שבקדשים אסור, משמע שאין איסור טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן,
                ומדאו' בטל ברוב, ורק חכמים מצריכים בטול ב- 60.  [ומשרת ענבים וכלי מדין הוי אסמכתא 
                    בעלמא].
      ולדעת ב"י בדעת רש"י- כל זה רק כשיש טעם איסור ולא ממשו. והינו שאין כזית בכא"פ ואז טעם כעיקר בחולין רק מדרבנן. אבל כשיש טעמו וממשו דהיינו כשיש כזית בכא"פ פשוט שגם לרש"י שאסור מדאו' לוקין.
      ולדעת הלח"מ בדעת רש"י -  אף בנתערב גוף האיסור ממש, אין איסור דאו' לדעת רש"י ואף שיש כזית בכא"פ.
ב. שיטת ר"ת- טעם כעיקר מדאו', ומכיוון שנתן האיסור טעם בהיתר, כל ההיתר נהפך להיות איסור    ולוקין עליו באכילת כזית, כאילו כולו איסור. ורק ב- 60 יהיה מותר לאוכלו.
      שיטת רבנו חיים- תלוי אם יש כזית בכא"פ או לא. אם יש כזית בכא"פ, זה מקרי טעמו וממשו וכל האוכל כזית לוקה.  אבל היכן שאין כזית בכא"פ, ואע"פ שיש טעם איסור מכ"מ אין לוקין עליו.
      [שיטת הרן- כל מח' טעם כעיקר האם דאו' או דרבנן זה דווקא כשלא נתערב גוף האיסור אולם יש טעם ובזה נח' ר"ת ורש"י.
                אבל כשנתערב גופו של איסור ונתן טעם אפילו ב- 1000 אסור מדאו', ולוקה אם אוכל כזית
                בכא"פ. ואם אין כזית איסור בכפ"א אסור מדאו' אבל אין לוקין.- דעת הר"ן כרש"י.
      הב"י מקשה על הר"ן שהרי ברש"י משמע שלרבא אין טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן. ומנסה לפשוט מרשב"א שאע"פ שנתערב גופו של איסור, מכ"מ כל שנמחה ואין ממשו נמצא כגון יין ואבד ממשו מחמת מיעוטו, מקרי לא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו בלבד].
    [שיטת רמב"ם- (טו, ב-ג)- איסור דאו' ולוקה- כשאוכל כזית איסור ב-ג' ביצים. בכא"פ.
                     מכת מרדות- א. פחות מכזית בכא"פ.
                                       ב. כזית ביותר מג' ביצים- איסור דרבנן ולוקה מכת מרדות אם אכל כזית
                                           (כל הקדרה) .
      ב"י- הרמב"ם לא סובר כר"ת שהרי לר"ת כבר באכילת כזית תערובת הוא איסור תורה ולוקה עליו.
            אלא שהרמב"ם סובר כרש"י וכן גם רש"י מודה שכשיש טעמו וממשו והיינו כזית בכא"פ
            אסור מדאו' ולוקה.
            ולפ"ז נמצא שרמב"ם סובר שטכ"ע  מדרבנן.
            ואילו הלח"מ סובר שהרמב"ם סובר שטכ"ע אינו מדרבנן שהרי לפי רש"י אפילו בנימוח גוף
            האיסור כזית בכא"פ אין לוקין מדאו' (בניגוד להבנת ב"י לרש"י)].
ג. שיטת ר' יוסף מאורלינ"ש (תו"ס)-טכ"ע מדאו' מכלי מדין והעובר עליו הוי בעשה דכתיב תעבירו  באש.
ד. שיטת ר' אליהו (תו"ס)-  עובר על לאו אבל אין בו מלקות.
הכרעה לדינא- רשב"א- בואו נסמוך על דברי ר"ת וכו' להחמיר בשל תורה, וכן כתב ב"י.
שיעור פרס- לדעת רש"י שיעור פרס הוא 4 ביצים.
                 לדעת רמב"ם- 3 ביצים.
   [המח' בטור או"ח סימן תרי"ב]
מתי אומרים ספק דרבנן לקולא בתערובות- א"ח- אם התערובת לפנינו ואין אנו יודעים לשער לא אמרינן ספק לקולא.
      וכן כתב הרשב"א (בס"ג בטור)- דרק כשנתערב ונשפך תלינן לקולא, ואילו כאשר איסור לפנינו אלא שא"א לעמוד על שיעורו, מחמירים אף שהוא איסור מדבריהם. והראיה מכחל, שאף הוא בב"ח מדרבנן, מכ"מ בדידיה משערינן משום דלא ידוע מאי דנפיק מיניה. ומסביר הר"ן שבדבר שאי אפשר ללמוד עליו, אם נלך לקולא והיו כל האיסורים בספק וכל אחד ישער במה שנראה בעיניו לפיכך ראו חכמים להשוות מידותיהם, אבל בתערובת שבא באקראי בעלמא וכגון שנשפך הרוטב אזלינן לקולא.
נפק"מ בין השיטות לגבי טע"כ- 1. כשנתערב מין בשאינו מינו ונשפך התערובת ואין ידוע האם היה בתערובת 60 . ומכ"מ ידוע שהיה רובו היתר. לר"ת- ספק דאו'  לרש"י- ספק דרבנן.
                2. נפק"מ בין השיטות כשנתערב מין במינו ונשפך ואין ידוע אם היה 60- :
                     לרש"י- דאו' ואסור
                     לר"ת- ספק דרבנן ומותר.

איסור שנפל לתערובת המכילה היתר כמין האיסור והיתר שלא כמין האיסור ונשפכה התערובת-

      ופסק הרשב"א- רואים את שאינו מינו כאילו אינו ואומרים כיוון שמינו הוא רוב, לכן נתבטל האיסור   ברוב ומכיוון שנשפך הוי ספק דרבנן כיוון שיתכן שהיה 60 במינו.
                ומקור לימודו בגמ' ק:  שלדעת הסוברים מין במינו לא בטל מכ"מ סוברים שאם נתערב בתערובת שיש בה ממינו ומשאינו מינו, רואין את מינו כאילו שאינו ושאינו מינו רבה עליו.
פסק שו"ע לגבי תערובת מין במינו – להקל, בספקו.
              לגבי תערובת מין שאינו במינו- להחמיר, בספק ומכ"מ אם נפל איסור לתערובת של מין 
              בשאינו מינו להקל כרשב"א.
  אם נתערב מין במינו ונשפך, בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אם נודע שהיה רובו היתר, מותר. ואם לא נודע שהיה רובו היתר, אסור. הגה: ולענין מין במינו אזלינן  בתר שמא, אם הוא שוה הוי מין במינו. אבל לא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה או לא (ב"י בשם האגור וכן הוא בהגהות ש"ד סי' ל"ט).   אבל אם נתערב בשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אפי' נודע שהיה  רובו היתר, אסור.  ואם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, ונודע שהיה רובו היתר ממינו, רואין את שאינו מינו כאלו אינו, והשאר, מינו  רבה עליו ומבטלו.
                        
מהו הספק בתערובת שנשפכה- בתערובת מין במינו, מדאו' בטל רוב, ורק חכמים הצריכו בטול ב- 60 וע"כ כשיש ספק שמא אמנם היה בתערובת 60 כנגד האיסור, אז אמרינן ספק דרבנן לקולא. אבל מין בשאינו מינו אסור מהתורה עד 60 ולכן גם כשיש ספק שמא היה 60, מכ"מ עדיין זה בגדר ספק דאו'. שך(ו) טז(ג).
מה מקרי מין במינו- הרמ"א פסק שאזלינן בתר שמא, אבל לא בתר טעמא. כיון דקיל כרבא (ע"ז סו.) [רבא נחלק עם אביי לגבי יין נסך] וע"כ מיץ ענבים וענבים הם שני מינים נפרדים. כגון כבד ובשר, בשר בהמה ובשר עוף, שאע"פ שאולי הם שוים בטעם מכ"מ כיון שאינם שוים בשם דינם כמין בשאינו מינו.
      אולם הש"ך(ו) סובר שמכיון שכל הסיבה לאסור במין שאינו מינו הוא מחמת שהולכים אחר הטעם והראיה שהרי עד 60 נותן טעם, א"כ צריך להיות שהקריטריון הוא לא השם אלא הטעם, וכן הדין בתערובת יבש ביבש, שהולכים בתר טעמא ולכן אם הוא מין בשאינו מינו, (דבטל מדאו') אולם כיון שחישינן שמא יבשלם ויתן טעם ואז יאסר מדאו' (וכן נפסק בשו"ע סימן קט) אם אין 60. אבל מין במינו ביבש חד בתרי בטל ולא גוזרין אטו בישול, כיון שלעולם לא יתן האיסור טעם.
      ואין ללמוד ממח' רבא ואביי כיון ששם אין מדובר שהיין נותן טעם כלל שהרי מדובר בתערובות של  100 ו 200, או שא"א לבטלן כלל כגון יין נסך ושם הקריטריון יותר מחמיר מסתם נתינת טעם. והיינו שאף שיתוף השם גורם לאיסור.
ביטול מין בתערובת של מינו ושאינו מינו- שו"ע פסק כרשב"א שאם איסור נפל לתערובת המורכבת ממינו ומשאינו מינו, רואים את שאינו מינו כאילו אינו, ומינו רבה עליו ומבטלו מדאו'. וכשיש ספק שיש 60 כנגדו במינו, וכגון שנשפך, אזלינן לקולא.
                כלומר מסלקים איסור דאו' ונשארים עם איסור דרבנן.
      וזאת למד הרשב"א מדעת ר' יהודה שסובר שמין במינו לא בטל. ואעפ"כ אם נפל לתערובת כנ"ל רואים את מינו כאילו שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.
      אולם רש"ל חולק על הרשב"א וסובר שאין ללמוד מהגמ' לעניננו, כיון שר' יהודה אוסר מין במינו, שלא בגלל נתינת טעם, אלא מגזרת הכתוב, וע"כ כשיש גם משאינו מינו אפשר לומר שבזה לא גזרה תורה, ולכן יכולים לומר סלק מינו כמו שאינו וכו', כדי שיבטל הטעם בשאינו מינו. אבל כאן מה עוזר שאומרים שנסלק את שאינו מינו שהוא איסור דאו', והרי עדין יש חשש שנשאר טעם והוי עדין ספק דאו'.
      אולם הטז(ה)- מסביר שהאיסור בטל ברוב במינו מדאו'. אלא שכיון שאין בשאינו מינו 60 כנגד האיסור, היינו צריכים לאסור את שאינו מינו. ולכן רואים את שאינו מינו (רוטב) כאילו אינו ולכן אין איסור תורה. אלא שעדיין נשארנו עם איסור דרבנן שכן יש לבטל מין במינו ב- 60 וכאן נכנס השאינו מינו (רוטב) ונותן את הביטול ב- 60 , וכיון שהוא נשפך, יש ספק שמא היה 60 ולכן ספק דרבנן לקולא.
      אבל השך(ח) סובר מכח קושית הרש"ל שמתירים כשיש ספק, שמא היה במינו 60 כנגדו, זה רק את מינו, אבל את שאינו מינו יש להוציא ואינו מותר משום דזה ספק דאו', שמא קיבל טעם איסור.
איסור שנתערב בשאינו מינו ואח"כ במינו- ט"ז(ה)- כיון שנתן טעם בשאינו מינו והפכו לנבלה, אין עוזר מה שנתווסף המינו.

איסור מדרבנן שנפל לשאינו מינו ונשפך (האם אמרינן טעם כעיקר באיסור בב"ח דרבנן)-

      התו"ח כתב בשם או"ה שאם נפל חלב לבר עוף, ונשפך, אסור משום טכ"ע מדאו'.
      ומקשה הטז(ה) שהרי אין כאן איסור כלל וא"כ אין להחמיר כשנשפך.
      ומתרץ הטז: 1. אמנם אין להחמיר, ומה שכתב התו"ח בשם דאו"ה, זה כיון שהאו"ה סובר שעוף 
                           בחלב זה דאו'. אבל כיון דקו"ל דרבנן יש להקל.
                       2. אמנם ראוי להחמיר אף לדידן דקי"ל דזה דרבנן, כיון שמצאנו שעשו חכמים חיזוק 
                           לדבריהם כשל תורה ממש, כגון אכילת גבינה אחר בשר וכן, באיסור העלאה על
                           שולחן אחד ואין נחשב גזרה לגזרה.
                           ולכן גם בתערובת מין בשאינו מינו בב"ח דרבנן ראוי להחמיר בתערובת ועוף 
                           שנשפכה אטו תערובת חלב ובשר בהמה שנשפך ומכ"מ אם מדובר בתערובת מין  
                           במינו, ונשפך דאין שם גזרה אטו שאסור דאו' יש להקל ביש רוב להיתר.
      ואילו הש"ך(ז) מקל בפשיטות כיון דזה איסור מדרבנן וע"כ ניתן להקל כשנשפך, ומוכיח כן שהרי כל מקור הלימוד שיש להחמיר באיסור דרבנן שלפנינו הוא מכחל, אבל מכ"מ זה דווקא כשהאיסור דרבנן לפנינו אבלכשנשפך מנא לן להחמיר.
 
 
סעיף ג'- איסור מדרבנן שנתערב וא"א לעמוד על שיעורו, האם חסרון חכמה מקרי ספק, טעימת קפילא
            בספק.
 
תערובת מין במינו ובשאינו מינו מדרבנן- רשב"א- גם בתערובות דרבנן מקילים רק כאשר נשפך, אולם כשיש ספק דרבנן בתערובת עצמה אין מקילין כשהאיסור לפנינו. וראייתו מכחל שמשערים החלב שיצא בגודל הכחל ולא בכמות שיצאה ואע"פ שכחל אסור מדבריהם.
      והר"ן נימק שגזרו גם בספק דרבנן כדי שלא להשאיר מקום להשערות בעלמא לגבי ביטול, והקילו רק בנשפך כיון שזה אקראי בעלמא.
מה מקרי 2 מינים- מרדכי- דוגמאות והכלל הוא דבתר שמא אזלינן.
פסק שו"ע- שאף באיסורים מדרבנן אין להקל בספקן אא"כ נשפך.
במה דברים אמורים, כשנשפך. אבל איסור שנתערב בהיתר,  והוא לפנינו, ואי אפשר  לעמוד על שיעורו, אף על פי שהוא מאיסורים של דבריהם, אסור.
 
מדוע אין מקילין כשאיסור לפנינו בספק דרבנן- המרדכי כתב שספק התלוי בחסרון ידיעה לא מקרי ספק כיון דדעת שוטים הוא זה.
      ומסביר הש"ך(ט) שכיון שאין אנו בקיאים לשער את הרכב התערובת, זה מקרי חסרון חכמה מצידנו (ואע"פ שהוא חסרון ידיעה לכל העולם) שאין לנו כלים לשער התערובת, וכן בכחל שאין אנו בקיאין לשער שיעור פליטת החלב וזה גם חסרון מצידנו, אולם בנשפך אין חסרון הידיעה תלוי בנו אלא במציאות ובזה אף חכמה לא תעזור.
      אולם הט"ז(ו) נותן 2 אפשרויות שבהם אין חסרון ידיעה מקרי ספק:
                 1. כאשר חסרון הידיעה הוא ליחידים, אבל יש אנשים שיודעים לשער, הרי שאין להקל. כלומר לסיבה זו אין להתיר תערובת כיון שיש אנשים שיוכלו לשער ההרכב בין איסור להיתר.
                     ורק כשיש ספק לכל העולם אז אומרים דנה ספק. וזה ספק של גבינות (סימן פ"א) שנעשו  מבהמות שיש לגביהן ס"ס (1. ספק יש סירכה או לא 2. ספק הסירכה נעשתה לאחר השחיטה).
                 2. אף שיש ספק לכל העולם יש מצב בו אין זה מקרי ספק והיינו כאשר יש שיעור תערובת שיכול להוציא מידי ספק ובזה אין מקילין כגון בכחל שיש ספק האם משערים בכל הכחל או במה שיצא ממנו, ואמנם שהוא ספק לכל העולם מכ"מ יש שיעור שבו יוצאים מידי ספק והיינו אם בטל ב- 60.
                    לעומת זאת בסירכות השאלה היא לא היה שיעור להתיר או לא, אלא האם מותר או אסור, 
                    ולכן שם יש ספק, שהוא לכל העולם ולכן נחשב כספק.
      ונקוה"כ דחה להעמדת הט"ז בסירכות שהרי מדינא זה כשר ורק שמחמירים לעשות בדיקה. וכשא"א לעשות בדיקה מחמת חוסר בקיאות אמרינן דהוי ספק.
דוגמה נוספת לספק חסרון ידיעה- פת ח. – מביא בשם אמונ"ש שקטן או עכו"ם ששמו דם לסיר בשר וידוע שנתבטל ברוב אלא ספק אם יש 60. והתיר להלכה ולא למעשה כיון דם מבושל איסורו מדרבנן. ודומה למצב של נשפך שכן אינו נביא לדעת כמה נשפך וזה לא מקרי דעת שוטים וכ"ש דהוא דבר שלא שכיח לטעם הרן ופר"ח פסק להקל.
האם נותנים לקפילא בשיש ספק- פת ח.- פמ"ג כתב שאף שיש עכו"ם אין נותנים לו, כיון שאין נוהגים לסמוך על גוי והוי כלא אפשר לברר.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ד'- כיצד משערים האיסור, האם יש להוציא איסור שנתבטל, איסור שנתבטל וחזר ונפל.
 
שיעור נתינת טעם באיסור שהוצא מתערובת- גיד הנשה צז:  הגמ' דנה בשיעור פליטת הכחל האם משערים בגוף הכחל או במה שיצא ממנו ומסקנת הגמ' שמשערים בגופו של הכחל כיון שא"א לשער מה יצא ממנו.
      בה"ת, רשב"א- בכל דבר משערים בדידיה כי דאין יודעים מה נפק מיניה, ואפילו באיסורים מדרבנן.
      אבל א"ח- דוקא בכחל משערים בדידיה כיון שעשאוהו חתיכת נבלה, אבל בלב וכבד משערין במה שיצא ממנו, לפי אומדן.
      והטור פסק- שאפילו מכיר האיסור והוא שלם וזרקו, צריך 60 כנגד כל האיסור שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו.
 
מקרים נוספים בהם משערים בדידיה ולא במאי דנפיק מיניה-

1. בישל בקדרה שבלועה מאיסור, ואז יש לשער אם יש תבשיל כנגד כל הקדרה. [ ואין מחשיבים גוף

      הקדרה להצטרף ל- 60 – (סימן צט)]
      האם יש נפק"מ לסוג הקדרה- ראב"ד- דוקא באיסור שאינו חוזר להכשרו אמרינן שמשערים בכולו      

                כגון בכחל, או בקדרה של חרס שהאיסור לא יוצא מדפנות לעולם. אבל בקדרה עץ או מתכת אין משערין בדידיה אלא אומדין כמה איסור נפלט ממנו. כיון שאפשר להוציא האיסור ע"י הגעלה, ולכן אין לשער בכולו.

      אבל רשב"א- אין חילוק בין סוגי קדרות ולעולם אמרינן דלא ידעינן כמה איסור נפק ואין חילוק אם חוזר להכשרו או לא.

      ש"ך(יא)- לעולם אין 60 בתבשיל הקדרה כנגד דפני הקדרה. (ס"צג).
 
      כיצד משערים את נפח דפני הכלי הבלוע מאיסור לענין לבטלו בתבשיל-
      מרדכי- ע"י שיקועו בכלי מלא על גדותיו במים. ( הערה- משמע שמשערים בנפח ולא במשקל)

1. תחב כף חלבית בת יומה לקדרת בשר- ראב"ד- יש לשער אומד יפה כמה פולט כיון שחוזר להכשרו

               אין דינא ככחל.
      רשב"א- צריך לשער כנגד כל מה שתחב מהכף, בין עץ בין מתכת.
      ר' פרץ- בכף של מתכת צריך 60 כנגד כל הכף ואפילו שלא הכניס את כולה כיון דחשבינן שהיא חמה
               כולה אע"פ שבפועל היא חמה מקצתה.
 
האם כשנתבטל ב- 60 יש לנקוט באמצעים להוציא האיסור- מרדכי בשם רוקח- אם נפל חלב לתבשיל יש לתת שם מים צוננים כדי שהשומן יצוף למעלה והשאר מותר.
      ד"מ(ו)- מדובר שאף שיש 60 מכ"מ צריך להוציאו כמו אם מכירו אבל אם אין 60 לא מועילה התקנה כיון שהתבשיל נאסר מתחילת נפילתו.
פסק שו"ע- שאף כשמוציא האיסור יש לשער ב- 60 כנגדו ול"ש קדרת מתכת או כף מתכת מקדרת חרס.
                ואת ר"פ בשיטת יש מי שמחמיר במתכת.
ורמ"א פסק:

1. בליעה בכל דפני הכלים זה דוקא ע"י בישול ברתיחת אש אבל בליעה ע"י מליחה זה דוקה ידי קליפה.

      [ שך(יג)- וכן בעירוי בכלים יש לשער בכדי קליפה אבל בכבישה משערים נגד כל הקדרה ומכ"מ במאכל קי"ל
      דנאסר כולו בין במליחה בין בכבישה]

1. אין להחמיר כר"פ. (סימן צ"ד).
2. דין המרדכי- יש להוציא האיסור אע"פ שכבר נתבטל טעמו ב- 60. כיון שאפשר להסירו, הוי כמכירו.
3. איסור שנתבטל בקדרה ואח"כ נפל לקדרה אחרת צריך 60 גם בקדרה שניה.
4. איסור שנפל פעמים באותה קדרה אין צריך אלא 60 לבטלו.

איסור שנתבשל עם היתר, אפילו מכירו והוא שלם וזרקו, צריך ששים כנגד כל האיסור, מפני שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו. לפיכך המבשל בקדרת איסור שהיא בת יומא, או תחב כף של איסור בהיתר,  צריך ס' כנגד כל הקדירה וכנגד כל מה שתחב מהכף, שאין אנו יודעין כמה בלעו,  בין שהם של חרס או עץ או מתכת. הגה: ובלבד שבלעו ע"י רתיחת אש, שאז הבליעה הולכת בכל הכלי,  אבל על ידי רתיחת מליחה אינו נבלע  בכלי רק כדי קליפה, וא"צ לשער רק כדי קליפה (מרדכי פכ"ה ובארוך כלל כ"ד). וע"ל סימן ס"ט. ויש מי שמחמיר בכף של מתכת להצריך ס' כנגד כולו, אפילו לא הכניס אלא מקצת, משום דחם מקצתו חם כולו.הגה:  ונוהגין כסברא ראשונה. וכל איסור שמבטלים בששים, אם מכירו צריך להסירו משם אף על גב דכבר נתבטל טעמו בששים.  ולכן אם נפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל טעמו בששים, צריך ליתן שם מים צוננים וטבע החלב להקפיא ולצוף למעלה על המים, ויסירנו משם, דמאחר דאפשר להסירו הוי כאילו מכירו וצריך להסירו משם (הגהות מרדכי בחולין ובארוך כלל כ"ג). איסור שנתבטל בקדירה והסירוהו משם, ונפל לקדירה אחרת, צריך לחזור ולבטלו בששים נגד כולו, וכן לעולם. אבל אם נפל לקדירה הראשונה ב' פעמים, אין צריך רק ששים (פעם) אחת כנגדו (בארוך כלל כ"ד דין ב') ועיין לעיל סימן צ"ד.
 
האם מועיל לנקוט באמצעים להוצאת האיסור כשאין 60 בתערובת- הב"ח כתב עפ"י האו"ה שאפשר להפריד חלב מתערובת בשר ורוטב ע"י מים צוננים כיון שאין החלב מתערב ברוטב אלא צף למעלה וכל שאפשר להפרידו לגמרי, לא אמרינן חנ"נ ולכן בדיעבד אם הוציאו מותר אף כשאין 60.
      אולם הטז(ז) והשך(טז) דוחים:
 א. לא עדיף ממצב בו מכיר האיסור ומוציאו ועי"ז צריך 60 כנגדו.
               ב. כשתוחב כף בשר בסיר חלב, יש לשער כנגדה אף שמוציאה בדיוק כמו שהייתה.
         ג. תקנת הצפת החלב הוא רק לחומרא, היכן שהתבטל החלב ב- 60, אבל כשאין 60 אמרינן חנ"נ  
            שהרי אע"פ שהאיסור יצוף, מכ"מ הטעם ישאר.
איסור שנפל והתבטל ב 60 וחזר ונפל-הרמ"א חולק בין אם נפל לאותה קדרה שבה נפל בפעם ראשונה ואז אינו צריך אלא 60, לבין אם נפל לקדרה אחרת ואז צריך גם בה 60.
      ודין זה מצאנו בכחל, דאם נתבשל בפעם ראשונה, יש לשערו ב 60 וכחל עצמו מן המניין אולם אם נתבשל בפעם שניה, בעינן 60 כנגדו.
      והסביר הרשב"א שהכחל עצמו נאסר כיוון שאנו חוששין שלא פלט כל חלבו בקדרה ראשונה ועדיין נשאר חלב בכחל ולפיכך חוזר ואוסר.
      וכן מצאנו בדין כף חלבית שתחבה בקדרת בשר וחזר ותחבה בקדרה שפסק שו"ע דבעינן 120 ואילו רמ"א מצריך רק 60.
      ומה שמחמיר שו"ע בכף ומקל באיסור זה משום דבשר וחלב אבל אין להחמיר בשאר איסורים. וע"כ סגי בפ"א- 60.
      כלומר השו"ע ורמ"א מסכימים לדין איסור שנפל כמה פעמים לאותה הקדרה שא"צ אלא 60.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ה'- שיעור האיסור הבלוע, האם אמרינן בכלי חנ"נ.
 
מתי ניתן לשער באיסור הבלוע, ולא בכלי עצמו- רשב"א- היכן שעירבב כזית חלב בכף חדשה ואח"כ תחבה בבשר, א"צ 60 כנגד כל הכף אלא כנגד הכזית. וכן אם ניער כזית חלב בכף ישנה שאינה בת יומה.

האם אמרינן חנ"נ בבלוע בכלים-רשב"א- אם ניער בכף ישנה שהיא בת יומא, יש לומר שחזר כל מה שבלוע בכף מבשר וחלב חתיכת נבלה. ויש לשער בכולה. כיון שלא יודעים כמה נפק מינה.

      אבל רמב"ן- לא אמרינן חנ"נ בבלוע בכלים, ואין משערים בין בישנה ובין בחדשה אלא במה שבלעה בלבד.
      [ראב"ד-דווקא בדבר שאינו חוזר להיתרו, יש לשער בכולו, כגון כחל או כלי חרס, דאין להם תקנה לחזור להיתרם הראשון, אבל כל דבר שחוזר להיתרו, יש לשער במאי דנפיק מיניה באומד יפה].

מחלוקת ב"י וד"מ כאיזו סברה נוקט הטור-  הטור כתב שכאשר יודע כמה הוא האיסור שנבלע, יכול     

               לשער באיסור ולא כנגד כל הכף ומפרט הטור ב 2 דוגמאות:

1. כף חדשה שניער בה כזית חלב, ובאותו יום ניער בה קדרת בשר, סגי ב 60 כנגד הכזית חלב. [ וכן אם ניער בכף חדשה או כף ישנה שאינה בת יומה תוך מעל"ע כזית חלב וכזית בשר, אין צריך אלא 60 כנגד שני הזיתים של איסור. שך(יז)]
 2. אבל כף ישנה שניער בה כמה פעמים ואין יודעים כמה בלע משערים בכל הכף.
      הב"י מבין שהטור פסק כרשב"א דאמרינן חנ"נ בכלים והב"י מסביר דכוונת הטור בדוגמה 2 שיש כף ישנה בשרית בת יומה ועירבו בה כזית חלב, ולאח"כ תחבו אותה בקדרה בשרית, לפי הרשב"א מפגש טעם בשר הבלוע בכף עם טעם חלב בן יומו יוצר חנ"נ, וכיון שלא יודעים כמה בלע יש לשער כנגד כל הכף וכן פסק הטור אולם לפי הרמב"ן אין חנ"נ בכלים והיינו שאין נבלה בלועה בכף (אף שהכף אסורה בפ"ע) ולכן אם חזרו ותחבו בקדרת בשר, יש לשער 60 רק כנגד הכזית חלב.
      ואילו הד"מ(ח) חולק ואומר שהטור נוקט כרמב"ן, דאין אמרינן חנ"נ בכלים ומדובר שניער בכף ישנה בחלב כמה פעמים ואח"כ ניער קדרה של בשר ומכיון שלא יודעים כמה בלע מהחלב, ומשערים בכל הכף. וכן פסק הטור כרמב"ן בסימן ק"ז .
      [בסימן ק"ז כתב הטור שאם הוציא זבוב בכף, נאסרה הכף, ומכ"מ אם חוזר ותוחב הכף בקדרה, א"צ 60 כנגד כל הכף אלא רק כנגד הזבוב. ומשמע שהטור סובר כרמב"ן דלא אמרינן חנ"נ בכלים]
      [אולם הטז(ח) דוחה ההשואה שכן רק בב"ח אומרים חנ"נ משא"כ בשאר איסורים שאין אומרים חנ"נ וכן   
                   סובר הטור כר' אפרים בסימן צ"ב דאין חנ"נ בשאר איסורים.]
      וממשיך הרמ"א בדעת הטור: ואם מדובר בכף ישנה הבלועה מבשר בן יומה וניער כזית חלב, א"צ לשער רק מה שבלע מן החלב והינו כרמב"ן. ולפי"ז הטור סובר כרמב"ן דאין אמרינן חנ"נ בכלים.
      כלומר הנפק"מ בהבנת הטור- האם ניער כמה פעמים בכף ישנה שיש לשער בכולה מדובר בניעור של בשר (ב"י) ואח"כ ניער בהכזית חלב ואח"כ תחבה בקדרה של בשר. או שניער כמה פעמים בחלב (ד"מ) ואח"כ תחבה בבשר ואין יודעים כמה בלע.
פסק שו"ע כלשון הטור- ובכף ישנה יש לשער בכולה- כרשב"א. וי"א כרמב"ן שגם בישנה משערין בכזית שבלע.
ורמ"א 1. פוסק דכלי לא נעשה חנ"נ. (דהיינו שאפשר להכשיר כלים שנטרפו).
             ומכ"מ טוב לחוש לחומרא שבכלי חרס אמרינן חנ"נ, כיון שא"א להפריד האיסור ע"י הגעלה.
         2. הלכה כסברה ראשונה שיש חנ"נ בבלוע בכלים. כגון טיפת חלב שנפלה על דופן חיצוני של
             קדרה.
אם ידוע כמה הוא האיסור, כגון כף חדשה  או שאינה בת יומא שניער בה ובלעה כזית חלב, ואחר כך ניער בה קדרה של בשר, אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלעה.(ולא אמרינן גבי כלי חתיכה נעשית נבילה,  אפילו אם ניערו בו איסור) (ר"ן בשם הרמב"ן)אבל כף ישנה ובת יומא, משערין בכולה(דכל מה שבלע נעשית איסור, ולא ידעינן כמה בלע). (שם). ויש מי שאומר  שגם בזו אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלעה. הגה: והסברא ראשונה עיקר,  כמו שנתבאר לעיל גבי טיפת חלב שנפלה על הקדירה.  ויש שאינן מחלקין בין כף ישן לחדש, רק בין כלי חרס לשאר כלים (מרדכי פ' גיד הנשה) ואומרים  דבכלי חרס דאי אפשר להפריד האיסור על ידי הגעלה אמרינן הכלי נעשה נבלה, אבל לא בשאר כלים, וטוב לחוש לחומרא וע"ל סימן צ"ב.
 
הדין כאשר הכף אינה בת יומה-ש"ך(יז)-כף בשרית שאינה בת יומה, וניער בה חלב, אין הבלוע נעשה נבלה כיוון דקי"ל סימן ק"ג שטעם הבלוע קודם מעל"ע נטל"פ. ולכן אם ניער בכף זו בקדרת בשר, יש לשער 60 כנגד החלב, אם ידוע בכמה חלב ניער תוך מעל"ע.
וכ"ש שלא שייך לומר בכלי שהוא חנ"נ.
 
האם כלי עצמו נעשה נבלה-המרדכי כתב שכל שאפשר להפריד האיסור הבלוע מן החתיכה לא אמרינן ביה חתיכה עצמה נ"נ וע"כ בכלי עץ ומתכות שאפשר בהגעלה וליבון, אם נפל האיסור במקום אחד, לא אמרינן כל הכלי נעשה נבלה, להרבות איסור ולשער בכל הכלי, אם נתבשל באותו כלי היתר, משערים לפי איסור שנפל בו, ובלבד שברור כמה איסור נפל, אולם אם לא יודעים כמה איסור נפל יש לשער כנגד כולו מספק.
      והרמ"א כתב שיש שאין מחלקים בין כף ישן לכף חדש אלא שאם הוא כלי חרס נעשה נבלה.
      ומסיק הט"ז(ח) שהיכן שא"א להפליט האיסור הבלוע ע"י הגעלה אלא ע"י החזרתו לכבשן, כמו בכלי חרס, אך אפילו יודעים שהשתמשו רק בכזית איסור, נעשה גוף החרס נבלה כמו החתיכת איסור עצמו. ועוד סובר המרדכי שבכל איסורים אמרינן חנ"נ, ולדעתו אין הבדל אם חתיכה נ"נ או גוף החרס.
      ונפק"מ הוא במקרה בו מבשלים בקדרה שבלעה איסור, אם מדובר בכלי מתכת יש לשער 60 כנגד האיסור בלבד כיון שאפשר להפריד האיסור, אולם בחרס צריך 60 כנגד כל החרס.
      אלא שיש מחלוקת בין רמ"א לט"ז בהבנת המרדכי, לפי הרמ"א סובר המרדכי שיש קולא שאין חילוק בין כלי ישן לכלי חדש ומשמע שבכלי ישן לא רק שאין הכלי נ"נ אלא גם הבלוי בו לא נעשה נבלה וכמו כלי חדש אולם הט"ז מבין במרדכי שלא בא להקל על שאר כלים אלא סובר שיש לחלק בן כלי ישן לכלי חדש ועכ"ז מוסיף חומרא של חנ"נ בכלי חרס חדש שאף שיודעים כמה איסור התבשל בו, עכ"ז נעשה כל הכלי נבלה, ובכלי חרס ישן ואינו בן יומו וכ"ש ישן ובן יומו יש לשער כנגד כולו, ובשאר כלים משערים כנגד כל הכלי רק כשהוא ישן ובלע תוך מעל"ע הרבה בשר וכזית חלב. אבל אם הם חדשים משערים כנגד הבלוע.

      ומסכם הט"ז

                במקום הפסד יש להקל בכלי חרס בכל האיסורים מלבד בב"ח, כי רוב הפוסקים סוברים שאין חנ"נ אלא בב"ח. ואע"פ שלדינא מחמירים שבכל איסורים אמרינן חנ"נ מכ"מ בבלוע בכלי אין להחמיר.

דעת רש"ל

               בכל האיסורים אמרינן חנ"נ, אולם מאידך אף בכלי חרס אין להחמיר לשער בכולו כשלא נשתמשו בו באותו יום לדבר היתר. אבל אם לא נשתמשו באותו היום בשל היתר, אפילו בכלי חרס א"צ לשער, אלא רק כנגד בליעת האיסור.
חנ"נ בשאר איסורים בגוף הכלי-הרמ"א כתב שאין כלי נעשה נבלה בהתייחסו ל 2 המקרים הראשונים שציינו בשו"ע 1. כף חדשה  2. כף ישנה שאינה בת יומה, כיוון שהיא נטל"פ.
      ומדייק הש"ך(יח) דכוונת הרמ"א לפסוק שבמקרה שהובא בסיפא בשו"ע, יש לומר חנ"נ לא רק בבלוע בכלי אלא גם בכלי עצמו, דהיינו בכף ישנה ובת יומה, וא"כ קושר הרמ"א דין חנ"נ בבלוע בדין חנ"נ של הכלי וזאת בין בב"ח ובין בשאר איסורים שאף בהם אומרים חנ"נ.
      ומכ"מ הש"ך מקל שאם מדובר בהפסד, אז יש להקל בישנה ובת יומה בשאר איסורים. אולם בב"ח אין להקל בכלים. וכן מוכח ברמ"א ק"ז ס"ב שכתב דלא אמרינן חנ"נ בכלי, ושם כתב הש"ך(סק"ה) דדווקא בכלי עץ ומתכות חדשים (או ישנים ואינן בני יומן) אין גוף כלי נעשה נבלה אבל בכלי עץ ומתכות ישנות ובני יומן או חרס ואפילו חדש (וכן ישן ואינו בן יומו, וכ"ש ישן ובן יומו) דעת הרמ"א להחמיר דגוף הכלי נעשה נבלה וצריך 60 כנגד כל הכף.

הקשר בין חנ"נ בבלוע בכלים לחנ"נ בטיפת חלב שנפלה על קדרה-ש"ך(כ)-הרמ"א פסק כסברת הרשב"א דאמרינן חנ"נ בכלים והפנה לסימן צ"ב ס"ה לגבי טיפה שנפלה על קדרה שאצל האש מבחוץ. והדין שם שאם נפלה כנגד הרוטב משערים 60 כנגדה בתבשיל אבל אם נפלה על הדופן מבחוץ שלא כנגד הרוטב, הרי היא מפעפעת בדופן הקדרה עד סמוך לרוטב ובאופן שאין 60 כנגד הטיפה ולכן אותו מקום בקדרה נעשה בלוע מחלב. וע"כ אסור לערות התבשיל דרך אותו מקום שמא יאסר התבשיל והרמ"א פסק בצב ס"ה שזה דווקא בקדרה ישנה אבל אם הקדרה חדשה א"צ אלא 60 כנגד בקדרה כנגד הטיפה והקשה הש"ךסקכ"ב והלא הרמ"א סובר כאן בשם מרדכי שבכלי חרס אמרינן חנ"נ ואפילו הכלי חדש ותירץ הש"ך דטיפת החלב היא היתר ולכן משער ב 60 כנגדה וכמ"ש הרמ"א (צ"ד, ו') אבל בטיפת איסור, אמנם סובר הרמ"א שהכלי נ"נ אפילו הוא חדש. והש"ך שם חלק עליו וסובר שאין שייך לומר שגוף החרס נהיה נבלה, ויש לשער כנגד טיפת האיסור בלבד.

האם אמרינן חנ"נ גוף כלי מתכות ועץ-הרמ"א כתב בת"ח בשם המרדכי שכלי חרס שא"א להפריד את האיסור מהם ע"י הגעלה, אמרינן דגוף הכלי נ"נ.     

      והש"ך(כא) פוסק שאם הכלי חדש או ישן ואינו בן יומו אפילו של חרס וכ"ש של עץ ומתכת, אינו עולה על הדעת שגוף הכלי נ"נ שהרי הבלוע עצמו לא נעשה נבלה.
                ורק בכלי חרס שהוא ישן ובן יומו נעשה הכלי נבלה, וכן פסק הרש"ל.
אולם למסקנת הש"ך בכלי ישן ובן יומו יש להחמיר כרשב"א ושו"ע דיש חנ"נ בבלוע בכלים וכיוון שלא חילקו בין חרס לעץ ומתכת, יש לומר שאם הם ישנים ובני יומן גוף הכלים נעשה ג"כ נבלה. אבל בהפסד מרובה יש להקל כמרדכי שבכלי עץ ומתכת לא אמרינן נ"נ.
      וכן פסק הב"ח שלכבוד שבת או לצורך עני יש להקל בכלי עץ ומתכות, אבל בקדרה וכף חדשה אין להחמיר כלל אפילו בחרס ואפילו בב"ח ואף בלא הפסד מרובה.
מתי אמרינן בכלי חרס שנעשה נבלה-ש"ך(כב)-כלי חרס נעשה נבלה רק כשבלע איסור. אבל אם בלע רק בשר או רק חלב לא שייך לומר דנעשה נבלה כיוון שכולו היתר כבסימן צ"ד ס"ו שבצלים שבלועים מבשר ואח"כ נתבשלו בכלי חלבי יש לשער כנגד הבשר הבלוע, אם יודעים כמה בשר בלעו.
      ומכ"מ זה דווקא לרמ"T שסובר שיש חנ"נ בכלי חרס אפילו חדשים. אולם הש"ך חולק וסובר שבכלי חרס חדשים לא שייך כלל שנעשה נבלה ואפילו נפלה טיפת איסור ובכ"מ יש לשער כנגד הטיפה בלבד.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ו'- ביטול ½ שיעור איסור מדאו' ומדרבנן.
 
ביטול ½ איסור מדאו'- גיד הנשה צח.  חצי זית חלב שנפל לתוך קדרת בשר. סבר מר בר אשי לשער ב- 30 חצאי זיתים [כיון שאינו כשיעור לא היה מצריך 60 – רש"י]. אמר ליה אביה, לאו אמינה לך לא תזלזל בשעורין דרבנן ועוד האמר ר' יוחנן ½ שיעור אסור מן התורה. [רש"י- כלומר אפילו באיסור שלא נאסר מדאו' אין לזלזל בשיעור לבטלו, וכן שאף חצי שיעור איסורו מדאו'.].
                [שך(יג) דקו"ל דחצי שיעור אסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו, (מח' ביומא עג: בין ר"ל לר' יוחנן  אם חצי שיעור אסור מן התורה או מותר מהתורה וקי"ל כר' יוחנן דאסור מן התורה)].
      פסק שו"ע שכדי לבטל חצי זית איסור יש צורך ב- 60 כנגדו.
כחצי זית של איסור שנתערב בהיתר, צריך ששים חצאי זיתי היתר לבטלו.
 
חצי איסור-  דרבנן- טז(ט)- גם בזה צריך 60 כדאמר בגמ' לא תזלזל בשיעורא דרבנן.
      אולם משמע בשך(יג) דדוקא בחצי שיעור דאו' אמרינן הכי. [אולם סמ"ג שפ"ד(כג) כתב שאף הש"ך ס"ל דאפילו חצי שיעור דרבנן בעינן 60 וכן ערוה"ש(ס"ז)].
 
 
 
 
 
 
סעיף ז'- שיעור לבטל ביצת איסור, דין בריה בביצה.
 
ביטול ביצת איסור- גיד הנשה צז:  ביצה של עוף טמא ביטולה ב- 60 ואין הביצה מן המנין. ומסקנת הגמ' שדוקא ביצה שיש בה אפרוח היא נותנת טעם כיון שהבשר נותן טעם [תו"ס- וה"ה לביצה עם דם דחשיב כאילו יש אפרוח] אבל ביצת עוף טמא שאינה מופרית אינה נותנת טעם. [ מח' ראשונים אם דוקא בקליפתן אבל שלא בקליפתן נותנות טעם].  ומוסיף ר' חלבו אומר בשם ר' הונא שדוקא ב- 61 היא מותרת אבל כשנתערבה ב- 60 אינה מותרת.
 
מדוע מצריכים ביטול ב- 61 ולא ב- 60 – רמב"ם (טו.)- כיון שהיא בריה עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה כאילו יש בה אפרוח, ולפיכך ביצת עוף טמא שאין בה אפרוח א"צ ביטול אלא ב- 60.
      אבל רמב"ן- כיון שיש גודל שונה לכל ביצה ואינו משגיח אם כולן שוות לענין ביטול ב- 60 לכן מצריכים ביצה נוספת.

נפק"מ בין רמב"ן לרמב"ם-

1. כשנתבשלה בתבשיל- לרמב"ם צריך 61, ולרמב"ן סגי ב- 60.
2. אם הביצה נטרפה בביצים אחרות, לרמב"ם אין בריה וסגי ב- 60 ולרמב"ן בעינן – 61.

 
פסק שו"ע  שביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם שנתבשלה עם אחרות צריך לבטלה ב- 61. כדי לבטל פליטתה.
ביצה שיש בה אפרוח או טפת דם שנתבשלה עם אחרות, צריך ששים ואחת  לבטל פליטתה.
 
דין בריה בביצת אפרוח- שכ(יד)- אף שיש 61 מכ"מ אינו בטל מדין בריה. מכ"מ דוקא ביצה שיש בה אפרוח מקרי בריה אבל לא ביצה שיש בה דם. דזה אינו בריה כיון שאין בה חיות [ק. סק"ב].
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ח'- שיעור ביטול הכחל, ביטול תבלין איסור, ביטול שומן הניתן לטעם.
 
ביטול כחל- גיד הנשה צז: אמר ר' נחמן כחל ב 60 וכחל מן המנין… וכחל עצמו אסור.
                ואם נפל לקדרה אחרת אוסר, כיון דשויוהו רבנן כחתיכת איסור.
      הטור בסימן צ' כתב שאם בישלו הכחל עם הבשר, אפילו יש 60 כנגדו, הכחל נאסר. [עפ"י הגמ' דכחל עצמו נאסר].
מדוע נאסר הכחל בבישולו עם בשר- תוס'- כיון שטעם בשר נבלע בחלב שבכחל.
                                                  ר"ן – מפני מראית עין אטו חתיכת נבלה.
פסק שו"ע שכחל מתבטל ב 59.
ורמ"א פוסק 1. כל האיסורים בזה"ז מתבטלים ב 60. חוץ מחמץ בפסח ויין נסך. [בין אם האיסור מד"ת
                       או מד"ס וכדעת הרשב"א ולאפוקי מרמב"ם שסובר שאיסור מד"ס בטל ב 59 ].
                 2. איסור שנותן טעם אפילו ב 1000 לא בטיל כ"ז שמרגישים טעמו. ולכן מלח ותבלין
                     שאסורים מחמת עצמן אינן בטלים ב 60.
כחל מתבטל בתשעה וחמשים. הגה:  כל האיסורים הנוהגין בזמן הזה כולם מתבטלים בששים,  מלבד חמץ בפסח ויין נסך, כאשר נתבאר בהלכותיהם (טור), ובלבד שהאיסור אינו נותן טעם בקדירה,  אבל אם נותן טעם באותה קדירה, והוא אסור מצד עצמו,  אפילו באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו.  ולכן מלח ותבלין מדברים  דעבידי לטעמא,  אם אסורים  מחמת עצמן אינן בטילים בששים (בארוך כלל כ"ה וע"ל סוף סימן ק"ה).
 

האם טבל וערלה נוהג בחו"ל- הלבוש כתב שטבל וערלה לא נוהג בחו"ל והשך(כז) חולק.

האם כל מיעוט תבלין אוסר- שך(כח)- אם נפל קורט מלח איסור ____ גדולה מותר. כיון שבד"כ התבלין נעשה לטעם ומסתמא נותנים טעם אף ב 1000 אבל כשברור שלא נתן טעם אף הוא מתבטל.
האם תבלין הנותן טעם אוסר מדאו' או מדרבנן- שך(כט)- איסורו מדרבנן ואף שרמ"א כתב שאין סומכין על קפולא בזמן הזה מכ"מ כשיש ספק טעם איסור מדרבנן סמכינן על עכו"ם מסל"ת.
דין ביטול תבלין איסור שנפל לתבלין מאותו מין- שך(ל)- אם נפל התבלין לדבר ששווה בשמו, אך חלוק בטעמו אין הוא בטל אבל אם נפל למינו שיש לו אותו טעם בטל ב 60.
שיעור ביטול תבלין שאיסורו מדרבנן- שך(לא)- אף אם התבלין אסור מדרבנן אינו בטל (סימן קי"ב). וכן טז(יב).
מה מקרי תבלין האסור בפ"ע- שך(לב)- כגון תבלין ע"ז או ערלה. לאפוקי מתבלין שבלע איסור.
האם שומן הנעשה לטעם בטל ב 60 – שומן של איסור שנפל למאכל בטל ב 60 ולכאורה קשה מדוע מתבטל ב 60 והלא הוא ניתן לשם טעם, ואף אם טעמו בטל מכ"מ איך אפשר לטעום הרי יתכן שסו"ס הוא נותן טעם והתערובת אסורה. ומתרץ הטז(יא) כי אמנם ב 60 אינו נותן טעם, ומותר לאכול, אלא שאם מרגישים בטעם אז לא מועיל ביטול ב 60. לעומת זאת ביצה של איסור וכגון שנולדה ביו"ט וליבנו בה את המאכל. נפסק בסימן תקי"ג שמכיון שנעשית לטעם אינה בטלה, אלא ששם אינה בטלה ב 60 כיון שניכרת במראיתה וע"כ לא מקילין ב 60 היכן שיש לו מתירין, כיון שאפשר שיש בו טעם.
 
האם כל תבלין מקרי נותן טעם- הטז(יא) מביא האו"ה שכתב שדבר הנעשה לטעם, כגון דבר חריף, כגון תבלין או מלח, אולם שומן שנעשה להטעים את המאכל אינו נרגש כ"כ כמו דבר חריף וע"כ בטל טעמו ב- 60.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ט'- איסורים המבטלים זא"ז, דין חוזר וניעור, האם בתבשיל יש פי 60 מהדפנות, צירוף איסור
            דרבנן להיתר, מתי אין חנ"נ בשאר איסורים.
 
איסורים מבטלין זא"ז- ירושלמי ערלה פ"ב- הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה.
      זבחים עח. אמר רשב"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור. אי אפשר שלא ירבה מין על חברו ויבטלנו. ש"מ איסורים מבטלים זה את זה.
                [ואף שפשט שאסור באכילה מכ"מ אין מלקות דאו'- ב"י].
      רא"ש- מה לי איסור המבטל איסור ומה לי היתר המבטל איסור, רק שיתבטל טעם האיסור ולא יהיה לו עוד   כח ליתן טעם בהיתר.
               לכן 29 זיתים של היתר שנפל בהם כזית חלב, והתערבו בקדרה אחרת שהיו שם 30 זיתים היתר מעורבים בכזית דם. וא"כ יש תערובת של 61 זיתים. והן החלב והן הדם בטלים ב 60.
      [ דעת הרמב"ם- הלכות פסולי מזבח (יח,כ)- אין איסורים מבטלין זא"ז].
האם אמרינן באיסור שנתבטל ב 60 שהוא חוזר וניעור- ראב"ד- אמרינן ראשון ראשון בטיל והינו שהאיסור הפך להיתר וכן איסור שנפל אח"כ.
         רבותינו- הטעם אינו בטל ואפילו מין במינו, שכל שנפל לבסוף איסור המצטרף לראשון וחוזרים לתת טעם. [ וכן פוסקים להלכה צט ס"ו].
אין בתוכן הקדרה כדי 60 מדפנות- ראש- וכן פסק טור ס' קכא שאם מגעיל בסיר של איסור צריך שלא יהיה בן יומו. כי אם הכלי איסור הוא בן יומו המים נאסרים כי אין בהם שיעור 60 כנגד הכלי.
האם איסור מדרבנן מצטרף לשיעור 60 כדי לבטלו- רמב"ם (טו, יז-יח)- כחל שנתבשל עם הבשר ב 60 וכחל מן המנין, הואיל וכחל נאסר מדבריהם ולכן הקילו בשיעורו.
      ב"י- משמע שכל איסורים דרבנן לבד משומן גיד הנשה משערים ב 60 והאיסור מן המנין.
      אבל רשב"א- גם איסורי סופרים צריכים 60, ולא חילקו בין איסור תורה לאיסור סופרים.
חומרת גיד הנשה- גם לרמב"ם משערין את שומן גיד הנשה ב 60 ואע"פ שהוא איסור מדרבנן, הואיל וגיד הנשה בריה בפ"ע החמירו בו כאיסורי תורה.
האם משערים במרכיבי התערובת כמות שהיא לחה או כשהוא קרושה- רא"ה- כשמשערין ברוטב כזית רוטב קרוש, זה שווה לביצה וחצי רוטב נוזלי.
      ר"ן- כיון שנאמר בגמ' משערין ברוטב בסתם, משמע שמשתער כמות שהוא.
פסק שו"ע- שאיסור מסוג אחד מצטרף להיתר לבטל איסור מסוג אחר, וכן 29 זיתים של היתר שנפל לתוכם כזית חלב ובקדרה אחרת 30 זיתי היתר ונפל לתוכם כזית דם ואח"כ נתערבו בשוגג, הכל מותר.
      והרמ"א מוסיף וכ"ש שאם בקדרה אחת נפל כזית בשר ולקדרה אחרת נפל כזית חלב ואח"כ נתערבו, שמבטלים זה לזה.
קדירה שיש בה נ"ט זיתים היתר, ונפלו בה שני זיתים, אחד של דם ואחד של חלב,   כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חבירו.  וכן כ"ט זיתים של היתר שנפל בהם כזית חלב, ובקדרה אחרת היו שלשים של היתר ונפל לתוכו כזית של דם,  ונתערבו בשוגג, מותר. (וכ"ש בב' זיתים,  אחד של גבינה ואחד של בשר, דכל אחד מבטל חבירו) (בארוך כלל כ"ד).
   
מתי אין אומרים חנ"נ בשאר איסורים - טז(יד)- הטוש"ע סוברים שאין חנ"נ בשאר איסורים אלא בב"ח אבל לפוסקים כרמ"א (סימן צב) שבכל איסורים אמרינן חנ"נ, הרי שתי הקדרות הופכות לנבלה.
      והש"ך(לד) מקשה על הרמ"א דמדוע כתב בלשון "וכ"ש ב 2 זיתים", דמשמע שמסכים לדין השו"ע והלא סובר חנ"נ בשאר איסורים, ומתרץ השך:

1. כשמדובר בתערובת לח בלח לא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים כשיש הפסד מרובה. (צב,ד) (צט,ה).
2. מה שאומרים חנ"נ בשאר איסורים זה דוקא כאשר ידוע שנפל האיסור להיתר ואז אסרי, אבל נודע רק לאחר מעשה לא אמרינן חנ"נ בשאר תערובות, וצריך 60 כנגד האיסור. ולכן גם כאן מדובר שנתערבו האיסורים ב 2 הקדרות ולא ידענו אלא רק לאחר שהקדרות נתערבו ביניהם (צט סק' טו) ומכ"מ השך חלק על הרמ"א וסובר שאף אם לא נודע אמרינן חנ"נ. וע"כ רק כשנפלו 2 האיסורים בב"א ל 59 היתר יש מצב שבו מבטלים אחד את השני.
3. אם מדובר ב 2 קדרות ולקדרה אחת נפל כזית חלב ולקדרה אחרת כזית בשר, ואח"כ נתערבו בשוגג, מותר דלא שייך חנ"נ כשעדיין הם היתר.
4. אם נפל כזית דם לתוך 60 היתר ואח"כ נפל כזית ועוד חלב, לאותם 61 זיתים, הדין שא"צ 120 זיתים לבטל האיסורים אלא הדם מצטרף לבטל החלב ועוד, ואלולא הדם שהצטרף לא היה אפשר לבטל החלב ועוד.

האם 2 איסורים בעלי אותו טעם מבטלין זא"ז- ש"ך(לד)- בדין איסור המבטל איסור אחר מדובר כאשר 2 האיסורים חלוקים בטעמם כחלב ודם. אבל אם הם בעלי טעם זהה ונפל כזית לתוך 60 היתר, ואח"כ נפל כזית מאיסור השני שהוא שוה לטעם איסור הראשון כגון בשר טרפה ובשר נבלה, אמרינן חוזר וניעור (כבסימן צט ס"ו) ואז צריך 120 כנגדם.
      פ"ת(ט) חו"ד-א. אם 2 זיתים נפלו ל 59 היתר. האחד של בשר שבלע דם והשני של בשר שבלע חלב, הכל מותר. מותר משום שכ"א מצטרף לבטל טעם חברו.
                         ב. אם טעמם של שני הזיתים אינו שווה אבל נעשו נבלה מדברים שטעמם שווה, הרי שאין הם מצטרפים לבטל זא"ז ובעינן 60 כנגד שניהם.
                         ג. באיסורין של יבש ביבש אין איסורים מבטלים זא"ז וכדעת רמב"ם.
                         ד. 2 איסורים בעלי שם אחד וטעם שונה אין מבטלין זא"ז.
 
 
 
 
נספח לסימן צ"ח.
 
כמה סוגי ביטולים קיימים ומהם הדברים שלא בטלים ב 60 ?
 
המאירי בחולין צט.  מונה 10 סוגי ביטולים בשעורים שונים.

1. אוסר במשהו- כגון חמץ בפסח ואפילו באינו מינו, עבודה זרה, תקרובת עבודה זרה, הקדש.
2. דבר חשוב- מפאת חשיבותו אינו בטל לעולם כגון בע"ח, בריה, חה"ל דבר שבמניין, דבר המעמיד דווקא כשאיסור בפ"ע אבל לא בלוע- (ש"ך פ"ז ס"ק לה), דבר העשוי לטעם (כנ"ל, רמ"א צ"ח ס"ח וט"ז מוסיף שיהיה חריף-ס"ק י"א) ומראה. (והגר"א (ק"ב סק"ו) מביא דעה הסוברת שהעשוי למראה מתבטל, באיסורי אכילה ומה שאינו מתבטל הוא דווקא שאיסורי הנאה).
3. בריה הבטלה ב 960 – הב"י בסימן ק' מביא דעה שבריה בטלה ב 960 תתק"ס אולם רוב הפוסקים דחאוה.
4. ביטול ב 200 – ערלה וכלאי הכרם.
5. ביטול ב 192 – דג טמא שנכבש עם דג טהור ונתערב צירן ע"י הכבישה. ריטבא צט:
6. ביטול ב 100 – תרומה, ביכורים, חלה.
7. ביטול ב 61 – ביצה טמאה שנתבשלה עם אחרות ואינה בקליפתה. [רמב"ן- כיון שיש גדלים שונים בביצים ע"כ הוסיפו בשיעור הנדרש להיתר עוד ביצה. ואילו רמב"ם- כיון שביצה היא בריה בפ"ע, עשו היכר והוסיפו בשיעורה].
8. ביטול ב 60 – ביטול רוב האיסוירם.
9. ביטול ב 59 – ביטול כחל.
10. ביטול ברוב- א. יבש ביבש מין במינו.

                        ב. לח בלח מין במינו.             – מדאו'.
                        ג. יבש ביבש מין בשאינו מינו. – מדאו'.

סימן צ"ט.
סעיף א'.
 
האם עצמות האיסור מצטרפים לאיסור או מצטרפים להתר או שאין מצטרפות כלל- גיד הנשה צח:
מח' האם ביטול ב 60 או ביטול ב 100 ושניהם לומדים מזרוע בשלה והנפק"מ האם דין העצמות כדין הבשר שבו הם נמצאות לענין צרוף לאיסור או להיתר ולכן (ביטול ב 60) או שאין עצמות בחשבון כיון שאינן פולטות טעם ולכן מסתכלים על בשר התר מול בשר איסור( ואז ביטול ב 100).
קו"ל כמ"ד דביטול ב 60 .

1. רן- קליפות של איסור מצטרפות להיתר לבטל את הפרי עצמו שהוא איסור. ואף שבגמ' משמע  שעצמות האיסור מצטרפות לבשר האיסור, מכ"מ שם מדובר בעצמות רכות ויוצא מהן לחות מהמוח האסור שבהם. אבל עצמות יבשות וקלופות שאינם רכים ומוציאים לחות ולפיכך אינם אוסרים, אפשר שהם מצטרפות להיתר.
2. רמב"ן- סובר כדין הגמ' שעצמות איסור לא רק שאינן מעלות את ההיתר אלא מצטרפות לאיסור.
3. ר' שמשון- אמנם אחן עצמות נותנות טעם בין עצמות רכות ובין עצמות יבשות וראיה מהגמ' חולין צט: דאין בגידים בותן טעם אם נתבשל עם הירך וכ"ש עצמות. ומה שמסקנת הגמ' שמחשיבים עצמות, הוי אסמכתא בעלמא שהרי מדאו' מין במינו בטל ברוב. וכן פסק הראש.

      וכן רשב"א- עצמות איסור מצטרפות להיתר וא"צ לומר שעצמות היתר מצטרפות להיתר. ומכ"מ המוח בעצמות האיסור מצטרף לאיסור.

1. ר' ירוחם בשם ר' אברם בן אסמעל- עצמות היתר מצטרפים להיתר דוקא בתערובת של מין במינו דמדאו' בטל ברוב. או מין בשאינו מינו בתערובת היתר כאשר אפשר לטעום ואינו נותן טעם. אבל מין בשאינו מינו באיסורא וכשאין קפולא, אין עצמות ההיתר מצטרפים להיתר כיון דהוי ספק איסור דאו', כיון שמרכיב ההיתר הרך קולט טעם מהאיסור יותר מהעצמות ונמצא שאין האיסור מתבטל ב 60 בצורה אחידה אלא טעם האיסור נקלט יותר במרכיב הרך. ולכן אין להביא בחשבון את העצמות.
2. ש"ד בד"מ(א)- עצמות איסור אין מצטרפות לאיסור, ולא להיתר. ועצמות היתר מצטרפות להיתר.      ומכ"מ מסכימים שאם אין איסור לצרף עצמות האיסור להיתר.

פסק שו"ע כרשב"א וכר' שמשון, שעצמות האיסור מצטרפות להיתר ומשמע בין רכות ובין יבשות. ועם זאת המוח שבהם מצטרף לאיסור. והרמ"א פוסק כש"ד שיש לנטרל עצמות האיסור מהחישוב ולא להחשיבם כלל. אולם במקום הפסד יש לסמוך להקל על דעת השו"ע.
חתיכת נבלה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירת היתר,   עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור, ואצ"ל שעצמות ההיתר מצטרפין עם ההיתר, אבל המוח שבעצמות איסור מצטרף עם האיסור. וגוף הקדירה אינה מצטרפת, לא עם האיסור ולא עם ההיתר. הגה:  ויש מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר לבטל (הגהה אחת בש"ד בשם א"ז) ובמקום הפסד יש לסמוך אמקילין ומתירין,  כי כן עיקר.
 
האם עצמות דינם ככלי חרס או ככלי עצם- השו"ע נאמר כי עצמות האיסור מצטרפים להיתר לבטל את האיסור והטז(א) מפרש כי הטעם הוא מחמת שאינם בני אכיל ולפיכך אינם בכלל האיסור. [לברר- בב"י נאמר כי עצמות לא נותנים טעם ולא בגלל שאינם בני אכילה] וכאשר מבשלים את העצמות בבשר האיסור, בולעות העצמות את טעם האיסור, ולוקחות מהאיסור טעם ולכן מצטרפות לבטל האיסור ב 60.
      והב"ח הקשה על הרמ"א מדוע הרמ"א אינו חולק על השו"ע בדין עצמות האיסור והרי הרמ"א פסק שכלי חרס הופך חנ"נ וצריך 60 כנגדו ואף כאן העצמות חנ"נ כיון שדביקים לבשר האיסור וקו"ל שחתיכת בשר שהלב דבוק בו ובכבד שאותה חתיכה נעשית נבלה. אולם הטז מתרץ כי בסימן צח סע' ה' אמנם אמרינן חנ"נ בכלי, כל שאין לו היתר בהגעלה. אולם כאן אפשר להפריד את האיסור מהעצם דהא קו"ל (סימן תנ"א) שכלי עצם נותרים בהגעלה וע"כ אינם נעשים נבלה, ומצטרפים להיתר.
      וכן כתב השך(ג) שהעצמות דומות לכלי מתכת שאינו חנ"נ.
האם עצמות איסור מצטרפים להיתר- שו"ע פסק שעצמות האיסור מצטרפות להיתר והרמ"א פסק שיש   מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור להיתר, ומכ"מ ודאי שאין מצטרפים לאיסור (שך ב). אולם השך(א) מכריע כדעת הרא"ה והרן שיש לחלק בין עצמות רכות שדינם שמצטרפות לאיסור מפני מוח שבהן ומחמת רכותן לבין עצמות יבשות או קלופות ביצים שאמנם מצטרפות לבטל האיסור.
האם גוף הקדרה מצטרף לבטל האיסור- השו"ע פסק שהקדרה אינה מצטרפת עם ההיתר לבטל האיסור ולא עם האיסור.
     ומסביר הטז(ב) שכל זה מדובר בקדרה שעכשיו מבשלים בה איסור והיתר אבל קדרה שכבר בישל בה איסור, וכעת מבשלים בישול שני, ודאי שיש לצרף גוף הקדרה לאיסור לענין שיש לבטל ב 60. וא"כ יוצא שלחומרא אמרינן שהקדרה מצטרפת.
מה הטעם שאין גוף הקדרה מצטרף להיתר- בגמ' צז: יש 2 לשני
א.      גוף הקדרה מצטרף לבטל האיסור. 
ב.       גוף הקדרה אין מצטרף, אבל הבלוע בקדרה מצטרף והינו שראינו שנפל היתר לקדרה וכשמשערין עכשיו, אין בגדלו הנכחי של ההיתר כדי 60 לבטל האיסור, אבל אם מוסיפים את הבלוע בקדרה לגוף ההיתר יש בזה כדי 60 לבטל האיסור.
ובגמ' צח. מקשים על שיטה זו שהרי כמו שבלע מן ההיתר כך גם בלע מן האיסור ורש"י כתב שלפיכך משערים במה שמצוי כרגע בקדרה, כלומר שאין פוסקים אפילו כדעת המחמירים שיש לשער במה שבלעה הקדרה. וכן פסק הטור (צ"ח, ד).
אבל הרשב"א מביא פרוש אחר לגמרא שלפיו לישנא קמא אומרת שמשערים בקדרה והינו במה שבתוך הקדרה והינו שהוא הלישנא המחמירה, ולישנא קמא היא המקלה שסוברת שמשערים אפילו בבלוע וקו"ל כלישנא בתרא וכן סובר הרמב"ם כפי שהשו"ע פסק בסע' ד' שבתערובת נין במינו יש לאמוד גם מה שבלעה הקדרה מההיתר והינו שפסק השו"ע נגד הטור. ומכ"מ בתערובת מין בשאינו מינו אין מצרפין הבלוע. ומה ששו"ע כתב כאן שהקדרה לא מצטרפת הינו גוף הקדרה עצמו אבל הטעם הבלוע מצטרף במין במינו.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 סעיף ב'.
 
עצמות איסור שנתבשלו עם האיסור מצטרפים לאיסור- ר' שמשון, ראש- אם חתיכת הנבלה נתבשלה    ואח"כ נפלה לקדרת היתר. עצמות האיסור מצטרפים עם האיסור לפי שבלעו מבשר הנבלה, ושמא נתמעט  בשר הנבילה בבישול ונכנס לעצמות.
 
 פסק שו"ע כלשון הטור.
במה דברים אמורים שעצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר, כשנפלה חתיכת הנבלה לקדרת היתר כשהיתה חיה, אבל אם נתבשלה תחלה ואח"כ נפלה לקדירת היתר, עצמות שבה מצטרפים עם האיסור, לפי שבלעו מבשר הנבלה כשנתבשלה לבדה.
 
 
 
סעיף ג'.
 
מתי חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לבטל האיסור- רשב"א- ר' אפרים סובר דלא אמרינן חנ"נ אלא בב"ח ולפיכך אם חתיכה בלעה איסור, מצטרפת החתיכה לבטל האיסור ובתנאי שאם היה אפשר לסוחטה היא עצמה מותרת כיון שדומה לכחל (צז:  ) כחל ב 60 וכחל עצמו אסור.
 
פסק שו"ע שבשאר איסורים אין אומרים חנ"נ אלא בב"ח. ורמ"א חולק ופוסק שבכל האיסורים אמרינן חנ"נ.
בשאר איסורים, חוץ מבשר בחלב,  חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לבטל האיסור. הגה:  ואין נוהגין כן, כי קיימא לן בכל איסורים חתיכה נעשית נבלה, כדלעיל סימן צ"ב.
 
דין החתיכה עצמה- אמנם החתיכה עצמה מצטרפת להיתר ומכ"מ אין היא ניתכת, ועדין עומדת באיסורה לפי שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי. (סימן ק"י).
דין החתיכה עצמה כשיש 60 נגד החתיכה- שך(כ)- אף שיש 60 כנגד החתיכה מכ"מ החתיכה עצמה אסורה. (רמ"א ק"ו)  [ואף לסוברים כר' אפרים מכ"מ כיון דקי"ל אפשר לסחטו אסור, והחתיכה לעולם אסורה. (שך ס"ק ב' סימן ק"ו)].
 
סעיף ד'.
 
האם משערים באיסור והיתר כפי שקיימים לפנינו או שמתחשבים בבלוע בקדרה- בגמ' גיד הנשה צז: אמר ר' חנינא כשהן משערין, משערין ברוטב ובקופה ובחתיכות ובקדרה. איכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה.
פרוש הדעות בגמ'-רש"י-דעה א' מקילה- שמשערים בגוף הקדרה עצמה שמצטרף להיתר.
                               דעה ב' מחמירה- מתחשבים רק בהיתר שבלעה הקדרה ולא בכמות ההיתר עכשיו.
      ומסקנת רש"י וכיון ש 2 הלשונות חולקות והוי איסור דאו' אזלינן לחומרא ולא משערים בקדרה עצמה. וגם במה שבלעה הקדרה אין משערים כיון שהקדרה בלעה גם מהאיסור וסוף האיסור נתמעט, וא"כ למסקנת רש"י משערים רק במה שנמצא לפנינו.
      ב"י- וכן דעת הרי"ף שלא פסק אחת מן הלשונות.
ההיתר נצטמק מכפי שהיה והאיסור עומד בעינו- מדייק רשב"א ברש"י כי גם רש"י מודה שאם אנו יודעים כמההיה גוף ההיתר רגע לפני שנפל האיסור וכן יודעים שהאיסור לא נצטמק כלל. אפשר לשער 60 כנגד האיסור לא רק במה שקיים לפנינו אלא גם במה שבלעה הקדרה מההיתר, ואע"פ שבהיתר שקיים לפנינו אין 60 כנגדו.
       ומקשה הרשב"א דמה עוזר שההיתר היה רוב מתחילתו והלא עתה האיסור רבה עליו וחוזר ואסרו כאילו נפל לתוכו עכשיו, וכן מצאנו בגמ' שאם נתערבה תרומה לתוך 100 של חולין וטחנן ופוחתו, ואמרינן כשם שפחת החולין כך פחתה התרומה ומותר ומשמע שדוקא היכן שפחתה תרומה, התערובת מותרת אבל אם התרומה לא היתה פוחתת, לא אכפת לי שהיה 100 בחולין מעיקרא, כיון שעכשיו אין בחולין 100 אין התרומה בטלה ולכן התערובת אסורה.
רמב"ם (טו,כד)- פסק כלישנא בתרא שיש לשער במה שבלעה הקדרה מההיתר משעה שנפל האיסור, ורואין אותו כאילו הוא בעין, אבל אין לצרף מה שנצטמק ונתמעט מחמת האש אין מצטרף לחשבין כיון שכלה לגמרי.
מקצת מפרשים- לישנא בתרא היא המחמירה ומשערים בקדרה, הינו במה שבתוך הקדרה, כלומר ברוטב בקופה ובחתיכות שבאו לפני כעת אבל לא במה שנבלע בדפני הקדרה. ולישנא בתרא מקילה ואומרת שמתחשבים במה שבלעה הקדרה. ואותם מפרשים פסקו כלישנא בתרא ולקולה. וראייתם מגמ'(צח.)      
       אמרו לר' אשי שהקדרה בולעת הן איסור והן היתר, ולכן א"א לשער רק בהיתר הבלוע בקדרה. ומכ"מ משמע שאם ידוע שהאיסור עומד בעינו, ורק ההיתר נבלע בקדרה אה"ז אפשר לשער גם בבלוע בכלי.
באילו סוגי תערובות אפשר להקל לשער בבלוע- רשב"א- מסתברא דדוקא במין במינו, דמדאו' בטל חד בתרי אפשר לשער בבלוע בכלים אבל מין בשאינו מינו למ"ד טע"כ דאו' אפילו עד 60 הוי דאו' (ולשיטת ר"ת שרשב"א פוסק כמיהו), ואין הולכים בו להקל ומכריע הרשב"א הלכה למעשה שאין משערין במין במינו אלא במה שלפנינו.
       ראש- תמיד משערים לפי מה שלפנינו אין מתחשבים במה שבלעה הקדרה ואפילו מין במינו.
       ב"י- אמנם רש"י והראש מחמירים, מכ"מ זה דוקא באיסור דאו', ולכן הולכים לחומרא, וע"כ באיסורי דרבנן של מין במינו ודאי יודו לחילוקו של הרשב"א. ואף אם הם מחמירים כן גם באיסורי דרבנן. מכ"מ אפשר לסמוך על הרשב"א וכ"ש שהרמב"ם מיקל בזה.
פסק שו"ע שמתחשבים בבלוע בקדרה בתערובת מין במינו. אולם אין מתחשבים כאשר מדובר בתערובת מין בשאינו מינו וכן שאין מתחשבים במה שכלה מחמת האור כיון שזה כלה לגמרי.
משערים  ברוטב ובקופה (פירוש הדק הדק של בשר ותבלין המתאסף בשולי קדרה) ובחתיכות. ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו,  אע"ג שהיה בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדרה. והני מילי במין בשאינו מינו, אבל אם הוא מין במינו משערין גם במה שבלעה הקדרה ועומד בדופני הקדרה. ומשערים זה באומד יפה, ורואין אותו כאילו הוא בעין, אבל מה שכלה ואבד מחמת האור אינו מצטרף, שזה כלה לגמרי.
 
האם משערים למעשה בבלוע בכלים- טז(ד)- מביא מרש"ל שמכיון שאין אנו יודעים כמה בלעה הקדרה ע"כ לעולם משערים כמו שבא לפנינו. וכן השך(ו) שפסק לכתחילה אין משעירם, בבלוע.
האם חוששים לחומרא שהאיסור נצטמק מכפי שנפל- טז(ה)- אין חוששים שהאיסור נצטמק מכפי שנפל לכתחילה כיון דאחזיקי איסורה לא מחזקינן, כיון שעכשיו אין ריעותא, ויש 60. ומטעם זה אפשר לצרף העצמות להיתר אע"פ שהם אינן מצטמקות בעוד שהאיסור עצמו מצטמק.
סעיף ה'.
 
ביטול איסור בשוגג או במזיד- סמ"ג- צריך החכם לחקור אם נתנו מים בקדרה אחר שנתנו בה האיסור, שאותן המים שנתנו אח"כ אין מצטרפין לבטל האיסור.
       [ב"י- סמ"ג חושש שאם לא היה 60 לפני שהוסיפו המים, הפך כל שבקדרה לנבלה, וע"כ כשנותן מים צריך לברר אם יש 60 במים כנגד כל שבקדרה ואז אם נתנו בשוגג אף הסמ"ג יתיר].
       טור- נראה שא"צ לחקור כיון שאפילו אם הוסיף, כל שלא כיון כדי לבטל האיסור, מצטרף להיתר דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהם בשוגג מותרין ובמזיד אסורים.
       ב"י- כיון שנקטינן שאין חנ"נ אלא בב"ח אין צריך לחקירה זו כיון שהוא בשוגג.
סתירה לכאורה בפסיקת הטור לגבי ביטול איסור דרבנן בשוגג- כאן פסק הטור כר' יוסי ור' שמעון שסוברים שכל האיסורים שריבה עליהם בשוגג מותרים ובמזיד אסורים. אולם בסימן ק"י פסק הטור לגבי דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו, ונתערב באחרים, ונפלה אחת החתיכות לים המלח, שאם נפלה מעצמה אז תולין שמדובר באיסור שנפל ומכשירים את שאר החתיכות אבל אם אדם הפילה ואפילו בשוגג, אין היתר, דגזרינן שוגג אטו מזיד. והינו שפוסק כר' יהודה ור' מאיר שגוזרים בשוגג אטו מזיד.
       ומתרץ ב"י יש חילוק בין מבטל איסור בשוגג למפיל חתיכה בשוגג.
ומסביר הב"ח- 1. כשנופלת חתיכה יבואו להקל ולומר שבודאי נפל האיסור. אבל בתערובת שנמצאת       בעין וגם האיסור שם לא יבואו להקל ולכן בהרבה בשוגג מותר.
                    2. בתערובת יש איסור דאו' וע"כ לא יבואו לבטל במזיד. אבל בסימן ק"י בתערובת של חהר"ל או בריה, שאסורה מדרבנן יש חשש שיפילו בכוונה, ולכן גזרו שוגג אטו מזיד.
כשיש ספק אם ביטלו איסור במזיד או בשוגג- הנפק"מ הוא האם ביטול איסור הוא מדאו' או מדרבנן.
       תוס'-מדאו' מותר לבטל איסור, אבל מדרבנן אסור וראיה מזרוע בשלה.
       ראב"ד- מדאו' אסור לבטל איסור.[ובדיעבד גם הראב"ד סובר כשו"ע שך(ז)].
ביטול איסור דרבנן במזיד- בגמ' גיטין נד: מובא שיש סתירה בר' יהודה. בשוגג באיסור דרבנן.
       לגבי המבשל בשבת בשוגג סובר ר' יהודה שיש לאסור שוגג אטו מזיד. אבל באיסורי שבת מדרבנן מתיר ר' יהודה בשוגג. אולם בבריה שנפלו ונתפצעו, שהוא איסור דרבנן, פוסק ר' יהודה שבין שוגג ובין מזיד אין התערובת ניתצת.
       רשב"א- אין קי"ל כר' שמעון ור' יוסי שסוברים שאם נתפצעו בשוגג-התערובת מותרת. במזיד-לא
                   יעלו.
                   ומסכם הרשב"א שלכו"ע אם נפל במזיד קנסינן ליה ואסור.
       רמב"ם- מותר מדאו' לבטל איסור תורה, ואם ביטל הרי זה מותר, ואע"פ אסרו חכמים משום קנס.
                   ומדייק ב"י- דלא שייך קנס אלא למזיד אבל לא לעושה בשוגג. וא"כ מוכח שהרמב"ם אוסר לבטל איסור תורה    בידיים.
                  [הערה- יש לציין שברמב"ם (טו, כו-כז) מובא שמותר לכתחילה לבטל איסור דרבנן ולא דוקא תערובת אלא באיסור חנ"נ מדרבנן כגון עוף וחלב].
דוגמאות לאיסור דרבנן שמתבטל- חהר"ל נבלה שנתערבה בחתיכות של בשר כשר וטחן את כל הבשר כדי לבטל את חשיבותן ויתבטלו כשאר איסורים. אם עשה במזיד אסור. אבל בשוגג- מותר.
      וכן אם נפלו אגוזי פרך שאינן בטלים מחמת חשיבותם ונתפצחו, אם בשוגג וכו'.
האם חכמים קנסו למי שביטלו האיסור בשבילו-
                  טור בשם רמב"ם- קנסו דוקא למבטל עצמו אם הוא שלו, או למי שכיון לבטל בשבילו אבל לאחרים                 מותר.
      ב"י בהבנת הרמב"ם(טו,כה)- אין איסור למי שנתבטל בשבילו אלא רק על העובר וביטל. ומקור הטור בדברי הרשב"א שכתב שיש לאסור למי שנתבטל בשבילו.
      מה סיבת הקנס- רשב"א- 1.כדי שלא יועילו לו מעשיו הרעים ויבוא לעשות כן פעם אחרת, ולכן אוסרים גם למי שנתבטל בשבילו ואע"פ שאין אדם חוטא ולא לו (ב"מ ה:) מכ"מ כאן יקלו אנשים כי זה לא נראה איסור כ"כ.
                  2. אם יתירו למי שנתבטל בשבילו יאמרו לגוי לעבד לבטל.
כאשר מבטל של אחרים ולו אין הנאה מזה- משמע בטור שאם התערובת לא של המבטל ואין הוא נהנה.   יהיה מותר לו להנות מזה ( אע"פ שאסור למי שזה שייך לו) כיון שלא אהנו מעשיו הרעים.
 
 
פסק שו"ע 1. אסור לבטל איסור בידיים לכתחילה. [בין ביטול איסור בעין לתוך היתר ובין הוספה על  תערובת- שך(ח)].
              2. אם עבר וביטלו, בשוגג- מותר, במזיד- אסור.
              3. במזיד אסור ל -א. למבטל עצמו אם התערובת שלו.
                                    ב.  למי שנתבטל בשבילו.
               ולשאר כל אדם מותר.
 
ורמ"א פוסק 1. איסור הנאה כולל גם מכירה לישראל אחר.
                 2. רבוי בשוגג שמתיר הוא דווקא בתערובת יבש ביבש, או בתערובת לח בלח לע"ד דאין חנ"נ בתערובת לח בלח. [וכדעה זו קי"ל בשאר איסורים בהפסד מרובה שך(יג)]
                 3. חתיכה שבלעה איסור הופכת לחנ"נ ולא מועיל מה שנתוסף אח"כ ההיתר.  
                 4. אף למ"ד שאין חנ"נ בשאר איסורים לא מועיל מה שנוסף היתר, באם ההיתר התוסף לאחר שנודע שנפל איסור בתערובת ומכ"מ לא נהגו לחקור בזה.
 
אין מבטלין איסור  לכתחלה.  ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו. עבר וביטלו, או שריבה עליו,  אם בשוגג, מותר. ואם במזיד,  אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו,  וכן למי שנתבטל  בשבילו.  (ואסורים למכרו גם כן לישראל אחר, שלא יהנו ממה שבטלו) (ארוך כלל כ"ד). ולשאר כל אדם, מותר. הגה: ודוקא שנתערב יבש ביבש, או אפילו לח בלח  למאן דאמר שאין אומרים בו חתיכה נעשית נבלה, כדלעיל סי' צ"ב.  אבל חתיכה שבלעה איסור, לא מהני שנתוסף אחר כך ההיתר, דהא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבלה. (רשב"א סי' תצ"ה ועי' ס"ק י"ד).  ויש אומרים דאפילו במקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה לא מהני ההיתר לבטל, אלא אם נתוסף קודם שנודע התערובות,  אבל אם נודע התערובות קודם, לא מהני מה שנתוסף אחר כך.  ולפי זה היה צריך החכם המורה לבטל איסור לחקור אם נתוסף ההיתר לאחר שנודע (ארוך כ' ל"ז). ולא נהגו כן.
 
כיצד ריבוי בשוגג מתיר חנ"נ- שך(ט)- בשאר איסורים סוברים הטוש"ע שאין חנ"נ ולפיכך אם ריבה, מצטרף ההיתר שהיה למה שריבה אבל לרמ"א שסובר חנ"נ בשאר איסורים צריך שהוספה בשוגג היתה 60 מכל מה שבקדרה. ובב"ח אף המחבר סובר שצריך 60 כנגד כל הבשר וחלב יחד.
מה מקרי ביטול/ ריבוי בשוגג- טז(ז)- 1. אם אין בכוונתו לבטל האיסור אלא לצורך אחר, כגון שמוסיף לשיפור טעם ומכ"מ דווקא כשרק באופן זה אפשר לשפר טעם.  2. אם אמנם עשה במכוון לרבות אלא שטעה בדין וחשב שמותר דגם מקרי שוגג. [ובטז(ט) מוכיח דין זה בכמה ראיות: א. אם ריבוי בכוונה תחילה לא מקרי שוגג אע"פ שלא נתכוון לבטל האיסור. א"כ יש מקום לשאול את בעל התערובת האם נתכוונת לרבות, ומזה שכתב הטור שא"צ לחקירה משמע שאין צריך לברור זה אלא אפילו הוסיף במתכוון כל שלא נתכוון לבטל האיסור מקרי שוגג.
 ב. אין חילוק בין שוגג דשבת לשוגג בשר איסורים וכמו שיש ששבת אלא שלא ידע שהמלאכה אסורה כך אע"פ שידע שמרבה אלא שלא ידע שאסור, מקרי שוגג.
 ג. אשה שזינתה ולא ידעה שיש איסור בדבר, כתב המהרי"ק דאע"פ שלא נתכוונה לאיסור מכ"מ כיוון שכתוב בתורה "ומעלה מעל באשה" מוכח שהיא פוגעת באשה ומשמע שלולא פסוק "ומעלה מעל באשה" היתה מקרי שוגגת ולכן בשאר מקרים כיון שאין כוונה לאיסור מקרי שוגג.
ד. התוס' ב_____ כג- אפילו למד' שקונסים שוגג אטו מזיד מכ"מ כל שסבר שמותר מקרי שוגג.]
3. אם לא ידע שביטלו בשבילו- טז(י). אבל אם ידע שמתבטל בשבילו וניחא לו אע"פ שלא ציוהו- אסור.
התערובת אינה שלו, ולא נתכוון לבטל בשביל עצמו-שך(י)- כיוון שלא נתכוון לבטל בשביל עצמו וגם   התערובת לא שלו ולא אהנו מעשיו הרעים לכן יהיה מותר לו. ומוסיף הטז(י) בשם רש"ל שכל אסור לו אסור גם לבני ביתו.
דין חתיכה שבלעה איסור- הרמ"א כתב שחתיכה שבלעה איסור א"א לבטלה בהוספת היתר כיון שהיא עצמה הפכה חנ"נ.
              ומקשה השך(יד) שהרי בסימן ק"י פסק השו"ע עפ"י הרשב"א שכל שהחתיכה בלעה איסור, אין האיסור יוצא ממנה לעולם ואף שהיא מצטרפת להיתר מכ"מ כיון דקי"ל דאפשר לסוחטו אסור והחתיכה עצמה אסורה לעולם וא"כ אפילו לשו"ע שסובר כר' אפרים דאין אמרינן חנ"נ בשאר איסורים עכ"ז החתיכה נאסרת. ומדוע הרמ"א נתן טעם שהחתיכה הופכת חנ"נ,
ומתרץ השך- שכוונת הרמ"א לומר שבניגוד לשו"ע שסובר שאם יתווסף היתר, תצטרף החתיכה להיתר, סובר הרמ"א שהחתיכה לא מצטרפת להיתר לעולם כיון שהפכה חנ"נ וע"כ אם מוסיף עליה היתר בשוגג באופן שאין 60 כנגד החתיכה, אף התוספת מקרי חנ"נ. בעוד שלשו"ע החתיכה עצמה מצטרפת להיתר למרות שהיא עצמה אסורה.
האם יש חנ"נ בתערובת בב"ח לח בלח- הרמ"א כתב שאם נתערב בשוגג מותר בתערובת לח בלח למ"ד שאין אומרים בו חנ"נ. ומקור הרמ"א ברשב"א שכתב דלא אמרינן חנ"נ אלא רק בחתיכה הבלועה מאיסור אבל בלח בלח קי"ל דכל האיסורים שריבה עליהן בשוגג מותר. וכתב בד"מ שבזה מתורץ מה שאמר הטור שאין צריך לחקור בתערובת בב"ח האם הוסיף מים כיון שמדובר בלח בלח ואפילו אם הוסיפו לא נעשה מעולם חנ"נ.
ודוחה השך(יד) שהרי בגמ' נאמר להדיא שחלב הופך נבלה (קח: ) ומוכח שלח בלח אף נעשה חנ"נ. ומה שנתכוון הרשב"א שאין חנ"נ בלח, זה דווקא בשאר איסורים אבל בב"ח לכו"ע סוברים שיש חנ"נ. ומשאיר את הד"מ בצריך עיון.
האם אי ידיעה מאיסור שנפל מועילה, היכן שנוסף היתר בינתיים- באו"ה כתב שאף היכן שאומרים חנ"נ יש לחלק בין אם נודע שנפל איסור לפני שנתווסף ההיתר שאז התערובת אסורה לבין אם לא נודע שנפל איסור אלא לאחר שההיתר ניתווסף ואז מועיל לבטל את האיסור ב 60. ועקרון זה הוא בין בלח בין ביבש, וטעמו דאע"ג דהפך בנפילת האיסור, לנבלה (כיון שלא היה 60 כנגדו בתחילה) מכ"מ כיוון שלא טעם בו טעם איסור ןלא ידע בו, אפשר לצרף ההיתר שנפל אח"כ לבטלו. ואף בד"מ פסק כמוהו. ולפי"ז מה שכתב ברמ"א "אפילו במקום שלא אמרינן חנ"נ לא מועיל ההיתר שנתווסף אלא היכן שלא נודע שנפל האיסור" ומשמע שאף היכן שאומרים חנ"נ תועיל אי הידיעה שנפל איסור, לכן שההיתר יצטרף למה שהיה בקדרה ויבטל את האיסור, אע"פ שנפל לפחות מ 60 כנגדו.
ומקשה השך(טו) דאם קי"ל חנ"נ, א"כ כיון שנתערבה בפחות מ 60 מיד הפך הכל נבלה ומה משנה   אם יודעים או לא.
ומוכיח השך מהגמ' דאין חילוק כזה מעלה או מוריד ואף שאר פוסקים לא הזכירוהו. אלא מה שמשנה זה רק אם בשוגג או במזיד.
               הוכחותיו היפות לא סוכמו.
מדוע אסור למכור התערובת והלא האיסור עצמו אינו אסור בהנאה- רמ"א כתב שאסור למכור התערובת אם הוסיף במזיד כדי שלא יהנה מה שבטלו שהרי עכשיו מותר באכילה. ורש"ל פסק שצריך ליתנו בחינם לישראל אחר אולם השך(יב) פוסק שאם מוכרו במחיר שישראל יכול לקנות מעכו"ם את אותה תערובת אכילה, מותר כיון דלא אהנו מעשיו למכור במחיר של אכילה.
מדוע לא נהגו לחקור האם ניתוסף ההיתר לאחר שנודע- הרמ"א כתב שלא נהגו לחקור בכה"ג ושואל השך(טז) דהרי יש סיבה טובה לחקור למ"ד לח בלח או שחתיכה שבלעה איסור הפכה נבלה, שהרי התוספת לא רק שאינה מצטרפת להיתר אלא היא עצמה הופכת נבלה ומכ"מ פסק הרמ"א שלא נהגו ומסביר השך שאחזיקי איסורא לא מחזקינן ובת"ח תירץ דמאחר דמדאו' אם ריבה עליו בשוגג מותר.
     וכן כתב הטז(יא) דלא מחזקינן איסורא וכמו שנמצא כן היה. ומכ"מ אם ידוע למורה הוראה שניתוסף   אלא שאין ידוע מתי יש לחקור מתי ניתוסף אבל בלאו הכי לא צריך לחקור.
             ורש"ל החמיר בכל ענין לשאול, והטז דוחהו.
 
 
 
סעיף ו'.
 
ביטול איסור מדרבנן- רמב"ם (ט"ו, כו,כז)- באיסור של דבריהם מבטלים איסור לכתחילה כגון חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף, ונתן טעם בקדרה, מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם.
מקור הרמב"ם- ביצה צ:- עצים שנשרו מן הדקל בי"ט מרבה עליהם עצים מוכנים להסקה ומסיקן, וע"ז הקשתה והלא במשנה אין מבטלין איסור בידיים, ועונה הגמ' המ' בדאו' אבל בדרבנן מבטלים.
הגמ'- וכן הורה ר' שמחה על מי חלב שנפלו לתבשיל של בשר וצוה להוסיף מים שיבטלו מי החלב שהרי מי חלב מדרבנן.
ר"י בתוס'- מה שמבטלים איסור דרבנן הינו דוקא שאין לו שורש מהתורה כגון מוקצה.
רשב"א- יש סוגים של איסורי דרבנן:

1. איסור תורה אלא שאין בו שיעור מדאו' אלא מדרבנן. ואם נפל לתוך ההיתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו וא"צ שאין מערבין אותו בידיים. ואם עבר וביטל או שריבה עליו, אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור, למי שנתבטל בעבורו.
2. איסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאו'- אין מערבין אותו בידיים כדי לבטלו. ואם עשה במזיד אסור. אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו, מרבה עליו ומבטלו.
3. איסורים שעיקרן מדרבנן כבישולי גויים- דעה ראשונה- אם נפל לפחות מ 60, מרבה עליו לכתחילה ומבטלה כדין עצים שנשרו וכו'. ומכ"מ דווקא כשנפל האיסור לתוך ההיתר ואין בהיתר כדי לבטלו, כגון העצים, אבל אסור לקחת איסור דרבנן ולערבו לתוך היתר מרובה.

   יש מי שאומר- איסורין מדרבנן (דהיינו משום גזרה) שאין להם עיקר מדאו' כבישולי גויים   וגבינתם, ותרומת חו"ל, וחלת חו"ל אפשר לערבן לכתחילה בידיים בתוך רוב היתר ואוכלים אותם. וכאותם (בכורות כז.) תרומת חו"ל מבטלה ברוב.
                        
                            רמב"ן- אפילו איסור מדרבנן שאין לו עיקר מדאו' אין מקילין לבטל. ומה דאיתא  בגמ' בביטול תרומת חו"ל זה כי הקלו בה יותר משאר איסורים. ולא עוד אלא שר"ש כתב שמה שמבטלה ברוב זה דווקא לכהן טמא אבל לא לזרים. אבל בשאר איסורים אין מבטל וסיכם הרשב"א שיש לחוש לשיטה זו בהלכה למעשה.
                    [ב"י- תמה על סתירה ברשב"א בענין האם גבינת גויים יש לה עיקר מדאו'. וכן על שומנו של גיד.
                              ומכ"מ מסכם שכל איסורים של דבריהם שווים חוץ מתרומת חו"ל וחלת חו"ל.]

1. ראש- איסור דרבנן שנתערב אסור להוסיף עליו לבטלו ולא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור משום שהאיסור נשרף וכלה שהרי בהמשך הגמ' (ביצה צ: ) מקשים על ר' אשי שאומר שכל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטל וא"כ איך מותר לשרוף העצים שנפלו בי"ט ועל זה עונים שדווקא היכן שהאיסור בעין, אסור מטעם דושל"מ אבל היכן שהאיסור מתכלה מותר. ולכן לפי הראש מותר להרבות רק בהצטרף 2 תנאים :
2. איסור דרבנן.  2. האיסור מתכלה.

דין קמא בטיל ונעור- ע"ז עג. משנה- יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. יין ביין ומים במים בכל שהוא. יין במים ומים ביין בנותן טעם. זה הכלל מין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם.
      ובגמ'- כי אתא ר' דומי אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור, אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל [רש"י- ראשון ראשון שנופל בטל ביין כשר שבבור ומותר בהנאה ומה שבמשנה אוסרים מדובר שנפל כולו כאחד].
             כי אחזו ר' שמואל בר יהודה א"ר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל קיתון של מים תחילה אבל לא נפל שם קיתון של מים תחילה מצא מין את מינו ונעור. [רש"י- אם לא נפלו מים לתוך הבור לפני היין נסך אמרינן חוזר וניעור: 1. נתחזק ונתווסף איסורו ירבה יין על המים.
                                                2. מתעורר ונדבק בחברו ונתחזק.]
      ר"ן- ופסקו הפוסקים דלית הלכתא כר' דומי. כיון שדברי ר' דומי נסתרים ממימרות אחרות של ר'  יוחנן.
     ראב"ד- אע"ג דלית הלכתא לענין יין ביין, מיהו גבי יין במים ומים ביין וכן לכל איסור שנימוח כגון חלב ודם, הלכתא כוותיה שאם יפול האיסור לתוך היתר מעט מעט שאין בו נותן טעם בשעת נפילה, אע"פ שנפל בו איסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל וכיוון שנתבטל, היתר גמור, ומצטרף להיתר לבטל האיסור הנופל בו.
     רמב"ן- אפילו בשאר איסורים לא אמרינן ראשון ראשון בטל. ואם נפל איסור מועט להיתר אע"פ שנתבטל מחמת מיעוטו, מכ"מ אם חזר ונפל שם איסור, שבצירופו של ראשון יש בו כדי נותן טעם, נאסר היתר זה. ואף מין במינו שאינו נותן, יש לאסור אם היה נופל בשאינו מינו והיה נותן טעם.
     תוס'- כל שבא לכל נתינת טעם חוזר וניעור.
     ב"י-  הסכמת הפוסקים (ר"ן, רמב"ן, רשב"א) כשלא כדברי הראב"ד. ומכ"מ דין חוזר וניעור הוא דווקא כששניהם מין אחד אבל כשנתערבו סוגי איסור שונים, כל אחד מצטרף להיתר לבטל חברו (כבסימן צח).
ידיעת איסור שנתבטל בהיתר מונעת צרופו לאיסור נוסף- תרומות(ה,ח)- סאה תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה. ור' שמעון מתיר.
             ובתוספתא(ו,ו)- בד"א כשלא ידע בה ואח"כ נפלה, אבל ידע בה ואח"כ נפלה ה"ז מותרת.
     מרדכי- חתיכת איסור שנפלה ב 60 היתר ולא הכיר בה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה אם אין בהיתר   כדי לבטל את שתיהן. אבל אם הכיר בה וידע שיש בהיתר לבטלה אפילו אם נפלה אחרת א"צ ביטול כנגד שתיהן.
     וכן פסק הרמב"ם (יג,ו)- בהלכות תרומות אולם ב"י מדייק דאין ללמוד מתרומה לשאר איסורים מדלא   הביא הרמב"ם דין זה מהלכות מאכלות אסורות.
פסק שו"ע כרמב"ם שאיסור של דבריהם אין לבטלו בידיים, ומכ"מ ואם ערבו במזיד אסור. ואם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו.
והרמ"א חולק 1. פוסק כהראש- אין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו כמו באיסור דאו' וכן נוהגים ואין   לשנות.
                   2. אמרינן חוזר וניעור מין במינו, מין שאינו מינו. יבש ביבש, לח בלח, נודע בינתיים וכן אם לא נודע בינתיים.
                   3. כזית חלב שנפל ל 60 מים, ואח"כ נפלו המים לקדרת בשר, ואין בבשר 60 כנגד החלב מותר, כיון שהחלב נתבטל במים.
איסור של דבריהם, אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו.  ואם עשה כן, במזיד, אסור. אבל אם נפל מעצמו, ואין בהיתר כדי לבטלו,   מרבה עליו ומבטלו. הגה: וי"א דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו, כמו באיסור דאורייתא. וכן נוהגין, ואין לשנות. (טור בשם הרא"ש ובת"ה סימן צ"ד /נ"ד/ ובהגהת ש"ד ורא"ה בב"ה ור"ן ומרדכי ואגודה פ"ק דביצה). איסור שנתבטל, כגון שהיה ס' כנגדו, ונתוסף בו אח"כ מן האיסור הראשון,  חוזר וניעור ונאסר, ל"ש מין במינו ל"ש מין בשאינו מינו, לא שנא יבש ל"ש לח,  לא שנא נודע בינתים או לא נודע בינתים. (הגהות ש"ד סימן נ"ט). כזית חלב שנפל למים ונתבטל בס',  ואח"כ נפל מן המים לקדירה של בשר, מותר, אע"פ שאין בבשר ס' נגד החלב, שהרי נתבטל במים (בארוך). וכל כיוצא בזה.
 
למי אסור כשמבטל במזיד- שך(יח)- ראה למי אסור כשמבטל מדאו', והינו של שאר ב"א מותר.
דין מותר שמן של חנוכה שנתערב בשמן היתר- בשו"ע פסק עפ"י רשב"א שאם נתערב איסור של דבריהם ואין בהיתר כדי לבטלו, מותר להרבות עליו ולבטלו. ומקשה השך(יט) דהשו"ע פסק (תרע"Z) שאם נתערב מותר שמן חנוכה בשמן היתר באופן שאין 60 כנגדו, יש מי שאומר (מהר"ם מרוטנבורג) שאין להוסיף עליו ולבטלו, והלא גם זה איסור מדרבנן. ומתרץ השך שיש לחלק בין שמן שהוקצה למצוותו, שהרי הוא מחמיר במותר שמן חנוכה יותר מעצי דקל שנשרו בי"ט, כיוון שבעצי דקל נהנה מהעצים רק אחר שמתבערים. ואילו בנר חנוכה נהנה מהשמן בשעה שהנר דולק, וא"כ רואים שאין הוא סובר שהוקצה למצוותו חמור משאר איסורי דרבנן.
                       ולהלכה מכריע השך(יז) שאפילו איסור של דבריהם שאין לו עיקר בתורה כלל אין לבטלו או להוסיף עליו והיינו כדעת הרמ"א.
         ואף הטז(יב) מציין על הסתירה כביכול בשו"ע שפסק כאן כדעת הרשב"א ואילו בתרעז פסק כראש שסובר כמהר"מ מרוטנבורג (הרמ"א אצלנו אמנם חולק על שו"ע ודעתו כראש). ולהלכה מכריע כרש"ל שהעיקר כרשב"א. והרש"ל דוחה לסברת הראש משום שהתנאי בעצים "משים דעקלי קלי" זה מכיון שיש להם גרועותא דהם דושל"מ אבל בשאר איסורי דרבנן שאינם דושל"מ מותר להרבות ולבטל. ולענין ביטול איסור מדרבנן פסק הרש"ל שבדיעבד שאפילו כיון לבטלם אלא שלא ידע שאסור לעשות כן מותר. ואילו הטז מציין שאם לא ידע שאסור להרבות מקרי שוגג ומותר אף באיסור דאו'.
בגדר איסור המעורר את חברו- שך(כ)- דווקא מין איסור אחד מעורר חברו אבל 2 מיני איסורים החלוקים בטעמם מבטלים אחד את השני כבסימן צח.
 
*** לברר – מה דין 2 תערובות בב"ח באחת יש טעם בשר ובשניה יש טעם חלב האם הם מין במינו.
מין במינו, יבש ביבש, ונודע מהאיסור שנפל לראשונה- הרמ"א פסק שאמרינן חוזר וניעור בכל סוגי התערובות ואפילו נודע בינתיים, ובכללם יבש ביבש מין במינו. והשך(כא) חולק על הרמ"א וסובר שאין חוזר וניעור בכה"ג. ומוכיח השך:

1. מקור הרמ"א במהרא"י, אולם מהרא"י עצמו פוסק שרק באיסור שנותן טעם אסור אפילו נודע בינתיים, כיון שמרגישין הטעם. ומדייק השך שבאיסור יבש ביבש במין שבמינו שנתבטל ברוב ונודע שנפל האיסור הראשון, שוב אין האיסור השני מצטרף כיון שמדאו' ומדרבנן חד בתר בטל ואדרבה האיסור עצמו מצטרף לבטל את חברו כמו שבמשנה בערלה: פ"ב) הערלה מעלה את הערלה ומפרש בירושלמי בנודע בינתיים.
2. הראב"ד סובר שאפילו לא נודע בינתיים אינו חוזר ונאסר משום קמא קמא בטיל ואפילו בדבר שנותן טעם והרשב"א והרמב"ן חולקים עליו שאין לומר שבטיל כאשר הטעם נרגש, ואף במין במינו צריך ביטול, כיון שאם היה נופל לאינו מינו בכמות הזאת היה נותן טעם ומוכח שכל מחלוקתם בלח שכן אז נותן טעם אבל ביבש שאין נתינת טעם כו"ע מודו דבטל.
3. הוכחות נוספות לא סוכמו.

                      ומסכם השך ומה אעשה בטלה דעתי נגד דעתם, ובפרט שאני מקל והם מחמירים. אכן    בהפסד מרובה אפשר להקל.
 חלב שנתערב ב 60 מים האם מותר ליתנו לכתחילה לבשר- משמע ברמ"א שאף הביטול של החלב במים היה דיעבד. אולם בשך(כב) מביא הת"ח שכתב שאפילו לכתחילה מותר לתת המים שבקדרה לבשר. והחידוש בזה שהרי בסימן רצ"ט שך א' נתבאר שאין היתר מבטל היתר [מדובר שם בצמר רחלים שנתערב בצמר גמלים ורוצה לטוות מהם חוטים ואם חצי מהתערובת רחלים אז שייך איסור שעטנז ואם מחציתה מגמלים לא שייך שעטנז, ולכן יכול להביא מין אחד ולערבו כדי לבטל את אחד המינים, קודם שיעשו חוטים. והש"ך הסביר שביטול ברוב שייך רק היכן שאיסור נתערב בהיתר אבל היתר שנתערב בהיתר צמר בפ"ע היתר ופשתן בפ"ע היתר לא שייך בהם ביטול]. אבל כאן החידוש הוא שהחלב בטל. [לפי שבב"ח אין האיסור בערוב אלא רק שיתן טעם והלכך כשהטעם בטל בטל האיסור].
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ז'.
 
ביטול איסור בלוע לכתחילה- ריב"ש בשם ראב"ד- קדרה שבלעה טיפת דם או חלב מבטלין אותה לכתחילה, כיון שא"א לבא לידי טעם לעולם אולם יש לחלק בין כלי שמשתמשים בו בתבשיל מרובה שאז לא יבוא לידי נתינת טעם, לבין כלי שדרך השתמשות בו בתבשיל מועט שבו אסור יהיה לבטל הטעם הבלוע לכתחילה ואע"פ שמבשל בו תבשיל מרובה עכשיו גזרה אטו תבשיל מועט.
               והטור כתב כנ"ל בסימן קכ"ב בשם הרשב"א. והטור והרן חולקים על הרשב"א.
      פסק שו"ע כלשון הריב"ש.
אם  נבלע איסור מועט לתוך כלי בשר, אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר, מותר להשתמש בו לכתחלה, כיון שהאיסור מועט וא"א לבוא לידי נתינת טעם, ולפיכך איסור משהו שנבלע בקדרה או בתוך קנקנים וכיוצא בהם, מותר להשתמש בו לכתחלה, ואפילו בבן יומו, לפי שא"א לבא לידי נתינת טעם. אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט בקערה וכיוצא בה, אסור להשתמש אפילו בשפע, גזירה שמא ישתמש בה בדבר מועט ויבא לידי נתינת טעם.
 
הלכה למעשה- הרשב"א למד דיןזה במסכת ע"ז לג. קנקנים שעכו"ם נותן לתוכם יין, ישראל נותן לתוכם מים ושותה אותם ובגמ' מובא שמותר גם לתת שכר ואף יין כיון שטעם היין האסור הבלוע מועט כיון שמשתמש בו בצונן, וכיון שכלי זה משתמשים בו בשפע בהיתר, א"א ליין לבוא לידי נתינת טעם. ולכן איסור משהו שנבלע בתוך קדרה או בתוך קנקנים מותר להשתמש בהם לכתחילה ואפילו בני יומן לפי שא"א לעולם לבוא לידי נו"ט אבל אם נבלע בכלי שדרך להשתמש בו לעיתים בתבשיל מועט כמו קערה, אסור להשתמש בו אפילו בשפע גזרה שמא ישתמש בו בדבר מועט ויבוא לידי נתינת טעם.
והטז(טו) חולק דבעינן 2 תנאים להתיר בזה והם: 1. כלי גדול.
                                                                 2. היכן שההיתר פוגם בטעם האיסור הבלוע.
 
 
 
 
 
 
 
 

סימן ק'.
 
סעיף א'.
 
בריה אינה בטלה ברוב-גיד הנשה צו:  גיד הנשה, שנתבשל עם גידים, אם אינו מכירו כולם אסורים.
                                ובגמ' צט:  אין הגיד בטל ברוב כיון שהוא בריה.

תנאי בריה-

1. אם מתחילת יצירתה היא אסורה-גיד הנשה קב: אמר רב אכל צפור טהורה-בחייה,                     חייב בכל שהוא-(משום אבר מן החי), במיתתה-בכזית,(כי בנבלה נאמר אכילה, וכל אכילה הוא דווקא בכזית). ואם אכל עוף טמא בין בחייה ובין במיתתה בכל שהוא. ומפרש רש"י שנבלה לא נקראת בריה כיון שלא הייתה נבלה משנוצרה אבל גיד, עוף טמא, ואבר מן החי חל איסורן משעה שנוצרו.

            וכן פסקו ר"ן ורשב"א שעוף טהור מת לא מקרי בריה. [בין נטרף, בין נתנבל משעת שחיטה או   לא-ש"ך(ג)].

2. כל דבר שאם יחלק לא יהיה שמו עליו-לכן חלב אפילו שאסור משעת ברייתו לא נקרא בריה כיון שגם כשחותכים בו עדיין הוא חלב אבל עוף טמא כאשר נחתך אין הוא קרוי עוד עוף טמא אלא חתיכת עוף טמא וכן גיד אם נחתך נקרא חתיכת גיד. אבל נבלה נקראת נבלה גם לאחר חיתוכה. ולכן בריה דווקא בשלמותן יש עליהם דין בריה.
3. צריך שיהיה בה נשמה ולכן חטה לא נחשבת בריה (וכן כלאי כרם או ערלה) אבל בגיד נשה יש חיותה.
4. מקובצת במקום אחד ולא מפוזר כבריה ולכן חלב לא הוי בריה.

פסק שו"ע תנאי בריה   1. חשיבות.  2. חיות.  3. שנאסרה מעיקרה.  4. שלמה.  ורמ"א פסק שהגיד האסור הוא הכף ששוכב על הירך. וגדלו כורחב 4 אצבעות.  [וזה דווקא בשור הגדול אבל בכבש הוי 2 אצבעות -טז(ג)].
בריה, דהיינו כגון  נמלה או עוף טמא  וגיד הנשה  ואבר מן החי  וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם, אפילו באלף לא בטל. ואין לו דין בריה, אלא אם כן הוא דבר שהיה בו חיות,  לאפוקי חטה אחת של איסור. וכן צריך שיהא דבר שאסור מתחלת ברייתו,  לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל. וכן צריך שיהיה דבר שלם, שאם יחלק אין שמו עליו,  לאפוקי חלב.  וכן צריך. שיהיה שלם. הגה: ועיקר גיד הנשה אינו אלא על הכף בלבד, והוא כרוחב ד' אצבעות, ואם הוא שלם מקרי בריה. (בארוך כלל כ' כ"ח).
 
ספק איסור מול ספק בריה-טז(א)-מהתורה נתנה חשיבות לאכילת בריה ואפילו יש בה פחות מכזית כגון שאסור מהתורה לאכול מין טמא אפילו פחות מכזית ולכן החמירו חכמים בתערובתן שכל עוד הם בריה לעולם אין הם בטלים. אולם מהתורה אף בריה בטלה כשאר איסורים. ונפק"מ תהיה כשיש ספק אם נתערב בריה, דהוי ספק דרבנן וע"כ בטל. אבל אם הוי ודאי בריה או דבר הראוי להתכבד או דבר שבמנין, ורק האיסור הוא ספק, כגון ביצים של ספק טרפה בכה"ג הוי ספקא דאו', ואינו בטל.
ביצה שיש בה דם אך בלא אפרוח-הב"י מסתפק בסימן ק"י האם אינה נחשבת כבריה כיון שאינה בריית נשמה או אולי נחשבת כבריה כיון שיש בה דם שדא תוכלא בכוליה וחשיב כיש בה אפרוח. ומהרלב"ח כתב דמקרי בריה אולם הש"ך(ב) סובר שאין הוא בריה כיון שאין בה חיותה וחולק השך על השו"ע וסובר שאף בביצת אפרוח לא שייך שם בריה שהרי מתחילת ברייתה הביצה מותרת. [מקור שו"ע ברשב"א שדייק ברמב"ם אבל הש"ך דוחה הדיוק]. וגם כאשר מתרקם האפרוח הביצה בחזקת מותרת. ומסקנת הש"ך שבביצת דם אין לאסור כלל דלית בה חיותה ומכ"מ בביצת אפרוח אין להקל.
ביצה שנחתך ממנה איבר אחד-שך(ו)-שוב אינה מקרי בריה ואפילו נחתך איבר שאינו חיוני.
 
סעיף ב'.
 
דין הרוטב בתבשיל שנפל לתוכו בריה-משנה גיד הנשה צו: …גיד הנשה שנתבשל עם הגידים, בזמן שמכירו, בנותן טעם ואם לאו כולם אסורים והרוטב בנותן טעם.
      טור-דהיינו הרוטב תלוי בנתינת טעם ואם יש בהיתר 60 כנגד הבריה הרוטב מותר שאע"פ שעיקרי לא בטל מכ"מ טעמו בטל. (לאלה שסוברים דצריך 60 אולם לרמב"ם סגי בבדיקת טעם-א.מ.].
מה נותן טעם בגיד-מסקנת הגמ' בצט: שאין גיד נותן טעם. ומפרש רש"י וע"כ בין נמלח, בין נתבשל בין נצלה, משליכו והשאר מותר אבל שומנו יש בו בנותן טעם ואם לא נוטל שומנו, אוסר.
      וכן פסקו רי"ף, רא"ש רמב"ם(טו,יז) וכן הרשב"א-דשמן הגיד וקנוקנות שבו הרכים אוסרים בנ"ט. ואיסורם מדרבנן.
      ואילו דעת הר"מ-שדין שומן הגיד כגיד עצמו, שאינו אוסר בנ"ט.
ירך שנתבשל עם גידו-טור-אם מכיר הגיד, זורקו וכל השאר מותר אם יש בירך 60 כנגד שומנו.
בטול גיד שנימוח- רשב"א-אם נימוח שאינו ניכר צריך 60 כנגדו דאע"פ שאין בו טעם והוא כעץ, התורה אסרתו.
פסק שו"ע כלשון הטור.
דבר שהוא בריה שנתבשל עם ההיתר, אם  אינו מכירו הכל אסור,  והרוטב בנותן טעם. ואם מכירו, זורקו. והאחרים והרוטב צריך שיהיה בהם ס' כנגדו, חוץ מגיד הנשה שאין טעמו אוסר, דאין בגידים בנותן טעם. אבל שמנו, אוסר, וצריך ששים כנגדו להתיר הרוטב. לפיכך ירך שנתבשל עם גידו, אם מכירו זורקו,  וכל השאר מותר, אם יש בו ס' כנגד שמנו. ואם אינו מכירו, כל החתיכות אסורות. ואם יש בקדירה ס' כנגד השומן, מותר הרוטב; ואם לאו, אסור.  ואם נמוח הגיד ואינו ניכר, צריך גם כן ס' כנגדו.
 
מתי אפשר לוותר על 60 בבריה-שך(ז)-דעת השו"ע והרמ"א בסימן ק"ד וק"ז שבדברים המאוסים א"צ 60 וע"כ בשנתערבה נמלה א"צ 60 כנגדה. ודווקא בעוף טמא בעינן 60. ומכ"מ הרוטב מותר לאחר שמסננו כבסעיף ד'.
האם הירך לא הופך נבלה-שך(ח)-הטור סובר שאין חנ"נ בשאר איסורים וכן לא אמרינן חנ"נ באיסור דבוק (סימן עב) אבל קשה על הרמ"א שכן סובר חנ"נ בשאר איסורים וכן שבאיסור דבוק צריך 60 כנגד כל החתיכה שהאיסור דבוק בה אם אין בחתיכה עצמה 60 לבטלו. וא"כ הירך שנתבשל עם גידו אין שאר הירך מותר כיון שאין בו 60 כנגד שמנו ואדרבה זה מקור לכל איסורי דבוק ומתרץ השך בדוחק שהכוונה שהירך נתבשלה באותה סיר אבל במנותק מהגיד וכן דעת הטז(ד) שאם אין בחתיכה 60 כנגד השומן אמרינן (בכל האיסורין) חנ"נ.
ביטול גיד שנימוח ואינו ניכר-שך(ט)-אע"פ שאין בו טעם מכ"מ הוי איסור כיון שהתורה אסרתו. ומוסיף הטז(ה) שכבר אין לו חשיבות בריה. ומביא הטז את הרשב"א דסגי לבטלו ברוב כיון שאינו נותן טעם כלל וכן יש להקל שהרי כשהוא מעורב במינו ושאינו מינו לא אסרי והעמידו תערובת זו כדין תורה. ומסיק הטז שאפשר לסמוך להקל בביטול רוב במקרה ספק וכגון שנשפך ואין ידוע אם היה שם 60 אלא רק שודאי היה שם רוב. (ואע"פ שספק כזה באינו מינו אסור).
 
סעיף ג'.
 
בריה שאבדה במרק-רשב"א-קדרה של מרק שנפלה שם בריה ונאבדה, אסור הכל. ואם נתנו מהמרק בכף או בקערה וראו שאין שם כלל, הכל מותר, ואף הקדרה.
      חידושי הגהות-ואע"פ שאין בכף או בקערה 60, מכ"מ מותר כיון שהוא נטל"פ. ואף הקדרה אינה נאסרת כיון שהוא נטל"פ.
פסק שו"ע איסור הקדרה כשאבדה בה בריה.
קדרה של מרק שנפל שם בריה ונאבדה,  אסור הכל.
 
התר סינון במרק- שך(ו)-ואם אפשר לסנן מותר המרק.
 
סעיף ד'.
 
ירקות שנמצאו בהם תולעים-רשב"א-ירקות שנתבשלו ונמצאו בהם ג' תולעים, הירקות אסורים כיון שהוחזקו בתולעים וצריכים בדיקה. וכל שהם מבושלים א"א לבודקם. אבל את מי השלקות מותר לשתות כיון שאפשר לסננן וכן אפשר לבדוק הבשר.
האם אפשר לבטל הבריה ב 960 –רא"ש-יש שאומרים שאפשר לבטל בריה בתתק"ס וראייתם בעכבר שבטל ר' יוסי ב 960 אולם הרא"ש דוחה וסובר שאין מדובר בעכבר כיון שהוא ניכר ואפשר להוציאו ואם נימוח- ביטולו ב 60.
      אולם גם הרשב"א סובר שבריה בטלה ב 960.
      ולענין הלכה-ב"י-כיון שתוס' ורא"ש ור"ן מסכימים לאסור וגם דעת הרי"ף והרמב"ם מדלא הזכירו היתר שכזה, משמע שאין היתר ב 960.
שומן של גיד יכול לאסור בכל שלבי הבישול-רשב"א-שומן של גיד שנתבשל עם שאר חתיכות ויש בהם 60 כנגדו יש להיזהר שלא ליטול מן ההיתר כאשר הקדרה חמה כיון שאם יש ישאר בקדרה פחות מ 60 כנגד שומן הגיד כל הנשאר נאסר, אלא יחכה עד שיצטנן.
פסק שו"ע כטור בדין תבשיל שנמצאו בו ג' תולעים.
ירקות מבושלות שנמצאו בהם  ג' תולעים, הירקות אסורים, אבל מי השלקות, מסננן ומותרים. וכן הבשר, ירחצנו ויבדקנו ומותר.
 
בכמה תולעים מוחזקים הירקות כאסורים-שך(יא)-אם נמצאו ג' תולעים יש חזקה שיש עוד תולעים אלא שאינן ניכרות.
      והב"ח החמיר אף בשתי תולעים כיון דהוי חזקה לרבי אולם הטז(ו) חולק משום שהרא"ש כותב שבקישואין מעלה קו"ל כרבי משום ספק נפשות להקל. ומשמע דבשאר דוכתי קו"ל כרשב"ג דדווקא בג' פעמים הוי חזקה.
 
 

סימן ק"א.
 
סעיף א'.
 
חהר"ל דינה כבריה-גיד הנשה ק.  חתיכה של נבלה או של דג טמא שנתערבו עם חתיכות. בזמן שהוא מכירן (דהיינו כשהוציאן) בנותן טעם. ואם אינו מכירן כולם אסורים והרוטב בנותן טעם. ואין לחתיכות הנ"ל דין ביטול ברוב כיון שהם חתיכה הראויה להתכבד בה בפני אורחים. כלומר שכל שראויה להתכבד, הוי חשובה ולא בטלה אפילו ב 1000.
חהר"ל בדבר איסור-תוס'-אף שהחתיכה אסורה בהנאה מכ"מ יש לה חשיבות ולכן חתיכת בשר שנאסרה מחמת חלב אינה בטלה אע"ג שאסורה בהנאה.
      טור-ואם הוציאוה, יש לשער 60 כנגד טעמה שנפלט.
פסק שו"ע כלשון הטור.  ורמ"א מוסיף שאף שאיסורה מדרבנן אינה בטלה. ובספק חהר"ל אזלינן לקולא ואפילו אסורה מדאו'.
חתיכה הראויה להתכבד דינה כבריה, דאפילו באלף לא בטלה. ואפילו אם היא  אסורה בהנאה, כיון שאם תתבטל היתה מותרת וראויה להתכבד. הגה: ואפילו אינה אסורה רק מדרבנן, אינה בטילה (ב"י בשם הרמב"ן).   ואם הוא ספק אם ראויה להתכבד או לא, אזלינן לקולא (ארוך כלל כ"ה) אפילו היא אסורה מדאורייתא.
 
מכירת התערובת לעכו"ם-שך(א)-עפ"י הגמ' (ע"ז עד.) תערובת איסורי הנאה כגון בב"ח אם הם חה"ל, הרי שאוסרות את תערובתן ג"כ בהנאה ואפילו ב 1000 לא בטיל ומכ"מ מותר למכרן לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבהן (כבסימן ק"י).
ספק החתיכה היא חה"ל-טז(ב)-כיון שהחומרא היא שחה"ל לא בטלה ברוב הוי מדרבנן ע"כ בספק חהר"ל יש להקל. אבל אם הוא ודאי חה"ל אלא שיש ספק אם אסור או לא, אינו בטיל (סימן ק"י).
חה"ל שיש ספק אם נאסרה באיסור דרבנן-רמ"א כתב שאם נאסרה החה"ל מדרבנן אינה בטלה ומוסיף הטז(א) שבספק איסור דרבנן הדברים שאינם מתבטלים אין להחמיר כי אין לו מתירין. אבל בדבר שיש לו מתירין יש להחמיר אף בספק איסור דרבנן.
 
סעיף ב'.
 
ממה נאסרת החתיכה-טור-ודווקא שאיסורה מחמת עצמה כמו נבלה, ובשר וחלב. אבל אם נאסרה מחמת טעם שקיבלה מאיסור, ולא היו בה 60 לבטלו ואפילו למי שסובר שנחשבת כנבלה, אין לה דין חה"ל, כיון שלא נאסרה אלא מחמת טעם שקיבלה.
      ב"י-כיון שאין האיסור שבה ראוי להתכבד בו לפני האורחים ולכן היא בטלה כשאר איסורים. אבל בבשר וחלב שנתבשלו יחד הכל גוף אחד של איסור. [והראיה שאם אוכל ½ זית בשר ו ½ זית חלב לוקה מהתורה].
פסק שו"ע כטור ורמ"א מוסיף שגם לחתיכה שלא נמלחה (שנאסרת מחמת הדם שבה) אין דין חה"ל. וכן אין חהר"ל בחתיכה שנאסרה קליפתה. 
אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד, אלא אם כן איסורה מחמת עצמה,  כגון נבלה   ובשר בחלב; אבל אם נאסרה מחמת שקבלה טעם מאיסור ולא היה בה ס' לבטלו, אפילו למי שסובר חתיכה עצמה נעשית נבלה  אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד.הגה:  ואפילו חתיכה שלא נמלחה, בטלה, דאין איסורה מחמת עצמה רק מחמת דם הבלוע בה (שם ת"ה סי' ק"ע).  כל חתיכה שלא נאסרה רק כדי קליפה, בטלה, דהרי הקליפה אינה ראויה להתכבד. (סברת התוספות ובהגהות ש"ד).
 
האם גבינה שהועמדה בחלב טרפה הוי חהר"ל-בדמ' ובת"ח כתב שאין הגבינה שהועמדה בחלב טרפה הוי חהר"ל כיון שאין הבלוע ראוי להתכבד.
      אולם האו"ה כתב ששיך בגבינה זו דין חהר"ל כיון שנולדה באיסור.
      ואף הב"ח סובר כאו"ה והקשה על הת"ח שהרי הת"ח פסק בגבינה של עכו"ם שלא מועיל בה ס"ס להכשירה כיון שהאיסור מגופה והלא זו סיבה לתת לגבינה דין חהר"ל. וכן דעת נקוה"כ.
      אולם הטז(ד) דוחה הב"ח והאו"ה וסובר כהת"ח שאין דין חהר"ל בגבינה. והטז מחלק בין גבינה שנתערב בה חלב טרפה ואז חכמים אסרוה ומקרי "איסור מגופו" כיון שיש פה חשש דאו' שמא יש רוב חלב טרפה על חלב כשר (ומשמע שבזה שייך חהר"ל). אבל גבינה שרק הועמדה בחלב טרפה, פשוט שיש ביטול ברוב וע"כ אין לאסור מדין חהר"ל כיון שהבלוע אינו ראוי להתכבד.
      והרש"ל נתן 2 טעמים שאין שייך דין חהר"ל בגבינה:

1. גבינה לחה אינה חשובה-והטז דוחה שכן מוכח בגמ' שגם בגבינה לחה יש חשיבות.
2. גבינה יבשה אינה חשובה לאכול כדי שביעה-והטז דוחה כמוכח מב"י (כ"א) שגם בגבינה שייך חהר"ל והיינו כשהאיסור מחמת עצמו וכגון שנתערב שם מחלב טרפה והוא מרכיב נכבד וע"כ שייך בו חהר"ל אבל בגבינה בלועה מאיסור שרק העמידה לא הוי חהר"ל.

      וכן מסביר הטז שגם בגבינה שהועמדה בחלב טמא אין חהר"ל כיון שחלב טמא אינו נקרש עם חלב טהור ומצטבר בנקבוביות וע"כ לא שייך בזה חהר"ל.
      אלא שגבינה שהועמדה בעור קיבה נבלה שייך בה חהר"ל גם לדעת הטז (בנוסף לגבינה שנתערב בה חלב טרפה כנ"ל) כיון שיש איסור בב"ח. [דכל חד שרי באנפי נפשיה ורק ע"י חיבורן יחד נאסרי ונעו גוף איסור-שך(ג)].
      למסקנת הטז היכן שידוע שאין מעמידים בעור קיבת בהמה של עכו"ם לא שייך דין חהר"ל בגבינה. וע"כ אם נתערבה סתם גבינה עכו"ם בכשרות בטלה ב 60 ולא שייך בה חהר"ל. וגם לא חוששים שבאה מבהמות טרפה דרוב הבהמות כשרות.
האם שייך חה"ל בחתיכה שנאסרה בכ"ק-הל"ח תמה על הרמ"א דאפילו כל החתיכה נאסרה מחמת טעם איסור, לא שייך בה חה"ל וא"כ מה החידוש של הרמ"א שאם נאסרה בכ"ק לא מקרי חה"ל והשך(ה) מתרץ דמדובר בכ"ק של איסור בב"ח שהרי בב"ח שייך בו חה"ל וחידוש הרמ"א שאם נאסרה בכ"ק אין זה חה"ל.
      והשך מביא שיש בזה לכאורה מח' בראשונים בשאלה שייך בקליפה חה"ל. ומשמע בראבי"ה דשייך חה"ל בקליפה אע"פ שלא אמרינן חנ"נ בחצי חתיכה (וה"ה בקליפה) ואילו בהגמ' סובר שבקליפה לא אמרינן חה"ל ומיישב השך שכוונת הראבי"ה לומר שאף אם יקלפו את החתיכה יהיה עדיין שייך בה דין חה"ל. (דהיינו אם היא גדולה).
 
סעיף ג'
 
האם חהר"ל הוא לפי מצבה הנכחי או לפי מצבה העתידי- מרדכי עפ"י חשיבת ר"ת-תרנגולת בנוצתה וכן חתיכה חיה, אינן נחשבות כחהר"ל כיון שאינן אויות עתה להתכבד בפני האורחים. וכן בהמה שלמה בטלה עד לאחר שנתבשלה וקאויה ליתן לפני אורח לכבדו. וכן עשה ר"ת מעשה בתרנגולת נבלה שנתערבה ב 2 שחוטות והתיר הואיל ולא נטלה נוצתה, דאינה ראויה להתכבד בפני אורחים.
      אולם רא"ש-חהר"ל הוא לעניין שיעור החתיכה שיש לה חשיבות. אבל בשביל בהיא חיה או בנוצתה לא בטלה חשיבותה.
דין חהר"ל בכבש שלם או אווז שלם (משמע בדרישה שמדובר כשהם צלויים או מבושלים)-יש אומרים, שאינם נקראים חהר"ל כיון שאין דרך ליתן לפני אורח כבש או אווז שלם. [ואפילו הופשט עורו-שך(ט)].
      רא"ש-אלו דברי הבאי שהרי אם כאשר יחלקו לחתיכות, יהיה שייך בהם חהר"ל כ"ש עכשיו דמקרי את שדרכו לימנות. [ואפילו לא הופשט עורו-שך(ט)].
      רשב"א-חתיכה שהיא גדולה יותר מדי לא חשיבא ראויה להתכבד, מאחר ואין דרך ב"א ליתן כמוה לפני אורחים.
      ר"ן,סמ"ק-בהמה עם צמרה ועוף בנוצתו אין נחשב חהר"ל ובטלה. ואע"פ שאח"כ מסירים הנוצות מכ"מ אין שייך בזה חוזר וניעור.
      ב"י-לעניין הלכה כיון שחהר"ל אינו אלא מדרבנן, הלכה כדברי המקילין. [אמנם ב"י זה בסוף הסעיף אך לדעת הסמ"ג מקומו כפי שצויין].
דין חהר"ל בנבלה שטרם נמלחה (מדובר בנבלה מחמת עצמה כגון נבלה או בב"ח)-ש"ד בשם ר"ת-חתיכת נבלה שלא נמלחה שנתערבה בכשרות אע"פ שאינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמו שהוא, לא בטלה, כיון שמליחה לא הוי מחוסר מעשה. וכן רגלי בהמה שלא ניטלו טלפיהן.
      מאידך מביא ש"ד בשם כמה גדולים-גם בנבלה שלא נמלחה, אין שייך חהר"ל. וכן רגלי נבלה שלא ניטלו מהן טלפיהן אינם ראויים להתכבד.
                ומסיים ש"ד שהמנהג להקל.
פסק שו"ע לגבי המקרים [1. תרנגולת בנוצתה 2. חתיכה חיה 3. חתיכה גדולה מדי או כבש שלם] בסתם שאין להם דין חהר"ל (רשב"א) ובי"א ששייך בהם חהר"ל (רא"ש) ורמ"א פוסק כי"א לבד מתרנגולת בנוצתה.
תרנגולת  בנוצתה שנתערבה באחרות, בטלה, שהרי אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא.   ואף על פי שאחר שנתערבה הסירו הנוצה. וכן לא חשיבה ראויה להתכבד אלא אם כן היא מבושלת.  וכן כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי, לא חשיבה ראויה להתכבד, שאין דרך ליתן לפני האורח כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי. ויש חולקים בכל זה. הגה: וכן נוהגין,  מלבד תרנגולת בנוצתה דמחוסרת מעשה גדול, דנוהגים בה שהיא בטילה (טור בשם י"א ובמרדכי ובש"ד). וכן רגלים או ראש שלא נחרכו משערן. אבל אם כבר נחרכו, חשיבי חתיכה הראויה להתכבד, אפילו לא נמלחו עדיין. ואפילו כבש שלם אינו בטל (בהגהות ש"ד). מיהו רגלים של עופות,  מלבד רגלי אווז, וכן רגלי בהמה דקה במדינות אלו, לא חשיבי כלל, ובטלים. ראש של עופות אינו חשוב, ובטל (ארוך כלל כ"ה).
 
דין דבר שבניין לעניין הנ"ל-שך(ז)-משמע בשו"ע שבמקרים הנ"ל אין גם דין דבר שבניין (=כל שדרכו להימנות לפעמים אינו בטל קי,א) כיון שמחוסרים מעשה גדול. וכן סובר הרש"ל. וכן סובר השך ודוחה הת"ח שכתב שאף שאין דין חהר"ל מכ"מ שייך אין בטלים משום דבר שבמניין. [ועיין ק"י ס"ק יג בשך].
מה מקרי מעשה גדול לרמ"א-הרמ"א פסק כהרא"ש הסובר שחהר"ל הוא לא לעניין האם ראויה עתה להתכבד לפני אורחים אלא משום שיעורה דהוי חתיכה גדולה שראויה להינתן לפני האורחים. אולם בתרנגולת בנוצתה מודה הרמ"א דאינה חהר"ל לפי שהיא מחוסרת מעשה גדול המכשיר אותה לאכילה. ומדייק הטז(ו) שאם הסירו הנוצות, מקרי חהר"ל אע"פ שלא הוציאו המעיים ולא נפתח הבטן. וכבש שעורו לא הופשט ג"כ בטל ק"ו מנוצות התרנגולת. אולם ברגליהם שנחרכו, ונשאר רק לקצץ הטלפיים, אינם בטלים דקיצוץ הרגלים לא מקרי מעשה גדול טז(ז). ולגבי ראש בהמה פסק רש"ל שאינו מקרי חהר"ל לבד ראש עגל שהרי אברהם הגיש למלאכים ג' לשונות עגל.
 
                           
 
סעיף ד'.
 
דין חהר"ל בהדרא דכנתא-ש"ד-הדרא דכנתא אינו ראוי להתכבד, דאין דרך לתת לאורחים הדרא דכנתא בקערה, ואין דרך אנשים לאכול שומן בעין. [פרוש הדרא דכנתא (רש"י חולין מח: ) רכתא זה שומן טהור הדומה לחלב. הדרא-מעיים דקים הסובבים את השומן הנ"ל].
פסק שו"ע כנ"ל ורמ"א פוסק שיעור שומן אווז מקרי חהר"ל.
שומן הכנתא אינו ראוי להתכבד.  (אבל עור שומן אווז מקרי ראוי להתכבד. ואינו בטל) (שם).
 
הדרא דכנתא של עגל-טז(ט)-רש"ל פסק כי הדרא דכנתא של עגל מקרי חשוב אע"פ ששאר בני מעיים לא נחשבים והטז מעיר כי אין רש"ל חולק על שו"ע שהרי פסק (ק"י) שהכל לפי המקום והזמן. וכן מסכים השך(יב,יג). ואם יש ספק אזלינן לקולא.
רצועות עור של אווז-האו"ה כתב שאם נחתך עור אווז לרצועות בטלה חשיבותו, ורש"ל חולק שהרי רגילים לכבד בהם אנשים חשובים ופוסק הטז(י) שאין להקל.
 
סעיף ה'.
 
דין קורקבן לעניין חהר"ל-טור בסימן ק"י-הר' יהודה הורה על קורקבן טרפה שנתערב באחרים דלא הוי חהר"ל עפ"י הגמ' (נדרים נד: ) בני מעיים, אוליהם לאו אנשי.
      ב"י-ולפי זה הוא הדין כמו בכל המעיים.
פסק שו"ע כנ"ל.
קורקבן וכן  שאר בני מעיים, אינם ראויים להתכבד.
 
קרקבן של אווז-משמע בשו"ע שקורקבן של אווז אינו מחהר"ל, אבל רש"ל כתב שברוב מקומות נחשב כראוי להתכבד וכיון שעפ"י הרמב"ם שהכל תלוי לפי הזמן והמקום ודאי נחשב הקורקבן ראוי להתכבד.
      והטז(יא) כתב שקורקבן תרנגולת לא ראוי להתכבד.
חתיכה שנחתך ממנה חלק וירדה מחשיבותה-חכמי קראקא כתבו שבשר אווז שעל החזה הוי ראוי להתכבד. ורש"ל חולק כיון שאם הופשט האווז ונוטל תפארתה של החתיכה, הרי בטלה ממנה החשיבות כמו בריה שנבטל ממנה קצת, והטז(יא) דוחה את הרש"ל שהרי אם יש חתיכה גדולה וחשובה מאד ונחתך ממנה קצת, עדיין לא בטלה חשיבותה ואין זה דומה לבריה, שאם נוטל ממנה חלק, שוב אין שם בריה עליה וע"כ פוסק הטז שבחתיכה שירדה מחשיבותה (מדובר שלא היה עליה שם בריה) עדיין מקרי חהר"ל. וכן כבד אווז שהפכו צבע ללבן מכח השומן עדיין מקרי חשובים.
 
סעיף ו'.
 
בריה שנתרסק או נחתך-רא"ש-בריה לא בטלה דווקא כשהוא שלם אבל אם נתרסק או נחתך ממנו קצת אין עליו שם בריה ובטל ברוב ומוכיח מהגמ' (מכות טז: ) באחד שריסק נמלים והשלים והשלים לכזית ומסקנת הגמ' שכאשר הנמלים מרוסקים אין הם נקראים בריה ובעי כזית. וכן במסכת מעילה טז: לוקה על אכילת שרצים בכזית כשאינם שלמים.
      וכן רי"ף-רמשים שנמצאו בקדרה, אם נפסד אותו השרץ, שיעורו ב 60 כשאר איסורים שבתורה.
ביטול חהר"ל שנתרסק-ב"י-וכן בחתיכה הראויה להתכבד, אם נפרסה אחר שנפלה לקדרה ובטלה חשיבותה ובטלה כשאר איסורין שהרי אגוזי פרך ורמוני בדן, אם נתפצעו האגוזים והתפרדו הרימונים בטלים הם (גיטין נד: ). וכן בתוספתא תמורות (ח,יד) חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו ב 1000 כולן אסורות ואם נמוח ה"ז בנותן טעם.
בריה שנחתכה לאחר שנתערבה-רשב"א-אם נחתך ממנה או שנתרסקה עד שאבדה צורתה, אין זה בריה ובטל חשיבותה והרי היא כשאר כל האיסורים ואפילו נחתך ממנה לאחר שנתערבה.
כמה נחתך ע"מ שתאבד דין בריה-רשב"א בשם רמב"ן-אם נחתך ממנו אבר לא איפשיטא בגמ' (נזיר נא: ) מיהו כיון שדין בריה דרבנן ע"כ פוסקים לקולא. וכ"ש שנתרסק או נחתך ממנו איבר שהנשמה תלויה בו דודאי טלה.
      ש"ד-מביא בשם י"מ שאם רוב הדג הטמא שלם, חשיב בריה וכן משמע בגמ' (נזיר נא: ) דאמרינן בנמלה רובה ככולה, ולא בטלה ב 60 אלא רק אם נתרסקה. ויש שחולקים וסוברים שמה שאיברים אינם מתבטלים זה לעניין טומאה אבל לא לעניין או"ה.
      הגש"ד בשם תה"ד-אם הוא שלם אלא שנפרד ממנו קצת ע"י הבישול כמו שרגיל להיות בבישול ודאי חשיב בריה.
בריה שנתרסקה במזיד-טור בשם רא"ש-אם נתרסקה במזיד אסורה התערובת למי שכיוון לבטלו.
               (סימן צ"ט) (סימן ק"י).                  
פסק שו"ע כנ"ל.
הא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלי, דוקא בעודם שלמים, אבל אם נחתכו  או נתרסקו עד שנאבדה צורתן, בטלי, דתו לא חשיבי. ואפילו אם נתרסקו לאחר שנתערבו עם ההיתר.  (ואפילו לאחר שנודע התערובת) (הגהת ש"ד וד"ע לאפוקי או"ה).  והוא שנתרסקו שלא במתכוין לבטל האיסור, אבל אם נתכוין לכך, אסור למרסק, אם הוא שלו, וכן למי שנתרסק בשבילו.  (ואין חילוק בין נתערבו במינם או שלא במינם) (ד"ע ומשמעות הפוסקים ולאפוקי או"ה).
 
איסור שהופך מבריה לחהר"ל-שך(טו)-עפ"י ת"ח, מה שמתבטל זה דווקא כאשר לא נשאר שם דבר חשוב אבל אם נשאר חהר"ל אינו בטל אע"פ שבטל מדין בריה.
חהר"ל שנתערבה שלא במינה-האו"ה כתב שחהר"ל לא בטל דווקא במינו אבל שלא במינו בטל אם נתערב בשאינו מינו, בטל וכן לעניין שאר איסורים שלא מתבטלים שאם נתערבו בשאינן מינן בטלה חשיבותם ובטלים. והרמ"א והשו"ע (סימן ק') חולקים דחהר"ל לא בטל אפילו שלא במינו, שהרי נפסק שאם אבדה בריה בקדרת ירקות הכל אסור ומוכח שלא בטל אף בשאינו מינו. (קב, ס"ק ד) (קט, ס"ק ח') (קי, ס"ק א').
 
סעיף ז'.
 
חתיכה שנחתכה-רא"ש-חתיכה שנחתכה מותרת ממ"נ. אם באה מהאיסור, מותרת ואף כל החתיכות מותרות כי אין בריה, ואם באה מהיתר ג"כ מותרת. ומכ"מ אין תולין לומר שבאה מהאיסור ואפילו נחתכו רוב החתיכות אין תולין שנחתך האיסור.
חהר"ל נוהג אף באיסור דרבנן- רמב"ם(טז,ו)-אף חתיכה שנאסרה מדרבנן אינה בטלה אם היא ראויה להתכבד.
פסק שו"ע כהרא"ש.
אם נחתכה חתיכה אחת, אין תולין לומר של איסור נחתך, ומתבטל, ויהיו כולן מותרות, אלא אותה שנחתכה בלבד מותרת ממה נפשך, אם היא של איסור, אף כולן מותרות. ואם אינה של איסור, הרי היא מותרת. ואפילו נחתכו רובן אין תולין לומר שהאיסור מהרוב שנחתכו, אלא כל הנחתכות מותרות והשלימות אסורות.
 
      טז(יג)-ומדובר שיש 60 בהיתר נגד האיסור. [כהח. הד-דווקא בתערובת לח בלח אבל ביבש אפילו אין 60 אם היא במינו].
   לברר-למה לא מספיק רוב ביבש, וכן לשון הטז תמיהה.
מדוע לא הולכים אחר הרוב-טז(יד)-כי תולין ישרל שנשתנה ממה שהיה הוא מהרוב וכגון כל דפריש מרובא פריש.
      ואין לומר כל קבוע כמחצה על מחצה והאיסור הוא שנחתך   -- לא מובן.
 
סעיף ח'.
 
זיהוי איסור-הגמ'-אפשר ע"י התאמת שומן הקורקבן לשומן התרנגולת. וראייתו מגוי שהביא דגים
                (ע"ז מ.) ונמצא סימן באחד מהמם והתיר רשב"ג את כל הדגים.
פסק שו"ע כהגמ'.
קורקבן שנמצא נקוב, ונתערבה אותה תרנגולת עם אחרות,  מדמין שומן שבקורקבן לשומן התרנגולת של מקום חיבור הקורקבן, ואם דומים לגמרי,  מכשירים האחרות. (וכן כל כיוצא בזה).
 
שך(יט) מפנה לסימן פ"ג ד'.
 
 
סעיף ט'.
 
זיהוי האיסור המתיר את התערובת-תה"ד-ראש כבש שנמצא טרפה, והתאימו לצוואר אחד הכבשים ונמצא מתאים ואסרו את אותו הכבש והכשירו השאר.
פסק שו"ע כתה"ד.
ראש כבש שנמצא טריפה, ולא נודע מאיזה כבש הוא, והקיפו הראש לצוארו של אחד מהכבשים ונמצאו החתיכות דומות ומכוונות יפה, יש לסמוך על זה להתיר האחרות.
 
הסתמכות על סימנים חיצוניים-טז(טו)-ההתאמה צריכה להיות שווה במראה החצוני וגם במידות. וכיום אין בקיאות בהתאמה ואין להתיר בבדיקה זו אא"כ יש הפרש גדול וניכר. הט"ז דוחה סימן שהובא בב"ח שאם נמצא מים בראש כבש, חייב להיות מים גם בשדרה. לעניין להתיר שאר החתיכות כיון שאין סימן זה נמצא בתלמוד ובפוסקים.
 

סימן ק"א.
 
סעיף א'.
 
חהר"ל דינה כבריה-גיד הנשה ק.  חתיכה של נבלה או של דג טמא שנתערבו עם חתיכות. בזמן שהוא מכירן (דהיינו כשהוציאן) בנותן טעם. ואם אינו מכירן כולם אסורים והרוטב בנותן טעם. ואין לחתיכות הנ"ל דין ביטול ברוב כיון שהם חתיכה הראויה להתכבד בה בפני אורחים. כלומר שכל שראויה להתכבד, הוי חשובה ולא בטלה אפילו ב 1000.
חהר"ל בדבר איסור-תוס'-אף שהחתיכה אסורה בהנאה מכ"מ יש לה חשיבות ולכן חתיכת בשר שנאסרה מחמת חלב אינה בטלה אע"ג שאסורה בהנאה.
      טור-ואם הוציאוה, יש לשער 60 כנגד טעמה שנפלט.
פסק שו"ע כלשון הטור.  ורמ"א מוסיף שאף שאיסורה מדרבנן אינה בטלה. ובספק חהר"ל אזלינן לקולא ואפילו אסורה מדאו'.
חתיכה הראויה להתכבד דינה כבריה, דאפילו באלף לא בטלה. ואפילו אם היא  אסורה בהנאה, כיון שאם תתבטל היתה מותרת וראויה להתכבד. הגה: ואפילו אינה אסורה רק מדרבנן, אינה בטילה (ב"י בשם הרמב"ן).   ואם הוא ספק אם ראויה להתכבד או לא, אזלינן לקולא (ארוך כלל כ"ה) אפילו היא אסורה מדאורייתא.
 
מכירת התערובת לעכו"ם-שך(א)-עפ"י הגמ' (ע"ז עד.) תערובת איסורי הנאה כגון בב"ח אם הם חה"ל, הרי שאוסרות את תערובתן ג"כ בהנאה ואפילו ב 1000 לא בטיל ומכ"מ מותר למכרן לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבהן (כבסימן ק"י).
ספק החתיכה היא חה"ל-טז(ב)-כיון שהחומרא היא שחה"ל לא בטלה ברוב הוי מדרבנן ע"כ בספק חהר"ל יש להקל. אבל אם הוא ודאי חה"ל אלא שיש ספק אם אסור או לא, אינו בטיל (סימן ק"י).
חה"ל שיש ספק אם נאסרה באיסור דרבנן-רמ"א כתב שאם נאסרה החה"ל מדרבנן אינה בטלה ומוסיף הטז(א) שבספק איסור דרבנן הדברים שאינם מתבטלים אין להחמיר כי אין לו מתירין. אבל בדבר שיש לו מתירין יש להחמיר אף בספק איסור דרבנן.
 
סעיף ב'.
 
ממה נאסרת החתיכה-טור-ודווקא שאיסורה מחמת עצמה כמו נבלה, ובשר וחלב. אבל אם נאסרה מחמת טעם שקיבלה מאיסור, ולא היו בה 60 לבטלו ואפילו למי שסובר שנחשבת כנבלה, אין לה דין חה"ל, כיון שלא נאסרה אלא מחמת טעם שקיבלה.
      ב"י-כיון שאין האיסור שבה ראוי להתכבד בו לפני האורחים ולכן היא בטלה כשאר איסורים. אבל בבשר וחלב שנתבשלו יחד הכל גוף אחד של איסור. [והראיה שאם אוכל ½ זית בשר ו ½ זית חלב לוקה מהתורה].
פסק שו"ע כטור ורמ"א מוסיף שגם לחתיכה שלא נמלחה (שנאסרת מחמת הדם שבה) אין דין חה"ל. וכן אין חהר"ל בחתיכה שנאסרה קליפתה. 
אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד, אלא אם כן איסורה מחמת עצמה,  כגון נבלה   ובשר בחלב; אבל אם נאסרה מחמת שקבלה טעם מאיסור ולא היה בה ס' לבטלו, אפילו למי שסובר חתיכה עצמה נעשית נבלה  אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד.הגה:  ואפילו חתיכה שלא נמלחה, בטלה, דאין איסורה מחמת עצמה רק מחמת דם הבלוע בה (שם ת"ה סי' ק"ע).  כל חתיכה שלא נאסרה רק כדי קליפה, בטלה, דהרי הקליפה אינה ראויה להתכבד. (סברת התוספות ובהגהות ש"ד).
 
האם גבינה שהועמדה בחלב טרפה הוי חהר"ל-בדמ' ובת"ח כתב שאין הגבינה שהועמדה בחלב טרפה הוי חהר"ל כיון שאין הבלוע ראוי להתכבד.
      אולם האו"ה כתב ששיך בגבינה זו דין חהר"ל כיון שנולדה באיסור.
      ואף הב"ח סובר כאו"ה והקשה על הת"ח שהרי הת"ח פסק בגבינה של עכו"ם שלא מועיל בה ס"ס להכשירה כיון שהאיסור מגופה והלא זו סיבה לתת לגבינה דין חהר"ל. וכן דעת נקוה"כ.
      אולם הטז(ד) דוחה הב"ח והאו"ה וסובר כהת"ח שאין דין חהר"ל בגבינה. והטז מחלק בין גבינה שנתערב בה חלב טרפה ואז חכמים אסרוה ומקרי "איסור מגופו" כיון שיש פה חשש דאו' שמא יש רוב חלב טרפה על חלב כשר (ומשמע שבזה שייך חהר"ל). אבל גבינה שרק הועמדה בחלב טרפה, פשוט שיש ביטול ברוב וע"כ אין לאסור מדין חהר"ל כיון שהבלוע אינו ראוי להתכבד.
      והרש"ל נתן 2 טעמים שאין שייך דין חהר"ל בגבינה:

1. גבינה לחה אינה חשובה-והטז דוחה שכן מוכח בגמ' שגם בגבינה לחה יש חשיבות.
2. גבינה יבשה אינה חשובה לאכול כדי שביעה-והטז דוחה כמוכח מב"י (כ"א) שגם בגבינה שייך חהר"ל והיינו כשהאיסור מחמת עצמו וכגון שנתערב שם מחלב טרפה והוא מרכיב נכבד וע"כ שייך בו חהר"ל אבל בגבינה בלועה מאיסור שרק העמידה לא הוי חהר"ל.

      וכן מסביר הטז שגם בגבינה שהועמדה בחלב טמא אין חהר"ל כיון שחלב טמא אינו נקרש עם חלב טהור ומצטבר בנקבוביות וע"כ לא שייך בזה חהר"ל.
      אלא שגבינה שהועמדה בעור קיבה נבלה שייך בה חהר"ל גם לדעת הטז (בנוסף לגבינה שנתערב בה חלב טרפה כנ"ל) כיון שיש איסור בב"ח. [דכל חד שרי באנפי נפשיה ורק ע"י חיבורן יחד נאסרי ונעו גוף איסור-שך(ג)].
      למסקנת הטז היכן שידוע שאין מעמידים בעור קיבת בהמה של עכו"ם לא שייך דין חהר"ל בגבינה. וע"כ אם נתערבה סתם גבינה עכו"ם בכשרות בטלה ב 60 ולא שייך בה חהר"ל. וגם לא חוששים שבאה מבהמות טרפה דרוב הבהמות כשרות.
האם שייך חה"ל בחתיכה שנאסרה בכ"ק-הל"ח תמה על הרמ"א דאפילו כל החתיכה נאסרה מחמת טעם איסור, לא שייך בה חה"ל וא"כ מה החידוש של הרמ"א שאם נאסרה בכ"ק לא מקרי חה"ל והשך(ה) מתרץ דמדובר בכ"ק של איסור בב"ח שהרי בב"ח שייך בו חה"ל וחידוש הרמ"א שאם נאסרה בכ"ק אין זה חה"ל.
      והשך מביא שיש בזה לכאורה מח' בראשונים בשאלה שייך בקליפה חה"ל. ומשמע בראבי"ה דשייך חה"ל בקליפה אע"פ שלא אמרינן חנ"נ בחצי חתיכה (וה"ה בקליפה) ואילו בהגמ' סובר שבקליפה לא אמרינן חה"ל ומיישב השך שכוונת הראבי"ה לומר שאף אם יקלפו את החתיכה יהיה עדיין שייך בה דין חה"ל. (דהיינו אם היא גדולה).
 
סעיף ג'
 
האם חהר"ל הוא לפי מצבה הנכחי או לפי מצבה העתידי- מרדכי עפ"י חשיבת ר"ת-תרנגולת בנוצתה וכן חתיכה חיה, אינן נחשבות כחהר"ל כיון שאינן אויות עתה להתכבד בפני האורחים. וכן בהמה שלמה בטלה עד לאחר שנתבשלה וקאויה ליתן לפני אורח לכבדו. וכן עשה ר"ת מעשה בתרנגולת נבלה שנתערבה ב 2 שחוטות והתיר הואיל ולא נטלה נוצתה, דאינה ראויה להתכבד בפני אורחים.
      אולם רא"ש-חהר"ל הוא לעניין שיעור החתיכה שיש לה חשיבות. אבל בשביל בהיא חיה או בנוצתה לא בטלה חשיבותה.
דין חהר"ל בכבש שלם או אווז שלם (משמע בדרישה שמדובר כשהם צלויים או מבושלים)-יש אומרים, שאינם נקראים חהר"ל כיון שאין דרך ליתן לפני אורח כבש או אווז שלם. [ואפילו הופשט עורו-שך(ט)].
      רא"ש-אלו דברי הבאי שהרי אם כאשר יחלקו לחתיכות, יהיה שייך בהם חהר"ל כ"ש עכשיו דמקרי את שדרכו לימנות. [ואפילו לא הופשט עורו-שך(ט)].
      רשב"א-חתיכה שהיא גדולה יותר מדי לא חשיבא ראויה להתכבד, מאחר ואין דרך ב"א ליתן כמוה לפני אורחים.
      ר"ן,סמ"ק-בהמה עם צמרה ועוף בנוצתו אין נחשב חהר"ל ובטלה. ואע"פ שאח"כ מסירים הנוצות מכ"מ אין שייך בזה חוזר וניעור.
      ב"י-לעניין הלכה כיון שחהר"ל אינו אלא מדרבנן, הלכה כדברי המקילין. [אמנם ב"י זה בסוף הסעיף אך לדעת הסמ"ג מקומו כפי שצויין].
דין חהר"ל בנבלה שטרם נמלחה (מדובר בנבלה מחמת עצמה כגון נבלה או בב"ח)-ש"ד בשם ר"ת-חתיכת נבלה שלא נמלחה שנתערבה בכשרות אע"פ שאינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמו שהוא, לא בטלה, כיון שמליחה לא הוי מחוסר מעשה. וכן רגלי בהמה שלא ניטלו טלפיהן.
      מאידך מביא ש"ד בשם כמה גדולים-גם בנבלה שלא נמלחה, אין שייך חהר"ל. וכן רגלי נבלה שלא ניטלו מהן טלפיהן אינם ראויים להתכבד.
                ומסיים ש"ד שהמנהג להקל.
פסק שו"ע לגבי המקרים [1. תרנגולת בנוצתה 2. חתיכה חיה 3. חתיכה גדולה מדי או כבש שלם] בסתם שאין להם דין חהר"ל (רשב"א) ובי"א ששייך בהם חהר"ל (רא"ש) ורמ"א פוסק כי"א לבד מתרנגולת בנוצתה.
תרנגולת  בנוצתה שנתערבה באחרות, בטלה, שהרי אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא.   ואף על פי שאחר שנתערבה הסירו הנוצה. וכן לא חשיבה ראויה להתכבד אלא אם כן היא מבושלת.  וכן כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי, לא חשיבה ראויה להתכבד, שאין דרך ליתן לפני האורח כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי. ויש חולקים בכל זה. הגה: וכן נוהגין,  מלבד תרנגולת בנוצתה דמחוסרת מעשה גדול, דנוהגים בה שהיא בטילה (טור בשם י"א ובמרדכי ובש"ד). וכן רגלים או ראש שלא נחרכו משערן. אבל אם כבר נחרכו, חשיבי חתיכה הראויה להתכבד, אפילו לא נמלחו עדיין. ואפילו כבש שלם אינו בטל (בהגהות ש"ד). מיהו רגלים של עופות,  מלבד רגלי אווז, וכן רגלי בהמה דקה במדינות אלו, לא חשיבי כלל, ובטלים. ראש של עופות אינו חשוב, ובטל (ארוך כלל כ"ה).
 
דין דבר שבניין לעניין הנ"ל-שך(ז)-משמע בשו"ע שבמקרים הנ"ל אין גם דין דבר שבניין (=כל שדרכו להימנות לפעמים אינו בטל קי,א) כיון שמחוסרים מעשה גדול. וכן סובר הרש"ל. וכן סובר השך ודוחה הת"ח שכתב שאף שאין דין חהר"ל מכ"מ שייך אין בטלים משום דבר שבמניין. [ועיין ק"י ס"ק יג בשך].
מה מקרי מעשה גדול לרמ"א-הרמ"א פסק כהרא"ש הסובר שחהר"ל הוא לא לעניין האם ראויה עתה להתכבד לפני אורחים אלא משום שיעורה דהוי חתיכה גדולה שראויה להינתן לפני האורחים. אולם בתרנגולת בנוצתה מודה הרמ"א דאינה חהר"ל לפי שהיא מחוסרת מעשה גדול המכשיר אותה לאכילה. ומדייק הטז(ו) שאם הסירו הנוצות, מקרי חהר"ל אע"פ שלא הוציאו המעיים ולא נפתח הבטן. וכבש שעורו לא הופשט ג"כ בטל ק"ו מנוצות התרנגולת. אולם ברגליהם שנחרכו, ונשאר רק לקצץ הטלפיים, אינם בטלים דקיצוץ הרגלים לא מקרי מעשה גדול טז(ז). ולגבי ראש בהמה פסק רש"ל שאינו מקרי חהר"ל לבד ראש עגל שהרי אברהם הגיש למלאכים ג' לשונות עגל.
 
                           
 
סעיף ד'.
 
דין חהר"ל בהדרא דכנתא-ש"ד-הדרא דכנתא אינו ראוי להתכבד, דאין דרך לתת לאורחים הדרא דכנתא בקערה, ואין דרך אנשים לאכול שומן בעין. [פרוש הדרא דכנתא (רש"י חולין מח: ) רכתא זה שומן טהור הדומה לחלב. הדרא-מעיים דקים הסובבים את השומן הנ"ל].
פסק שו"ע כנ"ל ורמ"א פוסק שיעור שומן אווז מקרי חהר"ל.
שומן הכנתא אינו ראוי להתכבד.  (אבל עור שומן אווז מקרי ראוי להתכבד. ואינו בטל) (שם).
 
הדרא דכנתא של עגל-טז(ט)-רש"ל פסק כי הדרא דכנתא של עגל מקרי חשוב אע"פ ששאר בני מעיים לא נחשבים והטז מעיר כי אין רש"ל חולק על שו"ע שהרי פסק (ק"י) שהכל לפי המקום והזמן. וכן מסכים השך(יב,יג). ואם יש ספק אזלינן לקולא.
רצועות עור של אווז-האו"ה כתב שאם נחתך עור אווז לרצועות בטלה חשיבותו, ורש"ל חולק שהרי רגילים לכבד בהם אנשים חשובים ופוסק הטז(י) שאין להקל.
 
סעיף ה'.
 
דין קורקבן לעניין חהר"ל-טור בסימן ק"י-הר' יהודה הורה על קורקבן טרפה שנתערב באחרים דלא הוי חהר"ל עפ"י הגמ' (נדרים נד: ) בני מעיים, אוליהם לאו אנשי.
      ב"י-ולפי זה הוא הדין כמו בכל המעיים.
פסק שו"ע כנ"ל.
קורקבן וכן  שאר בני מעיים, אינם ראויים להתכבד.
 
קרקבן של אווז-משמע בשו"ע שקורקבן של אווז אינו מחהר"ל, אבל רש"ל כתב שברוב מקומות נחשב כראוי להתכבד וכיון שעפ"י הרמב"ם שהכל תלוי לפי הזמן והמקום ודאי נחשב הקורקבן ראוי להתכבד.
      והטז(יא) כתב שקורקבן תרנגולת לא ראוי להתכבד.
חתיכה שנחתך ממנה חלק וירדה מחשיבותה-חכמי קראקא כתבו שבשר אווז שעל החזה הוי ראוי להתכבד. ורש"ל חולק כיון שאם הופשט האווז ונוטל תפארתה של החתיכה, הרי בטלה ממנה החשיבות כמו בריה שנבטל ממנה קצת, והטז(יא) דוחה את הרש"ל שהרי אם יש חתיכה גדולה וחשובה מאד ונחתך ממנה קצת, עדיין לא בטלה חשיבותה ואין זה דומה לבריה, שאם נוטל ממנה חלק, שוב אין שם בריה עליה וע"כ פוסק הטז שבחתיכה שירדה מחשיבותה (מדובר שלא היה עליה שם בריה) עדיין מקרי חהר"ל. וכן כבד אווז שהפכו צבע ללבן מכח השומן עדיין מקרי חשובים.
 
סעיף ו'.
 
בריה שנתרסק או נחתך-רא"ש-בריה לא בטלה דווקא כשהוא שלם אבל אם נתרסק או נחתך ממנו קצת אין עליו שם בריה ובטל ברוב ומוכיח מהגמ' (מכות טז: ) באחד שריסק נמלים והשלים והשלים לכזית ומסקנת הגמ' שכאשר הנמלים מרוסקים אין הם נקראים בריה ובעי כזית. וכן במסכת מעילה טז: לוקה על אכילת שרצים בכזית כשאינם שלמים.
      וכן רי"ף-רמשים שנמצאו בקדרה, אם נפסד אותו השרץ, שיעורו ב 60 כשאר איסורים שבתורה.
ביטול חהר"ל שנתרסק-ב"י-וכן בחתיכה הראויה להתכבד, אם נפרסה אחר שנפלה לקדרה ובטלה חשיבותה ובטלה כשאר איסורין שהרי אגוזי פרך ורמוני בדן, אם נתפצעו האגוזים והתפרדו הרימונים בטלים הם (גיטין נד: ). וכן בתוספתא תמורות (ח,יד) חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו ב 1000 כולן אסורות ואם נמוח ה"ז בנותן טעם.
בריה שנחתכה לאחר שנתערבה-רשב"א-אם נחתך ממנה או שנתרסקה עד שאבדה צורתה, אין זה בריה ובטל חשיבותה והרי היא כשאר כל האיסורים ואפילו נחתך ממנה לאחר שנתערבה.
כמה נחתך ע"מ שתאבד דין בריה-רשב"א בשם רמב"ן-אם נחתך ממנו אבר לא איפשיטא בגמ' (נזיר נא: ) מיהו כיון שדין בריה דרבנן ע"כ פוסקים לקולא. וכ"ש שנתרסק או נחתך ממנו איבר שהנשמה תלויה בו דודאי טלה.
      ש"ד-מביא בשם י"מ שאם רוב הדג הטמא שלם, חשיב בריה וכן משמע בגמ' (נזיר נא: ) דאמרינן בנמלה רובה ככולה, ולא בטלה ב 60 אלא רק אם נתרסקה. ויש שחולקים וסוברים שמה שאיברים אינם מתבטלים זה לעניין טומאה אבל לא לעניין או"ה.
      הגש"ד בשם תה"ד-אם הוא שלם אלא שנפרד ממנו קצת ע"י הבישול כמו שרגיל להיות בבישול ודאי חשיב בריה.
בריה שנתרסקה במזיד-טור בשם רא"ש-אם נתרסקה במזיד אסורה התערובת למי שכיוון לבטלו.
               (סימן צ"ט) (סימן ק"י).                  
פסק שו"ע כנ"ל.
הא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלי, דוקא בעודם שלמים, אבל אם נחתכו  או נתרסקו עד שנאבדה צורתן, בטלי, דתו לא חשיבי. ואפילו אם נתרסקו לאחר שנתערבו עם ההיתר.  (ואפילו לאחר שנודע התערובת) (הגהת ש"ד וד"ע לאפוקי או"ה).  והוא שנתרסקו שלא במתכוין לבטל האיסור, אבל אם נתכוין לכך, אסור למרסק, אם הוא שלו, וכן למי שנתרסק בשבילו.  (ואין חילוק בין נתערבו במינם או שלא במינם) (ד"ע ומשמעות הפוסקים ולאפוקי או"ה).
 
איסור שהופך מבריה לחהר"ל-שך(טו)-עפ"י ת"ח, מה שמתבטל זה דווקא כאשר לא נשאר שם דבר חשוב אבל אם נשאר חהר"ל אינו בטל אע"פ שבטל מדין בריה.
חהר"ל שנתערבה שלא במינה-האו"ה כתב שחהר"ל לא בטל דווקא במינו אבל שלא במינו בטל אם נתערב בשאינו מינו, בטל וכן לעניין שאר איסורים שלא מתבטלים שאם נתערבו בשאינן מינן בטלה חשיבותם ובטלים. והרמ"א והשו"ע (סימן ק') חולקים דחהר"ל לא בטל אפילו שלא במינו, שהרי נפסק שאם אבדה בריה בקדרת ירקות הכל אסור ומוכח שלא בטל אף בשאינו מינו. (קב, ס"ק ד) (קט, ס"ק ח') (קי, ס"ק א').
 
סעיף ז'.
 
חתיכה שנחתכה-רא"ש-חתיכה שנחתכה מותרת ממ"נ. אם באה מהאיסור, מותרת ואף כל החתיכות מותרות כי אין בריה, ואם באה מהיתר ג"כ מותרת. ומכ"מ אין תולין לומר שבאה מהאיסור ואפילו נחתכו רוב החתיכות אין תולין שנחתך האיסור.
חהר"ל נוהג אף באיסור דרבנן- רמב"ם(טז,ו)-אף חתיכה שנאסרה מדרבנן אינה בטלה אם היא ראויה להתכבד.
פסק שו"ע כהרא"ש.
אם נחתכה חתיכה אחת, אין תולין לומר של איסור נחתך, ומתבטל, ויהיו כולן מותרות, אלא אותה שנחתכה בלבד מותרת ממה נפשך, אם היא של איסור, אף כולן מותרות. ואם אינה של איסור, הרי היא מותרת. ואפילו נחתכו רובן אין תולין לומר שהאיסור מהרוב שנחתכו, אלא כל הנחתכות מותרות והשלימות אסורות.
 
      טז(יג)-ומדובר שיש 60 בהיתר נגד האיסור. [כהח. הד-דווקא בתערובת לח בלח אבל ביבש אפילו אין 60 אם היא במינו].
   לברר-למה לא מספיק רוב ביבש, וכן לשון הטז תמיהה.
מדוע לא הולכים אחר הרוב-טז(יד)-כי תולין ישרל שנשתנה ממה שהיה הוא מהרוב וכגון כל דפריש מרובא פריש.
      ואין לומר כל קבוע כמחצה על מחצה והאיסור הוא שנחתך   -- לא מובן.
 
סעיף ח'.
 
זיהוי איסור-הגמ'-אפשר ע"י התאמת שומן הקורקבן לשומן התרנגולת. וראייתו מגוי שהביא דגים
                (ע"ז מ.) ונמצא סימן באחד מהמם והתיר רשב"ג את כל הדגים.
פסק שו"ע כהגמ'.
קורקבן שנמצא נקוב, ונתערבה אותה תרנגולת עם אחרות,  מדמין שומן שבקורקבן לשומן התרנגולת של מקום חיבור הקורקבן, ואם דומים לגמרי,  מכשירים האחרות. (וכן כל כיוצא בזה).
 
שך(יט) מפנה לסימן פ"ג ד'.
 
 
סעיף ט'.
 
זיהוי האיסור המתיר את התערובת-תה"ד-ראש כבש שנמצא טרפה, והתאימו לצוואר אחד הכבשים ונמצא מתאים ואסרו את אותו הכבש והכשירו השאר.
פסק שו"ע כתה"ד.
ראש כבש שנמצא טריפה, ולא נודע מאיזה כבש הוא, והקיפו הראש לצוארו של אחד מהכבשים ונמצאו החתיכות דומות ומכוונות יפה, יש לסמוך על זה להתיר האחרות.
 
הסתמכות על סימנים חיצוניים-טז(טו)-ההתאמה צריכה להיות שווה במראה החצוני וגם במידות. וכיום אין בקיאות בהתאמה ואין להתיר בבדיקה זו אא"כ יש הפרש גדול וניכר. הט"ז דוחה סימן שהובא בב"ח שאם נמצא מים בראש כבש, חייב להיות מים גם בשדרה. לעניין להתיר שאר החתיכות כיון שאין סימן זה נמצא בתלמוד ובפוסקים.
 

סימן ק"ב.
 
סעיף א'.
 
דבר שיש לו מתירים-ביצה ג:  ביצה שנולדה בי"ט שראויה למחר, ונתערבה באחרות, הוי דבר שיש לו מתירין ואפילו ב 1000 לא בטל. ואף ספק נולדה בי"ט אסור. [רש"י-מדאו' חד בתרי בטיל דכתיב אחרי רבים להטות, והחמירו חכמים, דהואיל ויש לו מתירים לאחר זמן לא יאכלנו באיסורי ע"י ביטול].
מרכיב חשוב בתערובת שכבר אין לו משות-הב"י כתב עפ"י התוס' לט. שאם עשו עיסה ממים או מלח שיש להם מתירים, כל העיסה נחשבת כאיסור וכדבר שיש לו מתירין כיון שא"א לעשות העיסה ללא המלח או ללא המים א"כ הכל נחשב מין במינו. ואם אחד מהמרכיבים אסור גם חברו מקבל דין כמו שלו ואם נפלו אח"כ לתערובת אינם בטלים.
פסק שו"ע דושל"מ אינו בטל במינו ואפילו נשבר. אבל דושל"מ שנתערב בשאינו מינו בטל ב 60. ורמ"א מוסיף שאף בשאינו מינו יכול לאסור אם הוא נעשה לחזותא או לתיקון התבשיל.
כל דבר שיש לו מתירין,  כגון ביצה שנולדה ביום טוב, שראויה למחר, אם  נתערבה באחרות, בין שלימה בין טרופה, אינה בטלה אפילו באלף.  ואפילו ספק נולדה ביום טוב, ונתערבה באחרות, אסורות.  ואם  נתערבה  בשאינה מינה, בטלה בס'(טור וש"ד ותשו' הרא"ש ור' ירוחם והגהות ש"ד ורש"ל ורוקח וכנ"ד סמ"ג וסמ"ק בהל' י"ט וכ"כ או"ה כלל כ"ו בשם סמ"ג ות"ח כלל מ"ג ולא כב"ח וסמ"ק סימן רי"ד וכ"מ באגודה ומרדכי ריש ביצה בשם ראבי"ה וכ"כ טא"ח סימן תקי"ג והאגור בשמו והאו"ה כלל כ"ה בשם מרדכי ריש ביצה בשם ראבי"ה ולא כב"ח). הגה:  מיהו אם לבנו בה מאכל,  או נתנו בקדירה לתקן הקדירה, כגון שמלאוה בתרנגולת, אינה בטלה (הגהת ש"ד ובארוך) ועיין בא"ח סימן תקי"ג.
 

סיכום אחרונים

 
הסוגיות הקשורות בביצה-שך(א)- 1. דושל"מ סימן ק"ב.  2. בריה סימן ק' ס"ק ב' בשך.  3. דבר שבמנין-סימן ק"י ס"ק ט' בשך ויש סתירה בזה בשו"ע בין סימן פ"ח לסימן ק"י. ובסוגיא זו פסק השך (ק"י סק"ט) כשרש"ל וב"ח ודלא כרמ"א שלביצים שלפעמים נמכרות באומד ופעמים במניין תו שייך בהם דבר שבמניין ואינם בטלים.
ספק נולדה בי"ט שנתערבה באחרות-השו"ע פסק דאינה בטלה. ומסביר הטז(ג) שבזה חמור דין דושל"מ משאר דברים שאינם בטלים (בריה, חהר"ל) כיון שבשאר דברים שאינם בטלים, ספקן מותר אם האיסור הודאי הוא מדרבנן, אבל כאן אפילו בספק איסור דרבנן אסור כיוון שיש לו מתירין.
     אולם הב"ח כתב שספק נולדה בי"ט מותרת ומסתמך על ביצה שהיא ספק טרפה שנתערבה באחרות ע"פ שיטת ר"ת (ביצה ג: ) משום ספק ספיקא. אולם השך(ב) דוחה הב"ח כפי חילוק הטז שחמור דושל"מ כיון היתר לאיסורו, ואפילו בס"ס יש לאסור. ואם תערובת אסורה זו נפלה לתערובת פסק הטז שמותר עפ"י שו"ע בסימן ק"י סע' ח'. אולם הרמ"א בסימן ק"י חולק (אא"כ במקרה הצורך) וכן פסק לאסור השך ש"ך נ"ז, כיון שיש לה היתר.
מדוע אין דושל"מ בדבר שנתערב בשאינו מינו-בשו"ע נפסק שדושל"מ שנתערב בשאינו מינו בטל ב60. לעומת זאת בבריה ובחהר"ל לעולם אוסרים בין במינו ובין בשאינו מינו (סימן ק"א סע' ו' ברמ"א) ומתרץ השך(ד) שבחהר"ל ובריה יש לאיסור עצמו חשיבות ולכן אינו בטל בכל תערובת אולם כאן אין חשיבות מצד האיסור עצמו, אלא שגזרו בו מכיוון שיהיה מותר בלה"כ אח"כ וע"כ לא רצו חכמים שיתבטל. אולם משנתערב בתערובת שאינה ממינו אין ההיתר כעבור זמן נקרא על האיסור, אלא על התערובת עצמה וע"כ הוי כדבר שאין לו מתירין.
      והטז(ה) תירץ עפ"י סברת חכמים במח' עם ר' יהודה בביטול מין במינו. לפי ר' יהודה מין במינו אינו בטל כיון שכל דבר שדומה לחברו אינו מחזקו אלא מחזקו וכזילוף מדם השעור שאינו מתבטל בדם הפר. אולם חכמים סוברים שדווקא בדם עין מקרי שנתבטל המיעוט ברוב משום ששניהם היתר. אבל באיסור שנתערב בהיתר אע"פ שהם מין אחד מכ"מ חלוקים הם. שהרי זה איסור וזה היתר וע"כ נחשב כמין באינו מינו ולכן גם כאן כל שנתערב הדושל"מ בשאינו מינו,  יש ביניהם חילוק גדול וע"כ בטלים זב"ז.
מהו הקריטריון לשוני בין המינים-שך(ג)-כאן הולכים אחר השם ולא אחר הטעם, דהיינו שאם הביצה נתערבה בדבר שיש לו טעם שונה אך שם משותף הוי מין במינו דאינו בטל. ואם אין השם שווה אע"פ שהוא שווה בטעם ה"ל שלא במינו ובטל. (כרבא ע"ז ס"ו דבתר שמא אזלינן).
 
אחרונים.
 
ביצה שלבנו בה המאכל או חלק מהמאכל-הרמ"א פסק שאינה בטלה כיון שאם לבנו בה המאכל הרי היא לחזותא וכל דעביד לחזותא לא בטיל (שו"ע תקי"ג ס"ג). ואם הוא מרכיב חשוב בקדרה מקרי מין במינו, עפ"י תה"ד שכתב שכל שנותנים זב"ז לתקון המאכל מקרי מין במינו כמו מים ומלח החשובים בתיקון בעיסה. וע"כ אף העיסה נקראת ע"ש האיסור.
      ומוסיף הטז שאף דקו"ל שחד בתרי בטל מן התורה במינו. ובשאינו מינו בעינן 60, מכ"מ אע"פ שכאן רואים הביצה כמין המאכל כיון שהוא מרכיב חשוב בו, עכ"ז לחומרא חשבינן גם כשאינו מינו ואינו בטל חד בתרי, כיון שהביצה היא זו שנותנת הטעם.
 
 
 
 
סעיף ב'.
 

איסור שיש ספק אם יותר-רשב"א-אינו נקרא דבר שיש לו מתירים אלא היכן שהיתר בא ממילא אבל דבר שאין בידו להתירו או שספק אם יותר כגון ביצת ספק טרפה ( שהספק הוא אולי תוכל להטיל והביצה תהיה מותרת).

פסק שו"ע החילוק בין ספק נולד בי"ט לספק טרפה דדושל"מ אסור רק אם היתר יבוא בודאי או שיש בידו להתירו בלא הפסד.
יש מי שאומר שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא כשהמתיר  עתיד לבא על כל פנים, או אם המתיר בידו לעשותו בלא הפסד, אבל דבר שאינו בידו, ואינו ודאי שיבא המתיר, אינו בדין דבר שיש לו מתירין.  לפיכך, ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות, אינו בדין דבר שיש לו מתירין, לפי שאין המתיר בודאי ואינו בידו.
 
 
סעיף ג'.
 
דבר שיש לו מתירים ע"י הוצאת ממון-רשב"א-כלי שנאסר מאיסור שנתערב בכלים אחרים אין התערובת מקרי דבר שיש לו מתירים, אע"פ שיכול להגעיל את כל הכלים כיון שאין ההיתר בא מאליו וצריך לפזר מעותיו ולהוציא הוצאות ובזה אינו בכלל דבר שיש מתירים ובטל ברוב.
פסק שו"ע שאיסור הבלוע בכלי בטל ברוב.
כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר, בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין(לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו, וכל כיוצא בזה).
 
הסיבות לביטול-רמ"א-כיון שצריך להוציא כסף להגעילו, וזה טעמו של הרשב"א ואילו המהרי"ל חולק על הרשב"א וסובר שהוצאות להגעלה הוי הוצאות מועטות ועדיין מקרי בידו.
      טז(ח)-לכאורה אפשר לומר שכיון שהנאסר (כלי) אינו יכול לאסור יותר מן האוסר (איסור), וכיון שהאיסור הוא דבר שאין לו מתירין א"כ גם הבלוע הוא דבר שאין לו מתירין ובטל.
                אולם דוחה הט"ז טעם זה מחמת שכל שיכול לבוא ההיתר ע"י עניין ההגעלה, מקרי דושל"מ ואין לסמוך על שום קולא.
      רש"ל-כיון שהיתר של הסיר הנאסר אינו תלוי בזמן ולעולם נשאר באיסורו, א"כ מקרי דבר שאין לו מתירין ובטל ברוב.
      שך(ח) דוחה לטעם הרש"ל שהרי דושל"מ אינו דבר שתלוי רק בזמן, שהרי נדרים הם דושל"מ כיון שבידנו להתירם.
                וטעמו של השך בשם רא"ה שמכיון שאפשר להוציא האיסור ע"י הגעלה, הוי האיסור כניכר.
      ועוד מביא בש"ך-שמה שבטל חד בתרי זה דווקא ביבש שאין נותנים טעם אבל כאן אם יבשל בסיר, הרי שיתן טעם ולכן הסיר לא בטל.
להלכה בסיר איסור שנתערב-השו"ע פסק שמותר אם נתערב ברוב.
      ובט"ז(ח) פסק שאם רוצה להשהות הכלים לזמן מרובה, צריך להכשירם מספק כיון שיש חשש שיבוא ויבשל בכל הסירים ויאכל ויבוא לידי איסור. וכשם שאין לאכול כל חתיכות הבשר שאחת מהן אסורה כבסימן ק"י.
      ואף הש"ך(ח) פוסק שהיכן שאין הפסד מרובה חייב להגעיל את כל הכלים. וכן יש להשהותם 24 שעות טרם ההגעלה כדי שלא יהיה איסור מדאו'.
                ובשימוש בכל כלי בפ"ע מותר דאין בטעם הבלוע איסור מצד דושל"מ ומכ"מ מסיק הש"ך דיש לחכות 24 שעות כדי שיבוא ההיתר מדאו'.
קדרת חלב שנתערבה בשל בשר-מהריב"ל-הקדרה אינה בטלה ברוב כיון דהוי שלא במינו וכולן אסורים.
      ב"ח-בטל ברוב ומכ"מ יש להסיר כלי אחד לחומרא.
      שך(ח)-מדינא א"צ להסיר הכלי, ומה שמצריכים להסיר זה משום חומרא שלא יהיה כדרך גנאי שיכניס איסור לפיו, ולמעשה פוסק השך שאם אין הפסד יש להחמיר כב"ח.
 
סעיף ד'.
 
תערובות נוספות שאין לאוסרם מדין דושל"מ-מרדכי בשם ר"ש מפלוזא משם ר"ת-
א.      היכן שהמאכל מתקלקל. –כגון ביצה שתתקלקל. או כגון חביץ קדרה (=מאכל קפוי כמו חלב שחבצוהו בקיבה) שאם ימתינו לאחר פסח יתקלקל.
ב.       מרדכי בשם ר' חיים-דבר החוזר לאיסורו-כגון חמץ שחוזר לאיסורו בשנה הבאה
      אולם רמב"ם(טו,ט)-חמץ בפסח מקרי דושל"מ.
ג.        מרדכי בשם ר' חיים-דבר שאינו בעין אלא נתן טעמא בעלמא-לא שייך בו דושל"מ.
ד.       מין בשאינו מינו-ר' ירוחם-דבר שיש לו מתירין דלא בטיל הוא דווקא מין במינו.
ה.      דושל"מ בספק ספיקא, ובמין שאינו מינו, ובנותן טעם-שכר שנעשה משעורים שיש ספק אם הם חדש, האם יש להתיר מצד ספק ספקא- 1. ספק תבואה חדשה ספק ישנה.  2. אף אם חדשה שמא השרישה לפני העומר. ודוחה המהר"מ כיון שבדושל"מ אפילו ספק ספקא אסור.
      מין בשאינו מינו-מהר"מ-מכ,מ יש להתיר השכר כיון שהשעורים במי השכר הם מין   בשאינו מינו ובטל ב 60.
      אולם הרא"ש חולק שהרי אף שהוא מין בשאינו מינו, מכ"מ הוא נותן טעם במים ואפילו יותר ממה שנותן המלח בעיסה שאע"פ שהעיסה אינה ממין המלח, מכ"מ נאסרת כדין המלח, מחמת שהמלח נותן בה טעם.
      ולעניין דין השכר מתיר הרא"ש כיון שכשיש ס"ס אין לאסור התבואה משום חדש, כלל.
ו.        דבר האסור לזה ומותר לזה-ר' ירוחם בשם רמ"ה-דבר שהוא אסור לזה לעולם ומותר לזה לאחר זמן, אינו בגדר דושל"מ כגון המבשל במזיד בשבת דבטל בקדרה.
פסק שו"ע שאין אומרים דושל"מ היכן שהמאכל מתקלקל, ורמ"א פוסק:

 א.  דושל"מ אינו בטל אם הוא בעין או אם יש ממשות לא אם יש רק טעם.

                 ב.  אין אומרים דושל"מ בדבר הבלוע מאיסור.
                 ג.  דבר האסור מכח נדר הוי דושל"מ.
ד.      מח' בדין חמץ בפסח.
ה.     דבר האסור לזה ומותר לזה.
האם טעם דושל"מ בטל ב 60 במינו-הרמ"א פסק שטעם דושל"מ בטל (כדין ביטול רגיל) ולא חולק בין במינו ובין שאינו מינו. ובת"ח הוסיף שאין להקשות מביצה שליבנו בה תבשיל או שמלאו בה התרנגולת, משום שבס"א נחשב כממשו של איסור משום שהוא בעין וע"כ טעמו חשוב, אבל כשיש רק טעם ואינו ניכר במראה ואין ממשו של איסור אז לא מקרי הטעם דושל"מ.
      וכן פירש הט"ז(ט) שאין הטעם אוסר משום דושל"מ היכן שהוציא גוף האיסור, ובש"ך(י) הוסיף לבאר שבמין במינו אין הטעם נרגש כלל ואף מדאו' א"צ ביטול כלל כיון שטע"כ היינו בשאינו מינו.
      אולם הש"ך(ט) מוכיח מכמהמ מקורות שדווקא בשאינו מינו בטל הטעם אבל במינו, הטעם לא בטל ולמסקנת הש"ך אפילו אם הוציאו את גוף האיסור, ובאופן שחוששים רק לפליטתו, הרי שיש לאסור המאכל בגלל הטעם כל שהוא דושל"מ. [ואף שדעת הרמ"א שכל שנימוח גוף האיסור אפ"ה כיון שאינו בעין הרי שהטעם בטל ב60].
               מכ"מ לכו"ע בשאינו מינו בטל הטעם ב 60.
האם שייך איסור דושל"מ בדבר הבלוע מאיסור-רמ"א פסק שדבר שאין איסור מחמת עצמו, אין לו דין דושל"מ ובטל ברוב, וע"כ חתיכה שלא נמלחה ג' ימים ונתערבה בשאר חתיכות בטלה ברוב כיון שאיסורה מחמת דם הבלוע בה, ולאפוקי מדעת הרי"ף שאוסר כל התערובת מדין דושל"מ, שהרי אפשר לצלות הכל.
      והט"ז(י) נימק מקור הרמ"א באו"ה שכתב בדין כלי שבלע איסור שבטל ברוב כיון שאין לו איסור עצמי מגופו וע"כ לא גרע מבריה. אלא שהרמ"א לגבי הכלי (ס"ג) פסק כטעמו של הרשב"א (משום הוצאות וכו') ואילו כאן פסק כטעמו של או"ה.
      ןמקשה הט"ז דלכאורה אין סברה לומר שלא שייך דושל"מ באיסור הבלוע, כיון שדווקא בחה"ל שאינה נאסרת מפאת חשיבותה, אזי מקילין שאם האיסור אינו עצמי, אזי מפרידים בין חשיבות החתיכה לבין האיסור שאינו חשוב ולכן אין חהר"ל כשאין שם האיסור על הדבר החשוב. אבל בדושל"מ להסתמך על דיני ביטול הרי יש לו היתר בלא ביטול, וע"כ כל שיש היתר לאיסורו מצד עצמו או מצד הבלוע בו, שייך בו דושל"מ, אלא שיש ____ אחד והוא כשיש טעם והוציאו את גוף האיסור שאז הטעם בטל כיון שבמין במינו אין הטעם נרגש כלל ומהתורה א"צ ביטול.
                ולגבי חתיכה שלא נמלחה ג' ימים מכ"מ אין לה דין דושל"מ כין שאינה חוזרת לעולם להיתר הבישול שלה וע"כ בטלה.
      ובש"ך(י,י"א) ג"כ פסק שדושל"מ שייך באיסור הבלוע ומכ"מ בחתיכה שלא נמלחה אין לאסור מחמת דושל"מ כיון דדושל"מ לא שייך אל באיסור, ואילו כאן החתיכה לא נאסרה מעולם שהרי תמיד יכלו לאוכלה בתורת צלי.
איסור שלא היה ניכר אין בו משום דושל"מ-כן פסק הרמ"א שאם האיסור לא היה ניכר קודם שנתערב אין שייך בו דושל"מ, ובטל. ובש"ך(י"א) מביא כדוגמה ליין שזב מענבים המונחים בתוך יין, וכן בטז(יב) שכל מה שיוצא מתבטל. אין שייך לאסור משום דושל"מ מגזרת משקין שזבו כיין שאין שם איסור עליו בפ"ע.
האם חמץ בפסח אסור מצד דושל"מ-הרמ"א מביא מח' שיש לו היתר בדבר שחוזר לאיסור ומביא כדוגמה את החמץ בפסח ומקשה השך(יג) שהרי בשו"ע סימן תמ"ז ס"ט נפסק בדעת סתם שחמץ בפסח אוסר בכל שהוא וכדעת המרדכי והרשב"א שלא אמרו שיבש ביבש בטל ברובא אלא באיסורים שאוסרים עד 60, ומשא"כ בחמץ. וא"כ באיזה מקרה מדבר הרמ"א שחמץ בפסח מותר ורק אח"כ חוזר לאיסורו.
      ומתרץ השך שמציאות של תערובת מותרת שחוזרת שאיסורה בחמץ שעליה דיבר הרמ"א זה דווקא בתערובת חמץ בערב פסח משעה 6 שאז אינו אוסר במשהו, אלא דינו כשאר איסורים והמרדכי מחשיב תערובת כזו שמותרת ולא אוסר מדין דושל"מ לאחר הפסח, כיון שאח"כ בפסח, התערובת הזו תהיה אסורה מדרבנן ולכן לא הוי דושל"מ. ולכן מותרת בער"פ. ואינה נאסרת משום דושל"מ שאפשר להשהותה לאחר הפסח.
          [חמץ או תערובת חמץ האסורה מדאו' (כזית בכא"פ) יש חיוב לבערה מן התורה ואף אם הושהתה לאחר הפסח, אסורה באכילה ובהנאה. אבל אם נתערב החמץ בין בפסח ובין לפניו באופן שבטל מדאו', אמנם מדרבנן אסורה להשהותו (וזה הכוונה שחוזרת לאיסורה) אך לאחר הפסח מותרת אף אם השהה במזיד, ומותרת לכתחילה].
      ומוסיף השך שאף לסוברים שחמץ בער"פ הוי דבר שיש לו מתירים (רמב"ם) וע"כ יש לאסור התערובת בער"פ אפילו במשהו מכ"מ זה דווקא מין במינו, אבל מין בשאינו מינו בטל החמץ, וכשאר איסורים שיש להם מתירים שנתערבו מין בשאינו מינו, שבטלים ב 60.
      ולפי עקרון זה היה צריך גם בפסח להתיר אם נתערב חמץ מין בשאינו מינו, אם יש 60 כנגדו, אבל כיון חומר איסורו של החמץ, הרי הוא אוסר אף בשאינו מינו בכל שהוא.
חמץ שנתערב בפסח-הרמ"א הביא את דעת הרמב"ם שחמץ בפסח מקרי דבר שיש לו מתירין ומקשה השך(יד) מסימן תמ"ז בס"ט שהביא השו"ע בשיטת י"א שחמץ בפסח בטל חד בתרי. והלא לשיטת רמב"ם אין להתיר דהוי דושל"מ   ?
      ומתרץ השך שמה שהם מתכוונים שבטל חד בתרי בפסח זה מין בשאינו מינו, שהרי אם נתערב במינו הוי ודאי דבר שיש לו מתירים לאחר הפבח ומדוע נסמוך על דיני ביטול ברוב.
      ועוד מוסיף השך שלפי מה שפסק הרמ"א (סימן ק"ט) שביבש אין סומכים על רוב אלא בעינן 60, בשאינו מינו מחשש שיבשלם ויתן האיסור טעם, הרי שגם כאן מדובר שהחמץ נתערב ב 2 חתיכות גדולות ובאופו שיש 60 כנגד החמץ. ומכ"מ לדינא נפסק כדעת הרמב"ם.
 
 
 
         

סימן ק"ג.
 
סעיף א'.
 
תערובת איסור נטל"פ-ע"ז סה:  משנה-יין נסך שנפל ע"ג ענבים ידיחן והן מותרות, ואם הם מבוקעות אסור. נפל ע"ג תאנים או תמרים, אם יש בהם בנ"ט אסור וכו'. זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם [רש"י-שנהנה בטעמו של איסור דהיינו נ"ט לשבח] אסור. כל שאין בהנאתו בנותן טעם, מותר כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין [כיון שהחומץ נ"ט לפגם- אסור].
      ובגמ' סז: אמר רב כהנא מדברי כולם נלמד נטל"פ מותר.
      [והרמב"ם בפיהמ"ש ורע"ב מחלקים בין 4 סוגים נותני טעם:

1. משביח מתחילתו ועד סוף, אסור ודאי (יין בתבשיל בשר/דגים).
2. פוגם מתחילה ועד סוף-מותר (שמנונית דגים/בשר בתוך דבש).
3. פוגם בתחילה ומשביח בסוף-אסור (דבש ביין).
4. משביח בתחילה ואח"כ פוגם-אסור (שומן בשר בחמאה)].

      ובגמ' חומץ שנפל לגריסים רותחין אמנם פוגם הטעם, אך אם נפל על גריסין צוננים ואח"כ הרתיח,   נעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם ואסור.
איסור שהיה טעם משובח ואח"כ נפגם-רא"ש-אפילו האיסור היה משובח אלא שנפגם אח"כ, ונתערב בתערובת מותר וכגון קדרה, שבלעה טעם משובח אולם עבר 24 שעות והוי נטל"פ.
איסור הפוגם במפגש עם מרכיב אחר-רשב"א-עפ"י הכלל במשנה הנ"ל וכן עפ"י דוגמת החומץ בגריסין שהרי החומץ כשלעצמו הוא טוב אלא שמפגש עם הגריסים החמים הוא מקלקל את טעמם.
פסק שו"ע דין נטל"פ ורמ"א מוסיף שלגבי דברים החשובים אין הם בטלים אא"כ טעמם פגום אך אינם בטלים אם טעמם פגום רק במפגש עם מרכיב אחר.
כל דבר שטעמו פגום, אינו אוסר תערובתו. ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו, שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח, אלא שפוגם תערובתו, מותר.הגה: מיהו דברים החשובים  כבריה או  כיוצא בה, אם אינן פגומים בעצמן אע"פ שפוגמין התבשיל, אינן בטלים אפילו באלף (וכן כתב הארוך כלל ל"ב).
 
חומרא בדברים חשובים-שך(א)-חהר"ל ודובר שבמניין. ובע"ח ודושל"מ (עפ"י שפ"ד(א) אולם פת"ש(א) חולק על שפ"ד בדושל"מ), גופם אינו בטל, ואפילו אינם נ"ט לכן צריך שיהיו פגומים בעצמם.
      והטז(ב) מוסיף דכשגופם מסריח ופגום בטלה חשיבותם ואפילו נתבשלו ואין מכירן, מותר כי עיקר החומרא בתערובות הוא משום הטעם וכאן אין כבר טעם של איסור. אבל אם הם עצמם מושבחים, אלא שבתבשיל זה הם נטל"פ, אין גופם בטל כיון שהוא בריה וכו' ואז נחשבה כל
                   התערובת כגוף האיסור.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ב'.
 
איסור הנטל"פ במקצת הטעם-רש"י סז.-פגימת הטעם אינה באופן שאינה נאכלת אלא גם בפגימה  מעטה.
      רשב"א-וכגון קדרה שאינה בת יומה שטעמה אינו פוגם, עד שא"א לאכול התבשיל. אבל אם מדובר שלא בתערובת אלא באיסור עצמו, כאן אין מספיק שיפגם הטעם, בכדי לצאת משם איסור, אלא צריך שתפגם לגמרי ובאופן שלא תהיה ראויה למאכל כלל. וזה לומדים (לח: ) מנבלה הראויה לגר. ואם נפגם מעט הטעם עדיין הוא בגדר איסור כיון שניתנת לאכילה ורק משלא תהיה ראויה למאכל הגר, אז היא לא איסור. אבל בתערובת שהולכים בו אחר נתינת טעם, כל שטעמו פוגם התבשיל קצת, מותר לפי שאינו נ"ט אלא אדרבה פוגם אותו.
האם צריך ביטול בנוסף לנטל"פ-רשב"א-א. כל הנ"ל הוא אם נתערב איסור מועט עם היתר מרובה כיון שהאיסור המועט בטל בהיתר המרובה, ואף אם מוציא טעם המורגש, מכ"מ הוי טעם פגום שאינו אוסר ההיתר.
                ב. אם איסור מרובה נתערב בהיתר מועט, ואפילו 50:50, אין אומרים נטל"פ, אלא עד שיפגם כל המאכל וכדין נבלה בפ"ע.
                ג. איסור שנפל להיתר מועט והוציא האיסור אך יש בהיתר טעם האיסור. כיון שיש טעמו ולא ממשו, ואע"פ שמשערים בכל האיסור ומכ"מ כיון שאין בהנאתו בנותן טעם, הרי שאין ההיתר נאסר. אם האיסור פגום, ומתעלמים מטעם האיסור.
                ד. איסור פוגם מצד אחד בטעם, אולם מצד שני משביחו כיון שיש יותר בכמות-רשב"א-כל שהיתר מרובה מן האיסור, הרי שגוף האיסור בטל, ואם משום טעמו, כיון שהוא פוגם אין שייך בו משום נותן טעם.
      אבל ר"ן-כיון שהשבח של תוספת המידה גדול ממה שהפסיד בטעמו אסור עד שיפסל מלאכול לאדם כנבלה.
איסור שפוגם בתחילתו ובסופו משביח או משביח ובסוף פוגם-סז.  אמר ר' יהודה אמר שמואל, לא שני אלא שנפל לתוך גריסין רותחין, אבל נפל לתוך גריסין צוננים והרתיחו נעשה כהשביח ולבסוף פגם. (רש"י-חומץ פוגם גריסים רותחים אולם משביח את הצונן).
      ר"ן-אע"פ שלבסוף פגם משהרתיחו, מכ"מ בהתחלה החומץ השביח את הגריסים ומה שהרתיחו אח"כ ופגמו, זה כדין כל תבשיל שאח"כ נתקלקל מעצמו, וע"כ צריך שיפסל כולו ממאכל אדם.
      ב"י-וממקרה זה בגמ' למדו גם למצב בו הוא פוגם בתחילה ובסוף משביח דג"כ אסור. וכן פסק רמב"ם(טו,כח) וברשב"א מסביר שזהו פגם ע"מ להשביח, אינו פגם.
ב(ב).
      א"ח-בשם ר' שם טוב פלכו-נטל"פ מותר באיסור שביטול ב 60 אך בריה וחהר"ל אפילו פגומים, אינם בגדר נטל"פ המותר.
      ב"י-בסימן תמ"ז נתבאר שאין דעת רוב הפוסקים כן.
פסק שו"ע כרשב"א והביא דעת הר"ן ורמ"א פסק 1. חולק בדין הקדרה וסובר שנאסרה ובלועה מאיסור ואוסרת תוך מעל"ע אם נטל"ש.
                2. כף שערבו בה התבשיל, אינה אוסרת תבשיל שני.
פגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאכלו, אלא  אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו. ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשנתערב  איסור מועט עם היתר מרובה,  אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט, ואפילו מחצה על מחצה, אין אומרים נותן טעם לפגם מותר, עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי למאכל אדם. ואם אין שם ממשות של איסור,  אלא טעמו בלבד, אפילו איסור מרובה והיתר מועט, מותר אם פוגם קצת. ויש מי שחוכך(פי' מקוה להחמיר, ואוסר)לומר שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו, אסור, עד שיפסל מלאכול אדם.  במה דברים אמורים, שפוגם מתחלתו ועד סופו, אבל אם השביח ולבסוף פוגם,  או פוגם ולבסוף השביח, אסור.הגה: י"א  אף על גב דהאיסור נ"ט לפגם והמאכל מותר, מ"מ  הקדרה אסורה ואם בשלו בה אח"כ תוך מעת לעת תבשיל שהאיסור הראשון נותן בו טעם לשבח,  נאסר התבשיל השני אם לא היה בו  ס'  נגד האיסור הראשון. אבל אם נערו התבשיל הראשון בכף, ותחבו אח"כ הכף לתבשיל שני שהוא ג"כ פוגם,  לא נאסרה הקדרה. וכן בדבר שאין לו טעם כלל, כגון היורה שמתיכין בו הדבש,  אע"פ שיש שם רגלי הדבורים, לא נאסרה היורה וכל כיוצא בזה. (שם בארוך).
 

איסור שאינו נ"ט כלל-שך(ב)-אסור כפי שנפסק בב"י ומביא השך ראיה מגיד שאע"פ שאין בו בנ"ט והוא כגוף בעלמא מכ"מ צריך 60 כנגד גוף הגיד שנימוח וה"V לכל דבר איסור שצריך 60 כנגדו אע"פ שאינו נ"ט.

גוף האיסור שנמחה-שך(ג)-עפ"י ת"ח דאין לחלק בין נמחה גוף האיסור ללא נמחה שהרי טע"כ דאו', אלא שטעם פגום לא חשיב ובטל וכיון שבטל העיקר גם גוף האיסור בטל ברוב.
האם ציר הוא איסור או טעם-שך(ד)-הטור בשם רשב"א כתבו שציר עצמו הוא איסור.
הסבר דעת הר"ן-טז(ד)-הרשב"א סובר שאם האיסור מועט הרי הוא בטל ברוב מחמת טעמו הפגום ואילו הר"ן סובר שאף שבטל ברוב מכ"מ נהנה מריבוי המאכל וזה עדיף מאשר גריעת הטעם וע"כ אין רואים האיסור כבטל ברוב אלא דנים התערובת כנבלה ממש וצריך שלא תהיה ראויה לגר.
חומץ שנפל לגריסין רותחים וציננן-הטור כתב שאם נפל חומץ יין נסך לגריסים רותחים, התבשיל מותר. והדרושה כתב שכוונת הטור שאם מחכה שיצטננו מותר לאוכלם והטז(ה) חולק שהרי הוא מה שנאמר פגם בתחילה ובסוף השביח. אלא כוונת הטור שהגריסים מותרים, היינו לאוכלם דווקא רותחין. ואף השך(ז) כתב שכל שהוא במצב של פגום מותר לאוכלו ואע"פ שלבסוף ישביח וכמו קדרת המלח.
תבשיל שני שבישל בקדרה-שך(ח,ט)-כיון שהקדרה בלועה מהאיסור, הרי היא אסורה ואם בתבשיל השני, הטעם הבלוע הוי לשבח, אף התבשיל נאסר אע"פ שהמאכל הראשון לא נאסר והוי כתחילתו פגם ובסופו השביח. אבל אם יש 60 בתבשיל השני נגד האיסור שהיה בתבשיל הראשון הרי הוא מותר, וא"צ 60 כנגד כל הבלוע בקדרה כיון שהאיסור פגום אין הוא הופך הטעם הבלוע לנבלה.
סיפור הכף-הרמ"א פסק שכף שערבבו בה מאכל שיש בו איסור פגום ואח"כ עירבבו בה תבשיל שני, אין התבשיל השני נאסר מכח הבלוע בכף כיון שגם בתבשיל השני הוי נטל"פ והקדרה לא נאסרת.
      ופירש בשך(ו) שהקדרה לא תיאסר כיון נ"ט בר נ"ט דהיתר כיון שהאיסור נתן טעם בכף, והכף בתבשיל ותבשיל בקדרה ואף הטעם זה הוא פגום.
      אולם הטז(ו) מקשה על הרמ"א דמדוע מצריך שהכף נאסרה מחמת התבשיל הראשון הפגום, והלא אף אם קיבלה ישירות מהאיסור ואח"כ נתחבה בתבשיל שלגביו, הטעם הבלוע בכף הוי פגום, לא היה נאסר התבשיל. ואף הקדרה הייתה מותרת כדין נ"ט בר נ"ט. ואף אם יבשלו בה אח"כ תבשיל שהטעם הבלוע בכף נטל"ש לגביו, ג"כ הוי התירא כיון שהוא נ"ט בר נ"ט דהיתרא כיון שהכף נתנה בתבשיל והתבשיל קיבל פגום והעביר לקדרה. והקדרה נותנת הטעם הפגום לתבשיל השני וא"כ נ"ט בר נ"ט דהיתרא. ולהלכה מתיר הטז גם נ"ט לפגם ובנקוה"כ תמה על הטז שהרי שיטת הת"ח שמותר רק היכן שיש ג' נ"ט דהיתרא וכה"ח(כח) הכריע כט"ז וכן פסק פר"ח(יא).
רגלי דבורים בדבש-שך(יא)-בסימן פ"א ס"ח כתב שו"ע שדבש דבורים מותר ואע"פ שגופי דבורים מעורים בו,כין שהם נטל"פ, כלומר גוף הדבורים פוגם בדבש, ולכן הדבש מותר.
הנטל"פ בתבשיל אחד ונטל"ש בתבשיל 2-ועוד מביא הטז מקרה בו נפל איסור פגום לתבשיל, ןאח"כ נפל התבשיל והאיסור לתוך קדרה אחרת שבה האיסור שהוא עדיין בעין, מהוה נטל"ש. ןהדין שצריך 60 בתבשיל השני כנגד האיסור בלבד כיון שהתבשיל הראשון אינו נבלה אלא מותר מחמת שנתן בו האיסור טעם לפגם.
 
סעיף ג'.
 
איסור הפוגם ע"י סיוע דבר אחר-בגמ' סז. יש 2 לישנות אליבא דכ"ל
א.      לחומרא-נטל"פ אינו נמדד לפי טעם התבשיל כעת וטעמו לאחר שנתערב האיסור אלא, האם האיסור נטל"פ כאשר התבשיל מוכן מבחינת טעמו הרגיל.
ב.       לקולא-נטל"פ נמדד לפי טעמו של התבשיל לפני שנתערב בו האיסור ולאחר שנתערב בו האיסור וכל שיש הרעה בטעם ממה שהיה טרם שהאיסור נפל לתבשיל, התבשיל מותר.
      נפק"מ-כאשר חסר בתבשיל מלח ונפל האיסור-ואם היה נופל בזמן שיש מלח היה נטל"ש-לפי ל"ק יש להחמיר, ולפי מה שפוסקים כל"ב מותר כיון דעכ"פ כעת פגם בטעם התבשיל-שך(יב)
      ובגמ' הלכתא כלישנא בתרא דכ"ל.
      טור-ואפילו אין כח באיסור לבדו לפגום אלא ע"י דבר אחר שמסייעו, כגון שנפל איסור לקדרה שיש בה מלח ותבלין מרובין, ואלמלא המלח והתבלין שבה, לא היה כח באיסור לפגום, אפ"ה מותר.
פסק שו"ע שאף אם האיסור לא היה נטל"פ אלא מחמת דבר אחר, הרי התבשיל מותר.
אפילו אין כח באיסור לבדו לפגום אלא על ידי דבר אחר שמסייעו, כגון שנפל איסור לקדירה שיש בה מלח או תבלין מדוכין(בטור מרובין)  ואלמלא המלח והתבלין שבה לא היה כח באיסור לפגום, אפילו הכי מותר.
 
סעיף ד'.
 
שמן ודבש של גויים-ע"ז משנה לה:  ואלו דברים של עכו"ם אסורים, ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עכו"ם וישראל אינו רואהו, פת והשמן שלהם, רבי ובי"ד התירו השמן וכו'.
      ובגמ' נחלקו רב ושמואל מדוע גזרו על שמן רב אמר שדינאל גזר עליו, ושמואל אמר שהשמן נאסר מבליעת שמנונית איסור שבכלים.
      ועוד נאמר בשמן לו.  שרבי ובי"ד התירו השמן משום נטל"פ מותר.
        "     "        "   לח:  שגם שמן מבושל מותר.
א.      אם נחוש שמעורב בו יין(לרמב"ם-בשר), הרי היה מסריח.
ב.       אם משום בישול עכו"ם אין לאסור משום שנאכל חי. 
ג.        אם משום בליעת איסור מכלים-נטל"פ ומותר. [רש"י-כיון שנתבשל האיסור אתמול וכבר הופך טעמו ונפסל בלי זה, חוץ מקדרה בת יומא דנטל"ש, אסור].
      ובמשנה לט:  ואלו מותרים באכילה…דבש.
       ובגמ'-אין לחוש לערבוב יין (לרמב"ם-בשר) בדבש כיון שהיה מסריח. ומצד בישולי עכו"ם אין לגזור משום שנאכל חי. ואם משום שנתבשל בכלי עכו"ם היה נטל"פ ומותר.
      רמב"ם(יז,כב-כג)-שמן של גויים מותרואפילו מבושל כיון שהבשר פוגם טעמו של השמן והדבש.
      רש"י-שמן ודבש מותרים כיון שיין פוגם טעמם.
      מרדכי-דבש בושל במחבת בשרית בת יומא, והונח בקדרה חלבית בת יומא, וכ"י התירה משום שהשמנונית של בשר בדבש הוי נטל"פ.
      וב"י-תמה שהרי נוהגים לבשל בשר ודבש ומתרץ דדווקא בפ"ע הם פוגמים אבל עם תבלינים הרי זה משובח.
איסור שאינו טעם כלל-הגאו'-אם אינו נטל"פ ואינו נטל"ש-אסור. וחלב ובשר טרפה שנפלו ביין ודאי פוגמין.
      ד"מ(א)-עפ"י מהרי"ל, אמנם בשר אינו פוגם בדבש אך פוגם במשקה הנעשה מדבש.
פסק שו"ע היתר בשמן ודבש של עכו"ם ורמ"א חולק בהיתר הדבש ומתיר רק במשקה הנעשה מדבש ובמקום הפסד גדול מקל כשו"ע. וכן שבשר וחלב [בפת"ש מובא מח' האם בצירה או בקמץ או שניהם] נטל"פ ביין.
שמן ודבש של עובד כוכבים, אע"פ שהם מבושלים, מותרים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו, וכן  לדבש.הגה:  ויש אומרים דבשר אינו פוגם דבש עצמו, רק משקה הנעשה מדבש (מהרי"ל בהגהת ש"ד סימן כ"ב ועוד הרבה פוסקים עיין ס"ק י"ג); ובמקום שאין הפסד גדול, יש להחמיר. בשר או  חלב ביין, הוי לפגם, ומותר. (הגהות אשיר"י פ"ב דעבודת כוכבים).
 
דין שאר מאכלים שנתבשלו אצל גויים-הרמב"ם פסק סובר שסתם כלים של גויים הרי הם בני יומן. ורק שמן או דבש מותר לקנות מהם כיון שבשר פוגמם ומקשה בשך(יג) דלפי ומה שפסק השו"ע סימן(קכב ס"ו) דסתם כלים של גויים אינם בני יומן א"כ לעולם אין השמן והדבש נאסרים מבישולי גויים כיון שתמיד הכלים פוגמים ומתרץ השך דאה"ז, אלא שהביא דברי הרמב"ם כדי שנלמד שאף בבני יומן הבשר פוגם בשמן ובדבש.
האם בשר פוגם בשמן לדעת הרמ"א-הרמ"א הביא שבשר אינו פוגם בדבש אלא דווקא במשקה הנעשה מדבש. ומדייק השך(יד) שהרמ"א מודה שהבשר עכ"פ פוגם בשמן. ומקשה השך שהרי הרמ"א פסק כמהרי"ל. והרי במהרי"ל איתא להדיא שבשר נטל"ש בדבש וכ"ש בשמן ואפילו נתבשל.
      והמרי"ל אף הביא תשובת ר"י שבישלו דבש במחבת בשרית בת יומא ואח"כ נתנו במחבת חלבית ואסר, וכן שמפרש בגמ' שבשר פוגם בדבש, זה דווקא במשקה הנעשה מדבש. ואף הרמ"א בתשובה כתב לחלק בין שמן מבושל (ששם נטל"פ) לבין שמן חי (ששם נטל"ש) והשך דוחה ומסיק שכל שמנונית בשר בשמן נטל"ש בין בשמן חי ובין בשמן מבושל. ואילו בדבש הבשר פוגם. וראה הט"ז להלן שמחמיר על הרמ"א לאסור אף במקום הפסד גדול.
האם בשר פוגם בדבש-הב"י תמה שהרי העולם נוהגים לבשל בשר עם דבש והוא משובח ומתרץ שאמנם בשר פוגם בדבש בפ"ע אבל כשמוסיפים תבלינים הרי הוא לשבח. ובד"מ הוכיח מהמרדכי שבשר בדבש בלבד ג"כ נטל"ש וע"כ מסיק דבשר נטל"פ במשקה הנעשה מדבש.
      והב"ח דחה ראית הד"מ ומסביר כי מה שבשר אוסר בדבש זה לא משום שנטל"ש אלא מכיון שאין הבשר מתבטל ברוב דבש וכהרשב"א שכתב שאם האיסור וההיתר שווין אסור אפילו בנטל"פ.
      והט"ז(ז) דוחה הב"ח ומאמץ את חילוק הד"מ ומכ"מ תמה על הרמ"א שהקל במקום הפסד גדול בדבש עצמו.
 
סעיף ה'.
 
דין נטל"פ בקדרה שאינה בת יומה-ע"ז עה:   הגמ' מביאה דין הכשר לכלים הלוקח כלי תשמיש מגויים והגמ' מביאה מח' בדין המאכל אם לא הטביל ולא הגעיל ולא ליבן. למ"ד ראשון המאכל אסור ולמ"ד שני המאכל מותר כיון דהקדרות הם נטל"פ ומה שאסרה התורה זה רק קדרה בת יומא ומכ"מ אין להשתמש ללא הכשר גם בקדרה שאינה בת יומא גזרה אטו ישתמש בה כשהיא בת יומא.
הגדרת קדרה שאינה בת יומא-ר"ת, רש"י-לינת לילה פוגמת ולא בעינן מעל"ע ובלבד שעמדה לילה בלא בישול כיון שאין ידוע מה פוגם הטעם האם תחילת הלילה או סוף הלילה.
      ר"י, הג"א בשם רשב"ם-כששהתה מעל"ע.
      ב"י-הטור פסק כר"י (קכא) שצריך מעל"ע וכן מוכיחות הסוגיות.
דין שמנונית שעל גבי הכלים-הרמב"ם(יז, ד) כתב שטיחת האיסור שעל פני הכלי נפגמת אף היא מים לחברו כדין הבלוע ואינה כאיסור עצמו כיון שנוסחתו בגמ' הייתה וכולן שנשתמש…"ולא הדיח" –מותר.
      אבל רשב"א-אוסר והטור פסק כמוהו קכ"ב.
כלי שמותר להשתמש בו אע"פ שהוא בן יומו-הטור כתב סימן קכ"ב עפ"י הרשב"א שקדרה גדולה וחבית גדולה שנבלע בהם מעט איסור, כיון שדרכו של אותו כלי להשתמש בהיתר מרובה, הז' מותר להשתמש בו לכתחילה אע"פ שהוא בן יומו לפי שא"א לבוא לידי נתינת טעם.
פסק שו"ע להתיר נטל"פ ובטיחת איסור מביא מח'.  ורמ"א מתיר אם יש 60 כנגד הטיחה.
כל קדרה שאינה בת יומא חשיבה טעמה לפגם, ואינה אוסרת. ונקראת בת יומא כל זמן שלא שהתה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור, וכיון שעבר עליה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור אינה נקראת בת יומא. ואם בישל בה כשאינה בת יומא, התבשיל מותר דהוי נותן טעם לפגם  והוא שתהיה מודחת שלא יהא שומן על פניה, שאם לא הדיחה, אוסר והרי היא כחתיכת איסור שלא נפגמה. ויש מתירין אפילו בישל בה קודם שהדיחה. הגה:  ואם יש ס' נגד  מה שדבוק עליו, לכולי עלמא שרי מאחר דהקדירה אינה בת יומא. והכי נהוג (או"ה).
 
בשלו בכלי ואין ידוע אם הייתה טיחה-שך(טו)-בסימן צ"ה כתב השך שסתם כלים אמרינן שהם נקיים ולא היה דבוק בהם שומן, וכאן מדבר השו"ע כאשר ידוע שהייתה טיחה ודעת הטור שהטיחה אינה נטל"פ לאחר מעל"ע והיש מתירים (רמב"ם) סוברים שאף הטיחה נפגמת אחר מעל"ע. ודעת השך כסברה ראשונה לאסור ומוכיח מדעת הטור בסימן קכ"ב וכן ב"י והשו"ע בסימן (קכ"ב ס"ג) שהביא רק את הדעה האוסרת. וכן דעת הטז(ח).
האם הטיחה שויה לטעם הבלוע דין בן יומו-רש"ל כתב שאם יש ממשות בעין אז הטעם שבקדרה אע"פ שאינו בן יומו, נותן טעם לשבח והכל נחשב כטעם הבא מן הממש. אולם השך(טז) דוחה הרש"ל ומחזק ידי הרמ"א שהם עפ"י שו"ע ורשב"א בסימן צ"ה.
 
סעיף ו'.
 
החריף מחדש את טעמו של הבלוע-אגור בשם מרדכי-אם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינה בת יומא, הכל אסור דחריפות משבחת את הטעם הבלוע והופכתו לבן יומו.
      יש חולקים סימן צ"ו.
פסק שו"ע כאגור בשם מרדכי. [ומכ"מ מדובר כאשר רובו של המאכל הינו חריף-טז(ט)].
יש מי שאומר  שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינה בת יומא, הכל אסור, דחורפיה משויא ליה לשבח.
 
סעיף ז'.
 
חישוב מעל"ע מעת בישול המים-בעל התרומה-אם תוך מעל"ע שבישלו בסיר איסור, חממו בו מים, נחשב הקדרה כבת יומא 24 שעות מבישול המים, כיון שהאיסור נפלט במים והמים הפכו לאיסור (חנ"נ) וחזרו ונבלעו בדפנות.
      טור-ואינו כן בבשר בחלב (צד).
      סמ"ק-יש מקילין בדין כיון שאין בגוף האיסור ממשות של בן יומו וע"כ אין להחשיב המים כחנ"נ לעניין לאסור הדפנות כאיסור ממש שיש למנות לו 24 שעות.
      ב"י-כיון שרוב פוסקים בעלי הוראה מסכימה לדעת ר' אפרים דאין חנ"נ אלא בב"ח ולא בשאר איסורים, א"כ אפילו הוחמו בקדרה מים תוך מעל"ע שבושל האיסור, אין מונים 24 שעות מבישול המים. ולכו"ע אם בישל בשר ואח"כ מים ואח"כ חלב אין נאסר אם עברו 24 שעות מבישול הבשר.
דין מים שהוחמו בקדרה שנבלעה בב"ח-ב"י-אם חוממו מים תוך 24 שעות מבליעת איסור בב"ח המים נהפכים לנבלה וכאילו חזר ונתבשל האיסור בקדרה ומונים מעל"ע משעה שהוחמו המים. אבל לטעם הסמ"ק גם בקדרה הבלועה מבב"ח אין למנות 24 שעות מחימום המים כיון שסו"ס אין גוף האיסור בקדרה ואין להחמיר לאסור הקדרה. ולמסקנת ב"י אם עבר לילה מאז שבלעה הקדרה בב"ח שוב אין למנות 24 שעות מחימום המים כיון שיש שסוברים שלינת לילה פוגמת. [ואע"פ שהמים נאסרים, מכ"מ אין הם אוסרים הקדרה מחדש]. אבל אם הוחמו מים קודם שעבר כל הלילה, נקטינן כבעל התרומה שהמים הופכים נבלה ואוסרים מחדש את הקדרה כי לכו"ע בב"ח נעשית נבלה.
פסק שו"ע לגבי בב"ח שאם חוממו מים קודם שעבר לילה יש למנות מעל"ע מחימום המים.
       ורמ"א פוסק כן בכל שאר איסורים למעט במקום הפסד [ואפילו הפסד קטן-שך(כ)] כל שעבר מעל"ע מעת בליעת האיסור עצמו.
קדרה שהיא בלועה מבשר וחלב שנתבשלו בה ביחד או בזה אחר זה, וקודם שעבר לילה אחת הוחמו בה מים, חשיבה בת יומא עד שתשהה מעת לעת משעה שהוחמו בה המים. הגה: אבל אם עברה  לילה, מותר. וכן אם עברה לילה בין בישול בשר לחלב, אע"ג דאח"כ הוחמו המים מיד, נמי דינא הכי. וה"ה בכל האיסורים לפי מאי דקיימא לן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבלה (ב"י וסברת הרב). וע"ל סימן צ"ב.  ובמקום הפסד יש להתיר בכה"ג בשאר איסורים בכל ענין, רק שיהיה מעת לעת מזמן בישול האיסור.
 
בישלו בשר ולאחר הלילה בישלו חלב ואח"כ מים-לדברי השו"ע מונים המעל"ע מחימום המים כיון שחוממו מים לאחר שנעשה הקדרה בת יומה וכן נפסק בסימן קכ"ב ס"ד. אבל לפי הרמ"א שכתב שאם עבר לילה בין בישול בשר לחלב, כיון שעבר לילה, אין מונים מעל"ע מחימום המים אלא מבישול החלב. ומכ"מ דעת השך(יח) לחלוק בדין זה ולהתיר בכל גוונא כיון שאף בב"ח דינו כשאר איסורים הבלוע בקדרה ואין להחמיר בו יותר משאר איסורים הבלועים (כבסימן צ"ד ס"ק כ"ב).

סימן ק"ד.
 
סעיף א'.
 
עכבר שנפל לשכר או לחומץ-ע"ז סח:  ההוא עכברא דנפל לחביתא דשכרא אסריה רב לההוא שכרא.
                מדוע אסר רב את השכר והלא עכבר נטל"פ?
      ר' ששת אמר שאמנם רב סובר שנטל"פ מותר, אלא שבעכבר יש חידוש, שאע"פ שהוא מאוס מכ"מ כתבה התורה ששייך בו איסור, ומזה מדייק ר' ששת שאע"פ שהוא נטל"פ הרי הוא אוסר, אף שנטל"פ. אולם הגמ' דוחה דברי ר' ששת.
      מתקיף ר' שומי, והלא עכבר אינו מאוס ואדרבה עולה על שולחן מלכים ומתרץ שאמנם עכבר עיר הוא מאוס אבל עכבר השדה אינו מאוס (רש"י-מדובר בסנאי).
      ועדיין מתלבטת הגמ' מדוע אסר רב את השכר. האם מטעם שרב סובר שנטל"פ אסור, וא"כ אין הלכה כמותו, או משום שסובר שנטל"פ מותר אלא שעכבר נותן טעם טוב בשכר.
      עוד שואלת הגמ' בעכבר שנפל לחומץ (שאין השכל יכול ליתן בו טעם), ומביאה הגמ' מקרה בר' כהנא שאסר בכה"ג. אלא שידוע שהעכבר שנפל לחומץ אמרטוטי אומרטט כלומר נחתך לחתיכות קטנות ושרף האמור בתוכה אוסרו בכעדשה כטומאתו (ולא כזית) וחישינן שמא בולע חתיכות שרף עם החומץ, ומסקנת הגמ' שבין בחומץ ובין בשכר צריך ביטול ב 60.
הפסיקה בראשונים.
      רי"ף, רא"ש רמב"ם(טו,לא)-כשעכבר נופל בשכר ובחומץ ושוהה שם 24 שעות בצונן או שהנוזלים רותחים נפלט טעמו, וחישינן דלמא העכבר משבח את טעם השכר ובחומץ. אבל אם נפל בצונן פחות מ 24 שעות אינו אוסר וכדין זבוב שנפל ביין.
עכבר שנתחתך לחתיכות קטנות-טור-אם נחתך לחתיכות קטנות ויכול לסננו במסננת בעניין שלא ישאר בתוכו כלולם בטל ב 60. וכן אם נימוח בתוכו בטל ב 60. [ובב"י מובא בשם מרדכי שצריך לסננו בבגד כדי שלא יעביר כלום].
עכבר שנתחתך וא"א לסנן המאכל-רא"ש-אם א"א לסננו הכל אסור. כיון שאם נשתייר ממנו כעדשה חייב עליו כשרף, ועכ"פ אפילו פחות מעדשה יש איסור, משום שחצי שיעור אסור מן התורה. אבל אם נימוח כולו בטל ב 60.
פסק שו"ע שעכבר השדה נטל"ש ואילו בעכבר העיר יש להסתפק אם נטל"ש בשכר וחומץ. וכשיש ממשו של איסור אין לו ביטול ורמ"א פסק שדווקא בשרצים יש לחוש לממשו של איסור משא"כ בשאר איסורים.
עכבר השדה שנפל לשכר וחומץ ושאר משקין-משמע בשו"ע שעכבר השדה משביח בכל דבר כיון שעולה על שולחן מלכים ואפילו בין בשמן וכ"ש בשר וחומץ. אולם בגמ' ע"ז סח:  מוכח שאע"ג שעולה על שולחן מלכים מכ"מ מסתפקים אם נטל"פ בתערובת [מזה שהגמ' מסתפקת עדיין מדוע אסר רב את השכר ואע"פ שר' דומי חולק בין העכברים]. ומסקנת השך(א) עפ"י הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שלא חילקו בין עכבר העיר לשדה. שדעתם שדינו שווה לעכבר העיר.
מהו שיעור בישול בחומץ-השו"ע כתב שעכבר שנפל לחומץ והסירו שלם מותר אם לא שהה בו מעל"ע אולם בסימן ק"ה סע' א' פסק שו"ע ששיעור כבושה בחומץ הוא בכדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח. [עיין ש"ך ס"ק ב, בק"ה].
שאר איסורים שנתחתכו וא"א להוציאם-הרמ"א פסק שדווקא בשרף יש לאסור אם א"א להוציא אבל בשאר איסורים אין לחוש. ומסביר בש"ך(ג) שמקור הרמ"א בפרוש רש"י לסיבה שר' כהנא אסר עכבר שנפל לחומץ כיון דאמרטוטי אמרטט, דהיינו נחתך לחתיכות קטנות ואיסור תורה באכילת שרף הינו כעדשה וכשיעור טומאתו (להבדיל משאר איסורים בכזית) ואנו חוששים שמא יבלע שרף עם החומץ.
      אבל הר"ן דחה את פירוש רש"י שהרי אף בשאר איסורים אסור לאכול פחות מכזית ושייך בו איסור תורה (אע"פ שאין בו מלקות) דקו"ל חצי שיעור אסור מן התורה וא"כ לא רק בשרף שנחתך שייך האיסור אלא בשאר איסורים ואילו לפירש"י יוצא שרק בשרף שייך איסור.
      ודוחה הש"ך את קושית הר"ן כיון שבשאר איסורים כל שנותנים טעם לפגם אין אוסרים כלל כיון דאף אם נותנים טעם, כיון שנטל"פ, הרי הוא מותר. ואם משום ממשו של איסור ג"כ בטל כיון שבטל ברוב. כיון שאינו מכירו.
      והשך מדייק בדעת הב"י שבשרף, אף בפחות מכעדשה שייך בו איסור תורה וכן בשאר איסורים ג"כ לא בטל כל שאינו מסננו (שהרי הב"י דייק בטור שמתיר עכבר ש"נימוח" ומשמע לגמרי). ואפילו שיש 60 וכן סתם בשו"ע.
      אולם כאמור לדעת השך והרמ"א האסור בשרף הוא דווקא כעדשה משום שהוא בריה ולכן כשלא יכול לסננו הכל אסור. אבל בשאר איסורים כל שאינו יכול לסננו דינו כיבש ביבש ואזלינן בתר תבא (ואין לתת חומרת ביטול ב 60 שמא יבשלם כיון שנטל"פ).
      אולם הט"ז סובר כהר"ן שהרי אין כאן איסור משום בריה שהרי הוא נחתך לחתיכות דקות. וכן בשאר איסורים אם נחתך באופן שא"א לבררו הכל אסור.
      ובנכוה"ק דחה לט"ז וטוען שרק בעכבר החמירו שיגע בממשו של איסור אבל בשאר איסורים הרי הם הופכים להיתר.

סיכום שיטות

לדעת שו"ע וט"ז-אין חילוק בין שמונה שרצים לשאר איסורים ולעולם חצי שיעור הרי איסור דאו'.
                 אם נתערב בלח - אם נימוח - בעינן 60.
                                    אם לא נימוח - אם אינו יכול לסננו הכל אסור אפילו פחות מעדשה.
                 יבש ביבש - האיסור הופך להיתר ואפילו כעדשה.
לדעת רמ"א-תערובת לח – נימוח – בעינן 60, בין בשרצים בין בשאר איסורים.
                          אם לא נימוח – רק בשמונה שרצים הכל אסור.
                 יבש ביבש – כל שאין גופם שלם אפילו יותר מעדשה הכל מותר.
עכברא דדברא נותן טעם לשבח הוא, שהרי עולה על שלחן מלכים. אבל עכברא דמתא, מספקא לן אם משביח בשכר וחומץ, או אם הוא פוגם. ולפיכך אם נפל לשכר  או לחומץ, בצונן, והסירו שלם, אם לא שהה בתוכו מעת לעת, מותר. אבל אם היה רותח, או אפילו צונן ושהה בתוכו מעת לעת, בין שהסירו שלם בין שנחתך לחתיכות דקות, ויכול לסננו במסננת בענין שלא ישאר ממנו בתוכו כלום, בין שנימוח בתוכו לגמרי ונעשה כולו משקה ולא נשתייר ממנו שום ממשות, ניתר על ידי שיהא ששים בהיתר כנגד העכבר. ואם נחתך לחתיכות דקות, והוא בענין שאינו יכול לסננו כגון שנתערב השכר או החומץ במאכל עב, הכל אסור ואין שם ביטול, דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש.הגה:  ודוקא  בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא יוכל להוציאו, אבל בשאר איסורין אין לחוש (כך משמע בארוך כלל ל"ב).
 
 
סעיף ב'.
 
עכבר שנפל לשמרי יין ושמן-רמב"ם(טו,לא)-מותר, כיון שאלו צריכים להיות מבושמים ובודאי פוגם.
      וכן ר"ן בשם רבותינו הצרפתים-דווקא בחלא ושכרא אוסר עכבר העיר, מפני שמשביחן. אבל בשמן ויין ושאר משקין פוגם הוא, ומותר.
      אבל גאון המוזכר בר"ן-כמו שעכבר משבח בשר וחלא כן משבח בשמן.
נמחה גופו ויש כזית בכא"פ-ב"י-כל שהיתר רבה על האיסור מותר.
תערובת דברים המאוסים-ב"י-נמלים זבובים ויתושים ושאר דברים שנפשו של אדם קצה מהם, דינם שווה לעכבר, שאם נפלו לשכר וחומץ משביחים ולשאר משקים פוגמין.
עכבר בשומן אוז-רא"ש-עכבר שנפל בקדרה של שומן ונשאר שלם אך שערותיו נפלו, וידוע שלא שפכו עליו שומן חם, והעכבר שהה שם מעל"ש וכבוש כמבושל. וכל שה דווקא בשומן רך שהעכבר רץ ממקום למקום אבל אם השומן קשה מספיק שיטול סביב העכבר כדי נטילה (שיעור אצבע) והשאר מותר כל שיש 60 בשומן לבטל העכבר.
      ב"י-אפשר שדעת הרא"ש שאין לחלק בין שאר משקים לשכר וחומץ ובכולם צריך לחוש שמא משבחים הטעם מכ"מ לעניין הלכה נקטינן כרמב"ם ורשב"א ורבותינו הצרפתים.
פסק שו"ע שעכבר העיר שנופל ליין ושמן פוגם ודאי. והרמ"א מביא מחלוקת בעכבר שנפל לשומן ובמקום הפסד מקל.
אם נפל  ליין ושמן או לשאר משקין, פוגם בודאי ואין צריך ס' לבטל פליטתו.הגה: ולפי זה אם נפל לשומן  נמי דינא הכי.  ויש מחמירין בשומן ואפילו אם הוא קשה לפנינו, אם שפכו מדי יום יום שומן  בקדירה ויש לספק שמא העכבר היה שם כשעירו עליו שומן רותח,  הכל אסור,  אפילו יש ס' בשומן נגד כל העכבר;  ואם לא עירו עליו, או שעירו עליו וידוע שלא היה שם העכבר כשעירו עליו, והשומן בא לפנינו כשהוא קשה (תשובת הרא"ש והגהת מיימוני פט"ו והגהות מרדכי דחולין ובהגהת ש"ד ובארוך) וכן נמצא העכבר עליו, סגי ליה בנטילת מקום ולא מחזקינן איסור שמא היה השומן רך כשנפל שם דכבוש הוי כמבושל, דמותר מכח ספק ספיקא, ספק נפל שם כשהיה קשה, ואם תמצא לומר כשהיה רך, שמא נתקשה קודם שיעור כבישה.  ובמקום שהשומן מאוס לאכול,  אסור להדליקו ג"כ בבית הכנסת, משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א, ח) (ר"ן בשם גאון ורשב"א פג"ה ור' ירוחם ואו"ה בשם מרדכי פג"ה והמחבר בא"ח סי' קכ"ד סי"ב) ובמקום הפסד גדול יש לסמוך אדברי המקילין.
 
עכבר שנפל לשאר משקין-השו"ע פסק שעכבר שנפל ליין ושמן ודאי פוגם וברמב"ם מובא שהטעם באלו משום שצריכים להיות מבושמים ומובא בט"ז(ב) ובש"ך(ה) עפ"י הרש"ל שגם דבש מותר אבל בשאר משקין יש להחמיר כיון שא"צ להיות מבושמים. מכ"מ בהפסד מרובה פוסק הרמ"א להקל בשאר משקין-טז(ו).
עכבר שנמצא בשומן וערו לשם שמן חם-ברמ"א מובא מחלוקת, המתירים סוברים שהעכבר פוגם ודאי והאוסרים סוברים שיש לו דין שכר וחומץ וכן פוסק רש"ל לאסור בשומן אווזות.
      והשך(ד) רוצה להתיר מס"ס 1. ספק האם עכבר משביח.  2. ספק אם נכבש. אך משאיר בצ"ע דיתכן שדומה לחיסרון ידיעה ואינו ספק (צח סק"ט) וזה לא מקרי ספק או כיון שבש"ס מסתפקים לגבי הטעם, א"כ יש לנו רק ספק אחד של כבוש.
      ואפילו יש 60 נגד העכבר עכ"ז הכל אסור כיון ששפכו מדי יום שומן רותח וכל מה שמערה ונוגע בעכבר נאסר ומתערב בשאר בשומן כיון שבכל ערוי השומן הקיים אף הוא נמס ולכן תמיד הערוי נוגע בעכבר ונאסר הכל-שך(ו).
עכבר שנמצא בשומן ולא עירו שומן חם-הרמ"א פסק שאם לא עירו שם שומן חם או אם ערוי אבל ידוע שהעכבר לא היה בעת העירוי וכעת השומן קשה מספיק בנטילת מקום, דלא מחזקינן איסורא שמא היה השומן רך ויש ס"ס 1. ספק שנפל שהוא קשה.  2. אפילו נפל כשהוא רך יתכן שנתקשה טרם שעור כבישה.  ואם ידוע שהשומן היה רך בשעת נפילה אלא שיש רק ספק שמא נתקשה טרם שעבר שיעור כבישה, בזה האו"ה פסק להתיר משום שהולכים בתר שעת מציאה שהרי בכל הטומאות הלכין אחר שעת מציאתן אבל הד"מ חולק ופוסק לאסור דבספק אחד הלכים לחומרא.
תרומת שומן מאוס לבית כנסת-הרמ"א פסק לאסור משום הקריבהו וכו' ובשך(ח) מובא שכל שהוא מאוס עליו, אף שאינו מאוס לאחרים אסור ואפילו יש ביטול ב 60 אולם הטז(ד) חולק וסובר שכל שיש 60 מותר. ומה שמתכוון הרמ"א זה רק אם אסור באכילה דהיינו כל שאין בו 60.
סעיף ג'.
 
תערובת דברים מאוסים-רשב"א-דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהן כנמלים וכזבובים ויתושין שכל אדם בודל מהן למיאוסן, אפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן בתוכן, אם ההיתר רבה עליו מותרים. ומכ"מ כל שאפשר לבדוק ולסנן במסננת צריך לבדוק ולסנן.
      ב"י-הרשב"א משווה הדברים המאוסים לעכבר. ובגמ' משמע שבשאר משקין העכבר פוגם, כיון דקו"ל כרבא דבתרא היא (ולא כר' ששת) וע"כ בשאר משקין חוץ משכר וחומץ, העכבר פוגם וא"צ 60 לבטלו.
      וכן ר' פרץ-אחד מהשרצים שנמצא בקדרה כגון תולעת וזבוב כנמלה וצרעה וכיו"ב משליך אותן והתבשיל מותר בין חם בין צונן.
      וכן הר"ן-הדברים המאוסים אין אוסרים בפליטתן אלא בחלא ושכרא שבהם הוא משבח. ובשאר משקין אף שנמחה גופם לגמרי ונתערב, כיון שנתערב בהיתר מרובה, יש להתיר כיון שמדאו' ברובא בטיל ואינו נהנה מהאיסור.
      ב"י-והדברים ברורים שנמלים זבובים ויתושים וכל דברים שאדם בודל מהם למיאוסם, שוים לעכבר בדין, בין בשכר וחומץ לאסור ובין בשאר משקין להיתר.
שקצים שנמחו וטעמם מורגש-ב"י בשם רשב"א-אם נמחה לגמרי בתוך ההיתר, אע"פ שיש בו כזית בכא"פ מותר ואף שאר איסורים המשובחים שפגעו ע"י תערובתן ג"כ הותרו שהרי נשתנו משבח לפגם. ואף שטועם את טעם האיסור, מכ"מ כיון שהתורה לא אסרה אלא לאוכלו כמות שהוא, אבל כשנתערב בהיתר והולכים אחר הרוב, והוא פוגם הטעם מותר ואף שהוא טועם טעם האיסור. ואם נפל להיתר מועט ומכירו וזורקו הרוטב מותר לפי שאין אלא טעמו ולא ממשו. ואף שמשערים שפלט טעם בגודל גופו מכ"מ כיון שאין בטעמו הנאה אינו אוסר כלל. והר"ן חולק בשאר נותני טעם לפגם ואין דעתו להתיר בהיתר מרובה על האיסור, מכ"מ נראה שבדברים הפגומים מעצמם כגון עכבר מודה לרשב"א.
אכילה ממרק שנאסר ע"י בריה-תשובת רשב"א-הרשב"א נשאל בדין קדרת מרק שנפל בה יתוש ולא נמצא, וכתב הרשב"א:
                 א. אין הבריה אוסרת בכל שהוא מחמת פליטתה אלא מחמת ממשה והוא שתהיה שלמה  
                     ולא נפסדה צורתה אבל אם נחתך ממנה אבר או שנתרסקה, דינה כשאר איסורים ובטלה.
                 ב. מה שנבדק מהמרק ובידוע שאין בו גוף הבריה כמו בשעת הנפילה, מותר. ואין כאן משום                          
                     ספק והקדרה עצמה מותרת.
                  ג. וא"צ לשער 60 כנגד פליטתו כיון דהוא בריה מאוסה ונטל"פ מותר.
זבוב שהוצא מהקדרה בקערה-הגש"ד-זבוב אוסר בפליטתו עד 60 כשאר איסורים, ואין חילוק בין שאר איסורים לדברים המאוסים וע"כ יש נפק"מ אם החזיר הכף לקדרה או לא.
      ב"י-ואף הטור בסימן ק"ז כתב בשם הרא"ש והמהר"מ כן.
                ומכ"מ תהה הב"י על הטור שהרי הרשב"א והר"ן, כן מחלקים בין דברים מאוסים לשאר איסורים ודבריהם מיוסדים על אדני פז משום שפסקינן כרבא החולק על ר' ששת, וע"כ עכבר וה"ה כל דבר שאדם בודל ממנו מחמת מיאוסם, וכן מוכח מדברי המרדכי שדבורים הוי כנבלה סרוחה מעיקרא ולא אוסרים הדבש, [סימן פ"א].
פסק שו"ע שכל שאדם בודל מדברים המיאוסים, די ברוב כדי לבטלן ומכ"מ יש לבדוק במסננת היכא דאפשר.  ורמ"א מביא שדינם כעכבר.
דברים המאוסים, שנפשו של אדם קצה בהם, כנמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למיאוסן, ואפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו,  אם ההיתר רבה עליו, מותרים. ומכל מקום כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת, בודק ומסנן.(מיהו בחלא ושכר, יש לחוש כמו בעכבר) (ב"י לדעת הרשב"א).
 
הלכה למעשה-הרש"ל והב"ח פסקו להחמיר ומכ"מ הטז(ו) פוסק עפ"י הרמ"א בסימן ק"ז ס"ב שאין לשנות מהמנהג להקל. ואע"פ שיש הבם כזית בכא"פ. והשך(ט) מוסיף שאף לדעת הר"ן שחלק על הרשב"א יש להקל בדברים הפגומים מעצמם.
 
                              

סימן ק"ה.
 
סעיף א'.
 
כבוש כמבושל-גיד הנשה צז:  מלוח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל.
      רשב"א-כבוש הרי הוא כמבושל לעניין שטעם האיסור מתפשט בכולו כדרך שמתפשט בבישול ולא  סגי בנטילת מקום כמו בצלי.
בכמה זמן שריה מקרי בישול-רא"ש24- שעות. עפ"י הגמ' קח.   בב"ח חידוש דאי תרי בשר כולי יומא בחלבא שרי. ומשמע שבשאר איסורים שרית כל היום נאסרו מטעם כבוש, ורק בב"ח חידוש הוא שאינו נאסר אלא דרך בישול.
      מרדכי בשם ר"ת-ג' ימים ומוכיח מע"ז לג.  קנקנים של גויים ממלאם ג' ימים ומערן מע"ל וכבולעו כך פולטו ומה פולטו בג' ימים כך פולטו בג' ימים.
      ב"י-ודברי הרא"ש עיקר.
באיזה נוזל הוי בישול בשריה-רש"י (פסחים עו.)-כבוש בחומץ אבל לא בשאר משקים. (הגמ'-וכן בציר).
      מרדכי-אף בשאר משקין שכן מצינו בורד שביעית שנכבש בשמן חדש, שחייב בביעור ומשמע שגם בשמן יש בישול.
      רשב"א-כבוש הרי הוא כמבושל רק בדברים חריפים כמלח וחומץ שהרי אמרו (חולין עו.) צונן לתוך צונן לד"ה מותר ולא נתנו שיעור.
דין בישול בשריה בציר-רא"ש-שיעורו כאילו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל. ואז נאסר כל מה שבתוך הציר, ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא בכ"ק כדין מלוח ורותח.
פסק שו"ע כהרא"ש ורמ"א מביא מחלוקת לגבי החלק שלא נשרה. ודין ספק כבוש לחומרא למעט בב"ח דמדאו' שרי ולא נאסר אלא בבישול.
איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן,  מקרי כבוש, והרי הוא כמבושל ונאסר כולו. אבל פחות מכאן,  בהדחה סגי.הגה: וכל מקום דאמרינן כבוש כמבושל, אפילו מה שחוץ לכבישה אסור, דעל ידי הכבישה שלמטה מפעפע למעלה, כמו בבישול.  ויש מקילין במה שבחוץ (ארוך כלל ל').  וספק כבוש, אסור,  מלבד בבשר עם חלב דאזלינן לקולא, דמן התורה אינו אסורה רק בבשול ממש (שם ורש"ל).  ואם הוא כבוש בתוך ציר או  בתוך חומץ (ד"ע), אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל;  ובפחות משיעור זה, לא נאסר אלא כדי קליפה.  (וע"ל סימן ע' מדין בשר שנפל לציר).
 

דין כבוש כמבושל בכלי-או"ה-אם נשרה הבשר בשרייתו מע"ל אף הכלי אסור בדיעבד וצריך 60 נגד כולו אם הוא של עץ או חרס, אבל במתכת אין מצריכים 60 נגדו דיעבד (אלא כשנאסר ע"י רותחין), אולם אף שהכלי נאסר עכ"ז לכתחילה מותר לשרות בו בשר, כיון שאינו נשרה מע"ל. וכן בהיתר ששרוי בכלי איסור שהוא בן יומו, וכן איסור ששמוהו בכלי היתר, שהכל איסור, והכי צריך הגעלה.

      ומקשה הט"ז(ב) 1. דאין לאסור ההיתר שהיה בכלי איסור ב"י, שהרי ההיתר נאסר רק לאחר מע"ל ובשעה זו הכלי אינו בן יומו ואין בכלי כח לאסור ההיתר ששרוי בתוכו.
 
      וכן מקשה הט"ז 2. דמדוע צריך 60 נגד הכלי כולו, ואם נאסר ע"י כבישה והלא הרשב"א כתב (צט,ז) שחבית שנאסרה ע"י בליעת יין עכו"ם בצונן, בלעה רק מעט וע"כ סגי בקליפת הכלי להכשיר. ורשב"א מוסיף שם דה"ה בחלב ידם, דסגי בקליפת הכלי ופשוט שאין זה כבוש שמבושל ממש.
      ולמסקנת הט"ז אין לאסור דיעבד מה שנשרה או נתבשל בכלים ששרה בו איסור מעל"ע. כיון שבשריה נוספת הרי הכלי נטל"פ ואף בבישול יש להתיר מטעם הרשב"א שמדובר בבליעה מועטת בצונן ולא נאסר אלא בכ"ק. ולכן בדיעבד מותר ואע"פ שבסימן צ"א מצריכים 60 כנגד הקליפה מכ"מ כאן יש להתיר כי הקליפה היא חומרא בעלמא וע"כ יש לסמוך על הדעה בסימן צ"ט שהיכן שצריך קליפה שרי בדיעבד אף בלא קליפה.
דין ספק כבוש-ברמ"א פסק להחמיר (מלבד בב"ח) וטעמו כיון שמדמה לסימן (צח,ב) במין שנתערב שלא במינו ונשפך, ויש ספק אם היה 60 נגד האיסור ונפסק בשו"ע לאסור ולכן גם כאן אנו רואים שהאיסור בתוך השריה אלא שמסתפקים שמא היה שם 24 שעות. ודעת הט"ז(ג) להתיר כיון שבצ"ח ברור שיש איסור אלא שהשפיכה היא ספק אבל כאן אין ודאות לגבי האיסור. וכן יש להביא הוכחה להתיר מדין מקוה (כא,ס"ה) שמוחזק לשומר מימיו ומכ"מ מימיו מתמעטין לפעמים ובדיעבד הטבילה כשרה מן הדין אע"פ שכעת המקוה חסר מכ"מ אזלינן בתר.
      חזקת המקווה א"כ אצלנו שאין להחזיק ריעותא מספק. ונקה"כ דוחה ההשוואה כיון שלמקוה הייתה חזקת כשרות משא"כ כאן.
דין חלק הבשר שאינו טובל בציר-הרמ"א כתב שאף מה שחוץ לכבישה נאסר כיון שיש פעפוע למעלה כמו בבישול ויש מקילין ובת"ח נוטה למקילין. ומוסיף בש"ך(א) שאפילו החלק שטובל בציר הוא שמן וכן משמע בטוש"ע(סט,יח). ומה שאוסרים את כל הבשר כאשר טובל בכלי שא"מ זה מכיון שהדם פירש ממקום למקום (בחלק העליון של החתיכה). אלא שכשיש שומן אף שטובל בציר בכלי מנוקב נאסר כל הבשר ולכאורה יוצא שכיון שבשומן אוסרים החלק המצוי חוץ לציר. וכן מכיון שאין אנו בקיאים בין כחוש לשמן (קה-ה,ט) יש לאסור וא"כ מדוע מקל הת"ח ומתרץ השך שמה שאין מחלקים בין כחוש לשמן זה דווקא במליחה וצליה אבל אין להחמיר גם בשריה.
כבישה בחומץ-השו"ע כתב שכל שנשרה בציר כדי שישהה על האור וירתיח, נאסר. עפ"י הרא"ש. ועפ"י הרא"ש מדייק הב"י בשו"ע שגם חומץ דינו כציר ומקשה השך(ב) דהרא"ש כתב להדיא ששריה בחומץ אינה אוסרת אלא כשנכבש יום שלם (מובא בב"י). ומסקנת השך שדווקא בציר יש לאסור בשיעור המועט כיון שיש בו כח המלח. אבל לא בחומץ ואף שו"ע פסק שבחומץ בעינן יום שלם (קד).
דין חלב תפל ששהה בקערת בשר נקיה-האו"ה כתב שאסורים אפילו דיעבד וה"ה לשאר היתר שנשרה מעל"ע בכלי של איסור בן יומו ומקשה הש"ך(ב) והלא רק מאחר מעל"ע נאסר ההיתר, ואז הרי הכלי נטל"פ (אא"כ יש איסור בעין) וכ"ש שיש להקל מאחר ויש פוסקים שסוברים שאין כבישה בפחות מג' ימים וכן יש פוסקים שסוברים שלינת לילה פוגמת.
נכבש בציר פחות מהשיעור-השו"ע כתב שאין נאסר אלא בכ"ק. אולם מעיר השך(ג) כי לגבי מלוח פסק הרמ"א(ע) שנאסר מיד ונפק"מ היכן שנשרה איסור דרבנן והיתר כחושים, דבמליחה אף הרמ"א אינו אוסר אלא בכ"ק (ס"ק ל"ח בש"ך) ובנכבש כשיעור שיתננו על האש אוסר כולו. עוד מפנה השך לסימן ע' ס"ק ל"ט, סימן ס"ט סי"ח.
 
סעיף ב'.
 
הפלטת טעמים ובליעתם בכלי שני-טור-ואם הוא חם שהיד נכוית בו אז אוסר כמו מבושל.
      ב"י-הב"י מסתפק בדעת הטור האם חום שהיד נכוית (סולדת בנוסח הטור של ב"י) אוסר כמו מבושל, הוי בכלי ראשון או אפילו בכלי שני. והב"י מוכיח שכל שבכלי שני, אפילו יד סולדת בו אינו מבשל: 1. תוס' שבת מ.-כלי שני אינו מבשל כיון שאין דפנותיו חמין אלא הולך ומתקרר     
                             ואע"פ ש.י.ס.ב.
                         2. טור עצמו (שי"ח)-שכתב שכלי ראשון בין על האש ובין שהוסר כל ש.י.ס.ב.  מבשל. ובכלי שני אפילו י.ס.ב. אינו מבשל.
      ועפ"י הנחת הב"י בשלב זה אין הבדל בין בישול לעניין שבת לבישול לעניין איסורים. אולם הטור עצמו כתב שכל שהיד סולדת בו שייך בו בישול ומדבר בכלי שני (ובזאת חולק על הרשב"א שסובר שכל שהוחם ע"י האש מפליט ואפילו אין היד סולדת בו ואפילו בכלי חמישי) וע"כ מסביר הב"י את שיטת הטור שאמנם אף בכלי שני, כל שהיד סולדת בו אע"פ שאינו מבשל מכ"מ מפליט טעמים ומבליע.
עירוי מכלי ראשון-(טור ס"ח)-רשב"ם-עירוי מכלי ראשון חשיב ככלי שני, ולכן מותר לערות מכ"ר על תרנגולת כדי למולגה.
      ר"ת-עירוי מכלי ראשון חשיב ככלי ראשון, ואסור לערות מכ"ר כיון שמבשל כ"ק, ובדיעבד סגי בקליפת העור.
      רשב"א-אפילו אם זה נחשב ככלי שני, מכ"מ מבליע ומפליט ואע"פ שאינו מבשל, ואסור למלוג אלא אחר ניקור ומליחה.
שו"ע פסק בס"ח,י כר"ת.
שיעור י.ס.ב.-ב"י הוא שיעור שכרסו של תינוק נרוית בה (שבת מ: ).
הפלטת טעמים בחום שאין י.ס.ב.-יש אומרים (מובא ברשב"א)-כדי שתהיה הפלטה בעינן חום של כלי ראשון. אבל כלי שני או עירוי מכלי ראשון אינו מפילט.
      שיטת הרשב"א-כל שהוחם ע"י האש מפליט ואפילו אין בו חום ש.י.ס.ב. [ודוחה הי"א שסוברים שאין הפלטה בכ"ש שכן חום בית השחיטה והכסלים מפליט ומבליע ואע"פ שחומן פחות מכלי שני ואע"פ שאינן מבשלים (ס"ח,יא)].
      שיטת הטור-אין הוכחה מחום בית השחיטה וחום חלב כסלים שדינם שמבליעים, כיון שהם מפליטים רק בכדי קליפה, אבל להבליע איסור בכל ההיתר בעינן חום ש.י.ס.ב. ופחות מזה אין הפלטת טעם אלא בכדי קליפה.
      [טור בנסיון להסבר רשב"א-אפשר שהרשב"א מתכוון לומר שאף דבר חם הבא לתוך דבר חם בחום ש.י.ס.ב. אינו נאסר אלא בכדי קליפה (ולא כולו) וזה דבר שאינו יכול להיות].
      ב"י-[א"א לחשוד ברשב"א שהוא אורו של עולם שיטעה ויאמר שחם לתוך חם בחום ש.י.ס.ב. ואינו מבשל כולו שהרי כתב שחם לתוך צונן צריך קליפה, ואף חום ע"י מלוח אוסר הכל וכ"ש בחם לתוך חם].
      ב"י בהסבר שיטת הרשב"א-כל חום שבא ע"י האש אפילו י.ס.ב. מפליט בכ"ק. (אבל פשוט שאינו מבשל). שהרי חום בית שחיטה פחות מחום כלי שני ואפ"ה מבליע (חולין ח.) וכך נאמר שאין לפרוש הכסלים על הבשר מפני שהחלב שבהם מתחמם וזב על הבשר (ס"ד,י"ח), ולא עוד אלא שבולע ממש וצריך קליפה. ומכ"מ אינו מתייחס כלל בעניין זה לעניין בישול וכו'.
פסק שו"ע בדעת סתם כי"א ברשב"א שדין הפלטת טעמים תליא בדני בישול. ובדעת י"א הביא את הרשב"א שכל שיש חום ואף בכלי שני יש הפלטה והבלעה ודעת השו"ע לחוש לרשב"א לכתחילה ומכ"מ בדיעבד מותר בלא קליפה אלא בהדחה בעלמא ורמ"א מפנה לצ"ב וצ"ה לעניין כלי שני ועירוי.
      [הרמ"א פסק בס"ח,י"א שכ"ש אינו מבשל, וכן אינו מפליט או מבליע ואפילו י.ס.ב. אבל לכתחילה אסור ב.י.ס.ב. ודיעבד שרי].
חום של  כלי ראשון  שהיד סולדת בו, מבשל ואוסר כולו. אבל חום של כלי שני אינו מבשל. ויש אומרים שגם כן אינו מפליט ואינו מבליע. וי"א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע, ואוסר כדי קליפה.  וראוי לחוש  ליזהר בדבר לכתחלה(ועי"ל סי' ס"ח סעיף י"ג), אבל בדיעבד מותר בלא קליפה, ובהדחה בעלמא סגי. (ועיין לעיל סימן ס"ח וצ"ב וצ"ה נתבארו דיני כלי שני ועירוי).
 
דעת אחרונים בדין כלי שני-רש"ל-א. בכלי שני אין בישול, אף בחום ש.ס.ב.
                   ב. בכלי שני אין הפלטה והבלעה כאחד ומכ"מ יש או הפלטה בלבד או הבלעה בלבד,ומכ"מ אין   ההיתר נאסר מחמת האיסור כי אין בכח הכלי שני לבצע את ההבלעה בנוסף להפלטה (ומכ"מ הנוזל השריה עצמו נאסר כיון שיש הפלטה)        .
      הטז(ד)-מתרץ את קושית הב"י על הטור-לא מובן.
      ומסקנת הטז להלכה-א. יש לפסוק לחומרא כדעת רש"ל שבחום שי.ס.ב. ההיתר נאסר כולו כמו במבושל. ונפק"מ בכף ששהתה בכלי שני שיש לה דין בן יומו (סימן צ"ד) ולא כמו שפוסק הרמ"א שבן יומו זה דווקא אם נשתמש בו תוך מעל"ע בכלי ראשון.
               ב. במקום הפסד גדול ודבר חשוב יש לסמוך על ב"י בסימן ס"ח ורמ"א בסעיף ג' להקל דיעבד  בכלי שני שאינו מבליע ומפליט כלל אף שי.ס.ב.
               ג. היכן שאין חום שי.ס.ב. אין צריך אלא הדחה.
      דעת השך-כלי שני אינו מבשל, ואינו מפליט או מבליע עפ"י דעת רשב"ם שאין הבלעה בכ"A אפילו כדי קליפה וכן דעת ר"ת שכ"ש אינו מבליע אפילו כ"ק. אלא שמכיון שהרמ"א (תנ"א) פסק דכלי חרס שנשתמש בו חמץ בכ"ש אסור. לכן פסק השך שיש להחמיר ולאסור בכלי חרס היכן שאין הפסד גדול. ובדבר מאכל יש לקלוף היכן שאין הפסד כ"כ, אך לעולם אין נאסר כולו.
עירוי מכ"ר שנפסק-ברמ"א(ס"ח,י) נאמר שאם עירה מכ"ר על תרנגולת ונפסק הקילוח א"צ אפילו קליפה, כיון שאינו מפליט ומבליע כאחד ומדייק השך דעכ"פ מבליע, וע"כ צריך לקלוף. וכן משמע בשו"ע(צא,ד) בחלב רותח שנפל על בשר צונן שיכול לקלוף הבשר. וע"כ מסקנת השך שבעירוי שנפסק יש הבלעה כ"ק.
דבר גוש-השו"ע לא חולק בכ"ש בין דבר גוש לדבר צלול. ואף הרמ"א צ"ד ז  פסק כיון עפ"י סכין שננעצה בבשר, דא"צ אלא קליפה בבשר והסכין נעיצה בקרקע וכן סע' ג' ברמ"א.
      אולם דעת הטז בדבר עב כמו חתיכת בשר רותח, דינו ככלי ראשון ממש. (צ"ד,י"ד). וכן רש"ל באורז ודוחן וכן הש"ך(צ"ד סק"ל). וכן (ק"ה סק"ח) אלא שמקל בדוחן ואורז צלול שנשפך.
 
סעיף ג'.
 
דני תאה גבר-גמ' פסחים עו. אית מר: חם לתוך חם דברי הכל אסור. חם לתוך צונן וצונן לתוך חם, רב אמר עולאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר. [וכן בסימן צא.] רש"י-אע"ג דהלכתא כרב באיסורי בהא הלכתא כשמואל.
                איסור חם לתוך היתר חם  /                                           
                איסור צונן לתוך היתר חם \   כיון שהתחתון הוא חם גובר על העליון ומחחמו עד שמפליט  
                                                      בתחתון. וכ"ש אם תחתון חם הוא איסור שאז קל לו להבליע 
                                                      בעליון. והכל אסור כיון דתתאה גבר.
                עליון חם ותחתון קר-תחתון גובר על העליון ומצננו עד שאינו מפליט איסורו בכל העליון כדי קליפה. וכ"ש בעליון היתר שהוא חם.
פסק שו"ע דתתאה גבר ומחמם העליון עד שמפליט בתחתון. ואם תתאה צונן אינו אוסר אלא כדי קליפה.
       ורמ"א מוסיף: א. דווקא בכלי ראשון שהסירו מן האש אבל בכלי שני אינו אוסר כלל.
                          ב. אם היתר ואיסור חמים מכ"ר הונחו ביחד הכל אסור.
                          ג. אם אחד צונן והשני חם והונחו יחד ההיתר צריך קליפה.
                          ד. במפגש בין מאכל לכלי גם כן חלים דני תתאה גבר [ולכן אם הניח איסור חם בכלי   היתר הכלי צריך קליפה, וכן אם הניח היתר חם בכלי איסור קר, היתר צריך קליפה כמו עירוי-ש"ך(ז)].
                          ה. ניצוק הוי חיבור לכתחילה,לאסור.
נפל איסור חם לתוך היתר חם דכלי ראשון, או אפילו איסור צונן לתוך היתר חם,  הכל אסור דתתאה גבר על העליון ומחממו עד שמפליט בתחתון. ואין צריך לומר דהיתר צונן לתוך איסור חם, שהכל אסור. אבל אם העליון חם והתחתון צונן, אינו אוסר אלא כדי קליפה, אפילו אם העליון החם איסור.הגה: וכל זה לא מיירי אלא בחום כלי ראשון, כגון מיד שהסירו מן האש מניחו עם ההיתר.  אבל אם כבר מונח בכלי שני, ואחר כך מניח ההיתר אצלו או עליו, אינו אוסר כלל, דכלי שני אינו אוסר, כמו שנתבאר (כך משמע מלשון הר"ן). ואם הניחה זה אצל זה,  אם שניהם חמים  מחום כלי ראשון, הכל אסור.  ואם האחד צונן, ההיתר צריך קליפה במקום שנגע (ארוך כלל כ"ט ד"ב והגהת ש"ד).  איסור שהניחו בכלי היתר או להיפך, אמרינן ביה גם כן דין תתאה גבר, כמו בב' חתיכות (שם כלל ל"ו). ועיין לעיל סימן צ"ד אם חתך בשר בסכין חולבת.  אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור (ג"ז שם ומרדכי פכ"ה ועיין בתשובת מהרי"ל ובפסקי מהרא"י סימן ק"ג), ובדיעבד אין לחוש (ארוך).
 

סיכום מקרים בהם הכל אסור- 1. כאשר יש רוטב. 2. כאשר מדובר בצלי שמן ולגבי צלי כחוש לדעת שו"ע נאסר בכדי נטילה משא"כ לדעת המחמירים שאין אנו בקיאין מהו כחוש וכו' (רמ"א סע' ה') (שך ו).

איסור והיתר גושים המונחים זה בצד זה-א. אם שניהם חמין-רמ"א-הכל אסור. (ואפילו בכחוש, וכן דעת רש"ל ושך(ו) והט"ז. אבל לדעת השו"ע תלוי אם הם שמנים או כחושים ק(סע' ה,ו).
               ב. אחד צונן ושני חם-לדעת רמ"א-ההיתר צריך קליפה וכן שך ס"ק ט'. לגבי בשר וחלב הנוגעין זב"ז והאחד צונן ושניהם צריכים קליפה.
                רש"ל-כאשר איסור צונן והיתר חם-סגי בקליפה.
                         כאשר איסור חם והיתר צונן-אסור כולו, כמו טמא מלוח וטהור תפל.
                טז(ה)-בהפסד מועט להחמיר כרש"ל. ובהפסד מרובה כרמ"א.
דבר גוש-רמ"א כתב שאם דבר גוש מונח בכ"ש יש לו דין של כ"ש, ואינו אוסר כלל, ואף שהניח איסור אצלו או עליו אינו אוסר כלל.
      רש"ל-כל זמן שי.ס.ב. יש לו דין כלי ראשון, ולכן אורז דוחן בשר או דג דינם ככ"ר. כיון שאין דפנות כלי שני המקררות את המאכל.
      ש"ך-נשאר בצ"ע במח' רמ"א ורש"ל. מכ"מ באורז צלול הנשפך ברוטב יש להקל כרמ"א.
מפגש בין מאכל לכלי כאשר האחד הוא איסור-רמ"א פסק דשייך בו דין תתאה וכמו 2 חתיכות שנגעו זב"ז. וע"כ אם הניח איסור רותח בקערת היתר צוננת, צריך לקלוף הקערה כיון שכשהיא מתקררת בולעת מעט.
      וכן פסק רשב"א לגבי בשר רותחשהונח בקערה שמלח בה בשר,דאז יש לקלוף מהבשר ואפילו הבשר החם הוא נקוב, משום תתאה גבר.
      אולם דעת רש"ל שלא שייך לומר תתאה גבר כי אם ב 2 מאכלים כיון שהם יכולים לפלוט חום אם הם חמים או קור שמצנן אבל בכלי אין טבע של פליטת טעם ואף מוכיח ברמ"א בסע' ז' שקערה בת יומה אוסרת דבר חם בלא רוטב מאחר ואין בה פליטה מגופה, וע"כ אם מניחים חם אצל הקערה הרי הוא מפילט ומבליע ונאסר כולו היכן שאין ביטול ב 60, כיון שחום צלי וחום בישול צריכים 60.
      ודעת השך(י) דמוכח מדגים שעלו בקערה (קיא: ) שבין למ"ד עולאה גבר ובין למ"ד תתאה גבר צריך רק קליפה. ומשמע שאף בכלי שייך קליפה. ומסקנת השך כרמ"א.
דין ניצוק המחבר לעניין איסור-הרמ"א פסק שאסור לכתחילה לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן אסור.
      והשך(יא) נימק שהאדים שעולים מן הנר אוסרים לשומן הכשר. ואילו הטז(י) מנמק דתתאה גבר וניצוק מחבר.
      ומכ"מ אם הערה מאיסור חם על שומן היתר אין להתיר מטעם תתאה גבר כיון שהשומן היתר נמס ומתערב בו האיסור. טז(י).
 
 
 
סעיף ד'.
 
מפגש איסור והיתר באמצעות צלי-גיד הנשה צו: משנה-ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה נותן טעם, הרי זו אסורה.
      ובגמ' אמר שמואל, לא שני אלא שנתבשל הגיד בירך. אבל אם צלו הירך עם הגיד, קולף ואוכל בירך עד שמגיע לגיד. (אמנם בגיד עצמו אין משום נ"ט (צט: ) אולם חכמים גזרו בשומן של הגיד שאסור)
      ב"י-הבדל בין בישול לצליה הוא שבבישול הרוטב מוליך את האיסור ומערבו בכל התבשיל אבל בצלי אין האיסור מתפשט, כיון שאין רוטב.
האם ההיתר נאסר בכדי קליפה או נטילה- 1. תוס',רא"ש-צריך להניח בכדי נטילה שהוא עובי אצבע. [ומוכיח מצלי פסח שאם נטף משומנו על חרס, ואח"כ נגע הפסח, בשומן דידיה נאמר בגמ' (פסחים עה.) שצריך ליטול מקומו ולא סגי בקליפה, כיון שבאותו מקום נעשה בישול לצלי, ואסור לאכול הפסח מבושל].
                2. רשב"א-חלב ושומן-בגדי שמן מפעפעים ואפילו ע"י צלי ןאפילו ע"י מליחה, עד שיהא 60 היתר כנגד כל האיסור.
                    בגדי כחוש-דעת הרשב"א-מעיקר הדין סגי בקליפה ואע"פ שאין בגדי 60.
                                     יש מחמירים-שצריך נטילת מקום.
                                 הכרעת רשב"א-יש לחוש למחמירים באיסור תורה.
                   שומן הגיד-רשב"א-אין מפעפעים אלא כדי קליפה. (ב"י-כיון ששומן של גיד, הוי איסור   דרבנן הרי שיש לנקוט כעיקר הדין דסגי בקליפה).
                   קרומות-יש ספק האם הם מדרבנן או מדאו'. (סימן ס"ד) אולם אף את"ל דהוא דאו' אין  להחמיר בהם כיון שאין לוקין עליהם.
                   איסור שאינו מפעפע-אע"פ שנפל חם ע"ג חם, סגי בקליפה מעיקר הדין ואיסורי דאו' צריך  נטילת מקום.
                3. רמב"ם(טו,לב)-גדי שמן-אם יש בו 60 כנגד החלב-הכל מותר ןמשליך החלב שמוצא. ואם   אין בו 60 –הכל אסור.
                אולם שומן הגיד אע"פ שהוא חלב, אינו מפעפע וע"כ אוכל עד שמגיע אליו ומשליכו.
                ובצלי, א"צ אפילו קליפה.
איסור קר שנפל על צלי חם-בטור נאמר שאיסור חם שנפל על צלי אוסר כדי נטילה ואפילו קר שנפל צלי.
     ומקשה ב"י משוי כביתא של קר והלא אדרבה יותר פשוט שאם חם אינו אוסר חןתר מקליפה, כ"ש קר שלא יאסור יותר מכ"ק (שהרי איכא מ"ד עולאה גבר).
איסור שנפל על חתיכה שחלקה חוץ לרוטב-אם לא ניער הקדרה ולא כיסה אותה. (סימן צ"ב).
          לרש"י-דינה כעומדת חוץ לרוטב.
          לר"י-דינה כעומדת בתוך לרוטב.
      נפק"מ-צלי שעושים במחבת ובתוכה נותנים מעט מים ורוב חתיכה חוץ לרוטב, לר"י-דינו כמבשל ולרש"י- דינו כצלי.
סייגים לדין תתאה גבר-סמ"ק, ר' פרץ-אפילו בלא שומן יש לאסור את כל ההיתר (מדובר בצלי) כיון שמה שהקלו בנטילת מקום זה דווקא במעט שומן שהוא טיפה בעלמא אבל נוגע האיסור בכל ההיתר אין אומרים תתאה גבר והאיסור מתפשט בכל.
      ב"י-לעניין מעשה סובר כהטור.
פסק שו"ע כתוס' והרא"ש שמפגש ללא רוטב, וכגון צלי עם איסור, נאסר בכדי נטילה ואפילו איסור מדבריהם. ואם חלק מחתיכה טובל ברוטב הצריכן למח' ר"י ורש"י.
במה דברים אמורים, כשנפל לתוך התבשיל, מפני שהרוטב מוליך פליטת האיסור ומערבו בכל התבשיל. אבל איסור, בין חם בין קר, שנפל על הצלי שאצל האש, אינו אוסר אלא כדי נטילה, שהוא כעובי רוחב אצבע. לפיכך  ירך שצלאו בגידו, או חתיכת איסור שצלאה עם חתיכת היתר ונוגע זה בזה, צריך להסיר כדי נטילה סביב הגיד וכן מן החתיכה מקום שנגעה בחתיכת איסור. וכן אם נפל איסור על חתיכה שבקדרה  שהיא חוץ לרוטב, ולא ניער הקדרה ולא כיסה אותה, אינו אוסר אלא כדי נטילה.  אבל אם היא ברוטב, לרש"י (כולה ולר"י) אפילו מקצתה, או אפילו כולה חוץ לרוטב וניער או כיסה הקדרה, הרוטב מפעפע הטעם ומערבו ונכנס בכולו.
הלכה למעשה באיסור שנגע בצלי-רש"ל עפ"י ש"ד-אין חילוק בין חם ע"י בישול או ע"י צליה ובשניהם אוסר הכל ואף שהטור מחלק בין צלי לבישול. מכ"מ כיון שהטור מודה בשמנה שמפעפעת בכולה, ואין אנו בקיאים מה מקרי שמנה (דאולי שמנה מבפנים). וכן דעת הטז(ז) והשך(יא) וכן דעת רמ"א שיש להחמיר מהו כחוש. (ואע"פ שבת"ח כתב לחלק בין כחוש לשמן וכהטור). וא"כ למסקנת הרמ"א והאחרונים המנהג להחמיר אא"כ יש 60 בהיתר ואפ"ה צריך נטילת מקום. וכמו שמחמירים ב 60 במליחה וכ"ש בצלי (שך ס"ק כ"ו).
טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר-סתירה בטור-הת"ח כתב שהטור פסק בצ"ב שטיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר, מתבטלת ב 60 ואז החתיכה מותרת. אבל בסימן ק"ה כתב שכאשר החתיכה חוץ לרוטב, אוסרת בכדי נטילה והרש"ל תירץ שבצ"ב מדובר באיסור צלול ובק"ה באיסור עב שאינו מתפשט. והטז(ח) מתרץ שבסימן צ"ב מדובר באיסור שמן ובסימן ק"ה מדובר באיסור כחוש.
ירך שצלאו בגידו-בסימן ס"ה ס"ט ובסימן ק' ס"ב נפסק ששומנו של גיד מדרבנן ובת"ח שם כתב דסגי בקליפה וא"כ מדוע אינו חולק אצלנו על השו"ע שמצריך נטילה ומתרץ השך(יב): א. מש' קליפה כוונתו לנטילה.  ב. אמנם לדעת הרמ"א סגי בקליפה אולם כיוון שהמנהג להצריך 60 במליחה (שך ס"ק כ"ז- ורק שמלחו עם גידו בעינן נטילת מקום ומכ"מ חוששים למנהג הרמ"א ס"ד כשבמקום שאין הפסד מצריכים 60). א"כ כ"ש שבצליה וכגון שנצלה בגידו בעינן 60.
 
 
סעיף ה'
 
דין פעפוע באיסור שמן-חולין צו:  מקשה הגמ' כיצד אומר שמואל שאפשר לאכול מבשר הירך שנצלה עם הגיד והלא גדי שצלאו עם חלבו, אסור לאכול, אפילו מראש אזנו, ומתרצת הגמ' שחלב חמור מגיד כיון שחלב מפעפע. [תוס'-החלב מפעפע אפילו כלפי מעלה].
      ועוד בגמ' ר' יוחנן התיר לאכול גדי שצלאו בחלבו וליישב הסתירה בין זה ובין הנ"ל מתרצת הגמ':     1. ר' יוחנן התיר דווקא בגדי כחוש [תוס'- 1. בגדי כחוש יש חלב כחוש וזה אינו מפעפע, ולכן א"צ אף    ביטול ב 60  וסגי בקליפה או בנטילת מקום דדינו כמו שומנו של גיד. או 2. מעט חלב בטל ב 60].
                2. מדובר בכליה שנצלתה על חוטי החלב שבה ומסביר הרשב"א שיש שם קרום שלא נותן לחלב להיבלע.
האם חלב מתבטל ב 60 בצליה-רמב"ם(טו,לב)-אם יש בגדי 60 לבטל החלב, וכגון שאינו שמן, וכמות חלבו מועטת יכול לאכול עד שמגיע לחלב כר' יוחנן.
      רא"ה-רק בקדרה האיסור מפעפע ע"י הרוטב אבל בצלי אין החלב המפעפע מתבטל בצלי, אלא מתרכז במקום אחד ולפיכך אפילו ב 60 לא בטל.
האם שומן גיד מפעפע-במשנה נאמר ששומן גיד מפעפע. ואם למסקנת הגמ' חלב מפעפע, יש לכאורא לאסור את כל הבשר.
      ר"ת-שמנו של גיד אינו מפעפע.
      ריב"מ-שומן של גיד אסור מדרבנן ולא החמירו בו יותר מבגיד.
האם בנוסף לביטול ב 60 יש צורך בנטילת מקום-רשב"א-כל דבר שיש לו פעפועשנפל על חתיכה שיש בה 60 כנגדו, עכ"ז צריך ליטול מקומו כמו בגדי של פסח וכו'.
      רמב"ם-כיון שיש בו כדי לבטל האיסור, אינו צריך נטילת מקום.
      ב"י-יש להחמיר כדברי הרשב"א.
ה(ב)- איסור כחוש הנצלה עם היתר שמן-טור-אפילו חתיכת איסור כחוש הנצלה עם חתיכת היתר שמן, האיסור מפעפע בכל ההיתר.
      והב"י מסביר מדוע יש לאסור ההיתר: 1. מעט שומן היתר נימוח ונבלע באיסור, ואח"כ חוזר בתור נבלה לחתיכת ההיתר ומפעפע לתוכה ואוסרה.
                2. עפ"י הגמ' דאמר רב (פסחים עו: ) דאפילו בשר שחוטה שמן ובשר נבלה כחוש, הנצלים בתנור אחד, הולך בשר השחוטה ומפטם לבשר הנבלה הכחוש וחוזר בשר הנבלה ומפטם בריחיה לבשר השחוטה ואע"פ שנפרדים זה מזה. ומדייק ב"י שאם בריחיה אנו אומרים כן כ"ש בצלי.
      ונפק"מ-ב"י-הסבר 1 הוא רק למ"ד חנ"נ אף בשאר איסורים משא"כ הסבר 2. וע"כ דוחה הב"י הסבר 1.
      ונפק"מ בין איסור עצמו לאיסור הבלוע-טור-חתיכת איסור שאוסרת בנגיעה זה דווקא כאשר איסורה מחמת עצמה או שבלעה איסור המפעפע בה. אבל אם היא רק בלעה איסור שאינו מפעפע אין היא אוסרת חברתה ואפילו נוגעת בה בצליה.
פסק שו"ע א. לחלק בסוג החלב.
                 בחלב שמן (מצוי בגדי שמן)-החלב מפעפע בכל הגדי בצליה וכל שאין בגדי 60 כנגד החלב,    אסור לאכול ממנו.
                 חלב כחוש-(כירך עם גידו) אינו אוסר אלא כדי נטילה, ואע"פ שאין בגדי 60 כנגדו.
                  ב. שומן היתר יכולליבא טעם מאיסור כחוש ולאסור עצמו.
                ג. אף שיש ביטול ב 60 צריך ליטול מקום שבו נגע האיסור השמן. [כיון שבאותו מקום יחשב האיסור טפי, כאילו הוא בעין ונלמד מקרבן פסח-טז(יא)].
     רמ"א פוסק
א.      מה מקרי צלי.
ב.       יש להחמיר בכל איסור כחוש שמן.
ג.        גם כשיש 60 צריך נטילת מקום היכן שיש שמנונית.
ד.       באיסור שהוא ודאי כחוש אין צריך אלא נטילה. [ודווקא באיסור דרבנן כבסימן ס"ט אבל באיסור דאו' נוהגים לשער 60 גם באיסור כחוש ודאי כגון דם (בסע' ט'). וכמו במליחה כן בצליה שך(טז)] [והטז(יב) כתב שכוונת הרמ"א לציר נבלה ולא לגיד הנשה כיון שלא יחלוק על גמרא שהצריכה רק קליפה].
במה דברים אמורים שאין הצלי אוסר אלא כדי נטילה, בירך עם גידו וכיוצא בו, דבר כחוש שאין בו כח לפעפע בכל החתיכה; אבל גדי שמן שצלאו בחלבו, אם אין בכל הגדי ששים כנגד כל החלב שבו, אסור לאכול אפילו מראש אזנו, שכיון שהוא שמן מפעפע בכולו. אבל אם הוא כחוש, אף על פי שאין בו ס' כנגד כל החלב שבו, אינו אוסר אלא כדי נטילה, שהחלב של בהמה כחושה כחוש הוא בטבעו ואינו מפעפע. ואפילו חתיכת האיסור כחושה  וחתיכת היתר שנצלית עמה שמינה, האיסור מפעפע בכולה.  וכל דבר שיש לו פעפוע שנפל למקום ידוע מהחתיכה בצלי, אע"פ שיש בחתיכה ס' לבטל האיסור,  צריך נטילת מקום(מרדכי בשם כמה רבוותא וסמ"ק והגה"א ואו"ה כלל י"ד ואגור בשם מהרי"ל). הגה: וכל מבושל בלא רוטב, או אפוי, דינו כצלי בכל דבר (טור וב"י). וי"א דאין אנו בקיאין איזה מיקרי כחוש או שמן, ויש לאסור בכל ענין עד דאיכא ס' (הגהת ש"ד והג"מ פט"ו ואו"ה וסמ"ק ואגור בשם מהרי"ל). ואפילו איכא ס', צריך נטילת מקום (ארוך), והכי נהוג. ודווקא באיסור חלב  או שאר איסור דשייך בו שמנונית, אבל באיסור דלא שייך ביה שמנונית, והוא בודאי כחוש, אינו אוסר רק כדי נטילה. (כך משמע בב"י).
 
יבוא טעם איסור ע"י ריחא-בשו"ע נפסק עפ"י הב"י שכאשר חתיכת היתר שמנה נצלית בתנור אחד עם איסור כחוש, נאסרת חתיכת ההיתר כיון שטעם ההיתר מפטם את האיסור ואח"כ חוזר ונותן ריח להיתר ואוסרו. ומקשה הטז(י): התה"ד כתב שאע"פ דקו"ל דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך אולם כאן זה יוצא דופן כיון שהפיטום מוליך ריח וטעם כחוש עמו, כלומר רק בריחא לא אכפת מהכלל של שאין הנאסר יכול לאסור. [ובזה בא ליישב מהרא"י את הסוברים שריחא מולתא, עם הכלל שאין הנאסר וכו'].
      ומקשה הטז דהלא בסימן (קח,א') נפזק בדין ריחא שבדיעבד מותר. כיון שאין איסור ממש אלא רק איסור ריח וא"כ היה צריך להיות בדיעבד מותר.
איסור שמן שנפל על חתיכה ויש 60 כנגדו-שו"ע ורמ"א פסקו דאע"פ כן צריך ליטול מקומו וכן טז(יא).
      תה"ד-כל שיש 60 א"צ ליטול מקומו, ולא קליפה שך(טו).
      רש"ל-אם יש 60 כנגד האיסור באיסור כחוש-אם נמלח צריך לקלוף, ואם נצלה צריך נטילת מקום.
                                                באיסור שמן-א"צ ליטול והמחמיר הוי כסיל בחשך הולך.
      והש"ך(טו) פוסק כשו"ע ורמ"א.
 
סעיף ו'.
 
דין ביטול ב 60 ונטילת מקום-רשב"א-איסור מפעפע בצלי אוסר הכל. וכיון שתחתון גובר לעולם לכן אם נפל חם לצונן אינו אוסר אלא כ"ק. ואם נפל צונן לתוך חם הכל אסור.
      ב"י-אם יש 60 כנגד האיסור הרי האיסור מתבטל ואפילו הוא מפעפע דלא גרע מאיסור בישול אלא שיש חומרא נוספת בצלי והוא שצריך בנוסף גם נטילת מקום. והכי נקטינן.
פסק שו"ע
דבר שיש לו פעפוע בצלי, אם היה אחד חם ואחד צונן, התחתון גובר. לפיכך אם נפל חם על צונן, אינו אוסר אלא כדי קליפה. ואם נפל צונן על חם, אם אין בהיתר ס' כנגד האיסור, הכל אסור.
 
 
סעיף ז'.
 
יבוא ויצוא של טעמי איסור בין חתיכות-טור בשם תוס',רא"ש-מה שחתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעה, זה דווקא כשאסורה מחמת עצמה, כגון נבלה או בשר בחלב, אבל אם היא בלועה מאיסור, אין היא אוסרת חתיכה אחרת בנגיעתה. ואפילו נצלו יחד, כיון שאין איסור בלוע בחתיכה עובר לחתיכה אחרת אלא ע"י רוטב (שאל"כ כל קליפה הנאסרת הייתה אוסרת את חברתה וחברתה את חברתה). ואפילו חתיכת ההיתר שמנה ושומנה מפעפע, איפה אין השומן מעביר את האיסור אלא למקום שהאיסור עצמו יכול לילך בטבעו. אבל אם האיסור עצמו הוא שמן ומפעפע, ונבלע בחתיכה וזו נגעה בחתיכה אחרת, אמנם האיסור השמן מפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה.
האם חלב מפעפע מחתיכת בשר אחת לשניה-רשב"א-אע"פ שחלב שבא לבשר, שויה לחתיכה נבלה, מכ"מ אין לה דין נבלה לכל דבר ועניין והיינו שהחלב אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה. [וא"כ משמע היפך מהטור].
      מעיר הב"י על סתירה בטור-לעיל פסק הטור שחתיכת איסור כחושה הנצלית עם חתיכת היתר שמנה, האיסור מפעפע בכולו. אולם כאן כתב שאין השומן שבהיתר מוליך את האיסור אלא למקום שגם האיסור יכול לילך בטבעו. והב"י נשאר בקושיא. ובשו"ע בסע' ה' פסק לאסור בכה"ג, אולם בסע' ז' השמיט השו"ע את דברי הטור שאם החתיכה שמנה והאיסור כחוש לא נאסר כי אין השומן לוקח את האיסור להיכן שהאיסור לא יכול להגיע לבדו בטבעו.
חתיכה שנפלה לציר-ב"י-לעיל נפסק שחתיכה שנפלה לציר אינה נאסרת בכולה אלא בחלק הטובל בציר, ואפילו החתיכה שמנה והסיבה שאין השומן שם מפעפע הדם בכל החתיכה, הוא שדם משרק שריך ואינו מפעפע. אבל שאר איסורים מפעפעים עם שומן ההיתר.
      ד"מ(יט)-מיישב הסתירה בטור דאמנם בשאר איסורים אין שומן היתר לוקח איסור כחוש מחתיכה לחתיכה ועל זה מדבר הטור בסעיף זה אולם לגבי חלב כחוש יש לו זיקה לשומן ולכן השומן מפעפע אותו מחתיכה לחתיכה.
      טז(י)-דוחה הד"מ שהרי לא נאמר שם כלל חלב כחוש אלא "בשר כחוש" דהיינו לא מדובר כלל בחלב.
      מסקנת הטז-אין ההיתר השמן נאסר כולו כשנצלה עם איסור כחוש.
      ודעת השך(יט)-דהעיקר כסע' ז' שאין חתיכה שמנה הבלועה מאיסור אוסרת חברתה בצליה כיון שאין השומן מוליך האיסור הכחוש אלא למקום שהאיסור הכחוש יכול לילך שם בטבעו. ובסע' ה' פסק הטור לחומרא כי מדובר באיסור עצמו שבזה ההיתר השמן לוקח האיסור אף למקום שאין בטבעו ללכת.
חתיכה שלא נמלחה שנצלתה עם חתיכה אחרת- טז(י)-מביא בשם רש"ל דמקרי חתיכה הנאסרה מאיסור בלוע בתוכה ולא מחמת עצמה.
פסק שו"ע לעניין בשר שבלע מחלב דהטור ודלא כרשב"א. ורמ"א פוסק שכלי שבלע איסור חמור טפי מחתיכה שבלעה איסור, שכן הוא אוסר היתר אפילו אם בלע איסור שאינו שמן.
הא דחתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה, דוקא כשאיסורה מחמת עצמה, כגון נבילה או בשר בחלב, אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלע ממקום אחר, אינו אוסרת אחרת הנוגעת בה,  אפילו   אם נצלו יחד. במה דברים אמורים, כשבלעה איסור שאינו מפעפע, אבל בלעה מן הדברים המפעפעים בטבען, כגון שומן,  אוסרת חברתה בין בצלי בין בנוגעת זו בזו חם בחם  או בתחתונה חמה ועליונה צוננת, שהאיסור הבלוע בעצמה מפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה(חדושי רשב"א פכ"ה דף ק"ז ע"ג ומהרא"י בשם א"ז ומהר"מ). הגה: וכל זה בב' חתיכות,   אבל כלי שבלע איסור,  אוסר היתר שנוגע בו אפילו באיסור שאינו שמן (הגהות ש"ד בשם ר"י מאיברא ואו"ה כלל ל"ו).
 

האם חתיכת בשר שנאסרה מחלב, דינה כחתיכה הבלועה מאיסור או מאיסור עצמי-

      דעת הטור בשם תוס' ורא"ש-לעיל.

      רשב"א-לעיל.

      שו"ע-כדעת הטור.(קא,ב).
      מהרא"י-דן האם בשר שקיבל טעם חלב, ולא היה בבשר 60 כנגד החלב, ואח"כ נגע הבשר כשהוא      חם בבשר אחר. וסברתו שאמנם החלב אוסר החתיכה אולם הטעם שהחתיכה מעבירה לחתיכה אחרת מבלי רוטב הוא דווקא של בשר (עפ"י קבלת חכמים) ורק ברוטב החלב מפעפע לכל החתיכות ומשאיר בצ"ע. [ומכ"מ דעתו כרשב"א].
      הב"ח מקשה  משו"ע על השו"ע-השו"ע פסק לגבי חתיכת בשר שנאסרה מטיפת חלב, שאותה חתיכה נאסרת אך אינה פולטת לאסור חברותיה, דאין איסור בבלוע הולך מחתיכה לחתיכה שאצלה אפילו שתיהן חמות ורותחות כשהן ביבש בלא רוטב. וכאן פסק שחתיכת בשר שבלועה מחלב, אם נוגעת בחתיכה אחרת אוסרת בנגיעתה בחום.
      והב"ח מיישב דאמנם שאר החתיכות אינן נאסרות ומכ"מ צריך בהם כדי נטילה. ואפילו כשאין שומן.
      תירוץ השך(יז)-חתיכה שבלעה חלב הפכו למציאות חדשה, ונחשבת לגוף איסור ממש ואוסר שאר חתיכות במגע בחום בלא רוטב, אולם רק כדי נטילה ואין להחמיר ב 60 כי בבלוע יש לנו בקיאות. ומה שאין החתיכה אוסרת (צב) מדובר לפני מסקנת הגמ' שיש לומר בזה חנ"נ ואפשר לסוחטו אסור.
האם חתיכת בשר שבלעה מחלב אוסרת את כל החתיכה שנוגעת בה-הרמ"א כתב שחם שנוגע בחם בלא רוטב אוסר את כולו לפי שאין אנו בקיאים בין בשר שמן לכחוש ומצריך 60 כמו בבישול בין למליחה ובין בצליה (סע' ט'). וא"כ קשה על הרמ"א (בסימן צב,ב) שפסק שאם נפלה טיפת חלב על חתיכה שבקדרה אותה חתיכה לבדה אסורה ושאר חתיכות מותרות.
      והטז(יג) תירץ בשם רש"ל דבצ"ב מדובר בבשר שבלע מחלב וע"כ נחשבת כאיסור בלוע מאיסור כחוש (חלב), אבל כאן מדובר בבשר חם שנגע בגבינה, והבשר נאסר מחמת זה.
      ומוסיף הטז(טו)לדייק שדווקא אם הבלוע הוא מהאיסור שמפעפע הרי שהחתיכה הבולעת אוסרת את חברתה בצליה. אבל חלב, לדעת השו"ע, אינו איסור מפעפע, שהרי פסק (בצ"ב ב) שחתיכה שבלעה חלב ולא כיסה ולא ניער אינה אוסרת חברותיה במגע חם ללא רוטב. אולם בסימן פז סע' י' מוכח שחלב הוא איסור שמן שמפעפע ומשאיר הטז בצ"ע.
כלי שבלע איסור, האם אוסר היתר הנוגע בו-רמ"א כתב דאף בכלי שייך דין תתאה. והטז(טז) מסביר שדווקא מאכל שיש לו מה לפלוט מגופו, אז הבליעה אינה הולכת בלא רוטב. אבל כלי שאין לו פליטה מגופו, פולט מה שבלע. ועכ"פ אין כלי נאסר ממאכל שבלוע בו איסור [כגון כבד או בשר עם דם שהונח בכלי שאינו מנוקב (ק"ח א) כיון שהדם בתוכה אינו מפעפע ואינו יוצא לאסור הכל (עפ"י מש"ז ט"ז)] אלא רק מאיסור ממש או ממאכל שבלוע בו איסור שמן.
מפגש בין איסור בלוע להיתר בדרך של בישול/מליחה/צליה-שו"ע פסק שאם האיסור בלוע, אין הוא אוסר את החתיכה כלל ואפילו א"צ לקלוף, כיון שאינו יוצא. אף הרמ"א בת"ח כתב כן והוסיף עפ"י האו"ה שכן הדין במליחה כמו בצליה.
     והשך(יח) מוסיף שכל זה מדובר באיסור כחוש ובבלוע יש לנו בקיאות ואין גוזרים להחמיר דהוא שמן. וע"כ אםמדובר ב 2 חתיכות חמות נוגעות ללא רוטב מסקנת השך כשו"ע ורמ"א שאין איסור במליחה וצליה ובישול.
      אולם רש"ל פסק להחמיר במליחה וצליה שאף באיסור בלוע, אוסרת חברתה חם בחם בלא רוטב.  
חתיכת בשר הבלועה מדם שנגעה בחום בבשר אחר-שך(יח)-אם החתיכה נמלחה, הודחה ואח"כ בלעה דם, מדובר באיסור בלוע כחוש שאין מחמירים בו לומר שהוא שמן ואין אוסר חתיכה בלא רוטב. אבל חתיכת דם בשר שבלועה מדם עצמי אוסרת במליחה וצלייה. [הרמ"א פסק בסע' ט' להחמיר בדם להצריך 60 כי אין אנו בקיאים וכו' וכנראה מדובר בדם בעין ממש לאחר שפירש].
בכמה בטל איסור שמן בלוע-השו"ע פסק שאיסור בלוע שמן מפעפע לחתיכה אחרת בחום, כשתחתונה חמה ולגבי ביטול כתב השך(כ) דסגי ב 60 נגד האיסור הבלוע.
תחתונה צוננת ועליונה חמה-שך(כא)-אם מדובר בחתיכה הבלועה מאיסור ואפילו הוא שמן א"צ אפילו קליפה. אבל אם מדובר באיסור עצמי צריך לקלוף כיון שעד שהעליונה מתקררת התחתונה בולעת.
סיכום מפגשים ללא רוטב-שך(כב)- 1. באיסור בלוע כחוש אינו עובר ובשמן תלוי בדין תתאה.
                2. כלי בלוע מאיסור ואפילו כחוש, פולט את האיסור ואוסר מאכל חם שבתוכו בכ"ק.
                3. כלי בלוע מאיסור לא אוסר כלי אחר ואפילו באיסור שמן. [ולרמ"א צ"ב ח' צריך לחוש לכתחילה גם בזה וכן כתב בשפ"ד(כב) וכה"ח(כב).].
                4. תבשיל אורז הבלוע מבשר שתחבו בו כף חלבית בת יומה, רואים את המאכל כאילו כולו בשר והבלוע בכף אוסר המאכל ונאסר בעצמו.
 
 
איסור שמן הבלוע בכלי-שך(כג)-א. 2 מאכלים יבשים אוסרים זא"ז באפיה וצליה כיון שאין אנו בקיאים   בכחוש ושומן.
               ב. באיסור בלוע בכלי סובר הרמ"א שאפילו הוא שמן אינו אוסר אלא בכ"ק. והשך משאיר   בצ"ע אם האיסור הבלוע שמן.
               ג. רש"ל פסק שכלי אוסר את כל המאכל והש"ך מסביר דזה דווקא במאכל יבש שיש לו רטיבות קצת ובזה אוסרים עד 60.
 
סעיף ח'.
 
כיליה שצלאה בחלבה-עפ"י הגמ' מה שהתיר ר' יוחנן זה כיליה שצלאה בחלבה, ואין החלב מפעפע לתוך הכיליה אע"פ שהוא שמן מכיון שהקרום מפסיק, ויש לקלוף.
      רא"ש-אמנם בכ"ק יש בליעה כיון שגם בקרום עצמו יש חלב, אלא שמכיון שהוא מועט, סגי בקליפה. (כלומר הקרום מפסיק בפני החלב החיצוני אך מכ"מ יש ליטול כ"ק מפני החלב שבקרום עצמו).
      אולם ר' ירוחם- למעשה אין הקרום מפסיק בפני החלב וכל הכוליא אסורה, ומה שבגמ' התירו זה דווקא אם נצלתה בקרום בלבד ואע"פ שיש בו חלב, אינו אוסר אלא קליפה.
      הגא'-יש להחמיר שחלב מפעפע כיון דלא קו"ל כאפשרות הגמ' שהקרום מפסיק.
      מהרא"י-חוששים שמא הקרום נקרע.
      ב"י-על הטור והרא"ש יש לסמוך.
פסק שו"ע כרא"ש ורמ"א מחמיר כר' ירוחם.
כוליא שצלאו בחלבו אינו אוסר אלא כדי קליפה, שהקרום מפסיק.הגה:  ויש אוסרים, וכן נוהגין ואין לשנות, ודינו כשאר חלב הנצלה עם בשר,  ואם נתבשל כך הכוליא נעשית נבלה וצריך ששים נגד כולה, וה"ה בקרום שעל היותרת (סמ"ק והגהות ש"ד והג"א).
 
כוליה שנתבשלה עם חלבה-הרמ"א כתב שהכיליה נעשית נבלה. וצריך 60 כנגד כולה. והשך(כה) כותב דלא מיבעיא אם נמלחה או נצלתה מקודם שהכליה נאסרת וצריך 60 כנגד כולה. אלא אפילו נתבשלה ללא מליחה או צליה צריך 60 כנגד כולה (ולא רק כנגד החלב שבה) כיון דהחלב הוא איסור דבוק ומפעפע יותר בכליה שצמודה לו ולשיטת רמ"א אמרינן חנ"נ.
      [כה"ח(צ)-דווקא לרבני אשכנז דפוסקים חנ"נ בשאר איסורים, אבל לדידן הספרדים שהולכים לפי פסק שו"ע  אין חנ"נ אלא בב"ח, ולכן כל שיש 60 בקדרה כנגד הקרום, נתבטל ב 60 ואפילו נתבשל ואף הקרום מותר].
קרום שעל היותרת-טז(יח)-רמ"א מצריך 60 נגד כל החתיכה אבל (בס"ד כ) פסק שבכל קרום א"צ אלא קליפה במקום הפסד קצת.
 
סעיף ט'.
 
הקדמה לסע' ט'-י"ד.
 

מלוח כרותח-כל הבשר קיב.  שמואל אומר מלוח הרי הוא כרותח בתנאי שאינו נאכל מחמת מלחו, אבל אם נאכל מחמת מלחו אינו נחשב כרותח.

דרגת מליחות של "אינו נאכל מחמת מלחו"-

      רש"י-(קיב.) ראב"ד רא"ה-אינו נח להיאכל מרוב מלח שבו, עד ששורין ומדיחין אותו במים כעין  מליחת בשר להצניע.
      תוס' קיב. (הרב יעקב ישראל)-כגון שמולחין אותו הרבה לצורך הדרך.
      ר"ת בתוס'-כדין מליחה להכשיר בשר לבישול בקדרה.
מאימתי מלוח נחשב רותח-הרב נשיא אלברצלוני-כל זמן ששוהה במלחו
               שיעור שהיה לקדרה אינו נחשב כרותח, ורק לאחר זמן זה נחשב כרותח.
      ראבי"ה-מלוח מקרי רותח מרגע שימת המלח ועד להדחתו.
השו"ע פסק בסימן צ"א כר"ת וכנשיא אלברצלוני. ורמ"א חולק מעיקר הדין וסובר שלצורך גדול כגון הפסד מרובה וסעודת מצוה יש לסמוך על הדעה שאומרת שלאחר שהבשר שהה כשיעור מליחה, שוב לא מקרי מלוח.
      ולמעשה המנהג לפי הרמ"א שכיון שלא בקיאין בכמות המלח שנקרא מלוח יש להחמיר שאפילו מליחת צלי נחשב כרותח וטוב להחמיר היכן שאין הפסד מרובה.           
 

סימן ק"ה סעיף ט'.

 
בשר שנמלח עם איסור-גיד הנשה צז:  חתיכת בשר שנמלחה בגיד הנשה. רבינא אוסר, ור' אתא התיר.
                ור' אתא מוכיח לרבינא, עפ"י מה שאמר שמואל מלוח רותח וכבוש כמבושל, דדווקא כבוש הוא כמבושל שאוסר הכל אבל מלוח הרי הוא כרותח והכוונה שרותח כצלי, ובצלי אמר שמואל קולף ואוכל עד שמגיע לגיד.
      רמב"ן-מליחה גרועה מצלי, ולעולם אינה אוסרת יותר מקליפה או מנטילת מקום ואפילו באיסור שמן המפעפע.
      רשב"א, ר"ן-דין פעפוע במליחה כדין פעפוע בצלי לכן חלב שמן משערים אותו ב 60. אבל שומן הגיד שהוא איסור כחוש, כשם שבצלי סגי בקליפה או נטילת מקום כן הדין במליחה. (מלוח כרותח לצלי כפשוטו).
      רמב"ם(ז,יז),(טו,לד)-מצד אחד כתב שסגי בהדחה כל שמלחו חלבים עם בשר. ומצד שני כתב שבשר מלוח נבלה שנבלל עם בשר היתר, אוסר הבשר היתר בכולו, והב"י נותן ג' תירוצים אפשריים: 

1. בפ"ז מדובר בחלבים האסורים מד"ס ובאלה סגי בהדחה ובפט"י מדובר באיסורי דאו'.
2. בפ"ז מדובר במליחה מועטת ובפט"י במלוח שאינו נאכל מחמת מלחו.
3. בפ"ז מדובר שמלח החלבים בפ"ע, והבשר קרוב אליהם וחישינן שמא יגעו זב"ז אבל בפט"י מדובר שנמלחו יחד.

והטור פסק כרשב"א והר"ן.
דין חתיכה הצמודה לחלב, במליחה-מרדכי-
      דעת כמה גדולים-חלב ובשר שנמלחו יחד משערים ב 60.
      ראבי"ה-במליחה אין מועיל ביטול ב 60, כיון שאין האיסור עובר, אלא נשאר במקומו, ולפיכך צריך קליפה בלבד. [ושיטה זו מבוססת על הרמב"ן שהאיסור במליחה אינו מתפשט כמו בבישול אלא נשאר במקום אחד לכן לא תלוי ב 60 אלא סגי בקליפה].
      ר' אפרים-נוהגים כראבי"ה.
      ב"י-הראבי"ה מדבר באופן שאין החלב דבוק לבשר, ולכן כיון שאין חלב מפעפע מחתיכה ללא רוטב, לא שייך ביטול ב 60. אבל היכן שמדובר בחתיכת בשר שלא נוקר מהחלב ונמלח, מודה הראבי"ה שהחלב מתבטל ב 60.
      לעניין הלכה בחתיכה עצמה שחלב דבוק בה או סמוך לה-כיון שרוב מסכימים שמלוחה מועיל לבטל ב 60 הרי נקטינן ומכ"מ יש ליטול ממקום שנפל שם האיסור כדי נטילת מקום. אלא שיש לחלק בין חלב ממש לגיד או חלב כחוש.
                חלב ממש שנצלה או נמלח עם שאר חתיכות בשר, ואפילו בשר כחוש, כיון שהחלב מפעפע, צריך 60 לבטלו וליטול כדי נטילת מקום היכן שנגע. וכן פסק בשו"ע כרשב"א והר"ן,
                שומן גיד דהו ודאי דרבנן וקנוקנות שנצלו או נמלחו עם בשר כחוש, כיון שאינם מפעפעים סגי בקליפה בבשר כחוש. ואילו בבשר שמן צריך 60 וגם קליפה וכן פסק השו"ע.
דין שאר החתיכות שנמלחו עם החלב-מרדכי בשם מהר"מ- 1. אם יש בכל אחת בפ"ע 60 כנגד החלב כל החתיכות מותרות.
                2. אם אין בחתיכות בפ"ע 60 כנגד החלב, כולן אסורות ואין מצטרפות יחד לבטל החלב כיון שאין החלב מפעפע מחתכיה לחתיכה ללא רוטב.
                3. אם ידוע שהחלב בחתיכה אחת אלא שאין ידוע באיזו נגע, הרי היא מתבטלת ברוב ואפילו היא חתיכה הראויה להתכבד. כיון שאפילו יודע שנגעה באחת ואח"כ זו נפלה ל 2 חתיכות אחרות ואינה ניכרת, הרי היא בטלה ברוב וכ"ש כאן אם אינו יודע באיזו נגע ולכן כולן מותרות מספק.
ושו"ע פסק בכל הנק' כמרדכי.
 
ט(ב)
נפק"מ בין ציר מלוח למלוח-רא"ש עפ"י תוס' צו:- בכבש שנצלה עם חלבו, אנו מבחינים בין חלב שמן שמפעפע אפילו מראש אזנו, דהיינו שהחלב השמן מפעפע למעלה. לעומת חלב כחוש שאוסר בכדי נטילה. והוא הדין במליחה שאם החתיכה שמנה ונמלחה בחלבה שהוא מפעפע בכולה וכן אם איסור מלוח והיתר תפל שמן, שאז החתיכה השמנה נאסרת כולה.
         לעומת זאת בחתיכה שנמלחה ונפלה לציר שזב ממליחת בשר וחציה של החתיכה מבצבץ מעל הציר וחלקה התחתון טובל בציר וכאן אוסרים מה שבציר ומתירין מה שחוץ לציר ואין אומרים שהדם מפעפע למעלה. שהרי אפילו כאשר יוצא מחתיכה אחת ונוזל על חתיכה שמתחתיה קו"ל דמשרק שריך (חולין קיא.). ואפילו יש שומן בתוך הציר אין מפעפע.
         ואפילו יש שומן בחלק הבשר שטובל בציר, ג"כ אין השומן מפעפע חוץ לציר לא רק משום שאין חנ"נ בשאר איסורים אלא אפילו למ"ד יש חנ"נ בשאר איסורים והחלק התחתון שבתוך הציר נעשה נבלה מכ"מ אינו אוסר את שאר הבשר כיון: 1. שהאיסור עצמו (ציר) אינומיכול להתפשט חוץ לציר, וכן לא אמרינן בטיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר, שהחתיכה אוסרת את כל החתיכות האחרות, אלא דווקא היכן שהחלב יכול להתפשט בכל החתיכה. ולכן גם כאן השומן הנאסר אינו מפעפע לאסור למעלה.
                2. ועוד מוכיח הרא"ש שאין לאסור החלק החיצוני שהרי בכל מקום שאוסרים כ"ק, לכאורה הקליפה הבאה הייתה צריכה ג"כ להיאסר וכן כל הקליפות, אלא הטעם שאין האיסור עובר יותר מכ"ק ולכן גם הנאסר אינו אוסר.
                3. ועוד מוכיח הרא"ש שאפילו בבשר שנמלח ושהה במלחו יומיים ויש לו טעם מלוח ועכ"ז אין אומרים שהדם חזר ונבלע אע"פ שהמלח בלוע ממנו כיון דדם משרק שריך ואינו מפעפע בבשר.
      טעם ר' אליעזר ממיץ-אין אומרים חנ"נ במקצת נבלה אלא רק בכל החתיכה, ורא"ש דוחה.
פסק שו"ע ג' דרגות איסור במלוח  1. קליפה.  2. נטילה.  3. ב60-. וזאת כאשר נמלח עם בשר כחוש.
                אבל אם נמלח עם בשר שמן-צריך 2 תנאים: 1. ביטול ב 60.   2. נטילת מקום.
                דין שאר חתיכות-עפ"י המרדכי.
      והרמ"א- 1. מביא דעת ראבי"ה שבכל מליחה סגי בקליפה. [טז(כד)-כיון שאין האיסור מתפשט בכל
                         החתיכה אלא נשאר במקומו].
                   2. כיון שאין בקיאות בין שמן לכחוש משערים בכל מליחה כדי 60.
                   3. החתיכה שהחלב דבוק בה הופכת חנ"נ וצריך 60 כנגדה.
 4. אם אין יודעים באיזו חתיכה נגע-הכל שרי אם יש 60. והי קולא כיון שא"צ אפילו
     קליפה.
 5. איסור שאין בו שמנונית כמו חמץ בפסח.
 6. בהפסד מרובה מתירים ע"י קליפה בנמלח עם איסור כחוש בלבד.
מליח שאינו נאכל מחמת מלחו, דינו כרותח ומפליט לאסור כדי קליפה. ואם הוא שומן הגיד וקנוקנות שבו והקרומות, יש להחמיר  ולהצריכם נטילת מקום. ואם הוא חלב ממש, צריך ששים לבטלו.  ואם הבשר שנמלח עמו הוא שמן, אפילו בשומן הגיד וקנוקנות שבו, צריך ס' לבטלו וליטול ממקום שנגע כדי נטילת מקום, ולפחות קליפה. וכל זה לענין חתיכה עצמה  שהיה החלב דבוק בה,  ולענין שאר חתיכות שנמלחו יחד, אם אין בכל אחת מהם בפני עצמה ששים לבטל החלב, אסורות ואין מצטרפין ביחד לבטל החלב, דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. ואם אין ידוע אם נגע בכולן, כולן אסורות. ואם ידוע שלא נגע אלא באחת, ואין ידוע איזו היא, כולן מותרות,  דחד בתרי בטיל,  אפי' הן חתיכות הראויות להתכבד.הגה:  וי"א דכל מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה (טור ומרדכי בשם ראבי"ה ור' אפרים ופוסקים ור"ן ורשב"א במ"ה ורא"ה בב"ה דף צ"ב בשם רמב"ן וצ"ע אמ"ש ב"י סימן צ"א ות"ח ריש כלל ל"ח ע"ש רמב"ן להפך).  ולפי שאין אנו בקיאין בין בשר שמן לכחוש, נוהגין לשער בכל מליחה בס' כמו בבישול (מהרי"ב ובארוך ובהגהת ש"ד ובמרדכי בשם א"ז וכל האחרונים), דאם איכא ס' בין הכל ביחד נגד כל החתיכה שהחלב דבוק בה, אז הכל שרי מלבד אותה חתיכה שהאיסור דבוק בה, מיהו אותה החתיכה שהאיסור נגע בה צריך קליפה מעט (רשב"א).  ואם אינו יודע איזה נגע, הכל שרי (מרדכי פרק ג"ה וש"ד). ואם אין ס', הכל אסור. ואין לשנות המנהג,  ואף על פי שיש בזה קצת קולא אם היה האיסור שמן ומפעפע, מ"מ יש לסמוך בכי האי גוונא אדברי המקילין וסבירא להו דאין אוסר במליחה רק כדי קליפה, כדי שלא נצטרך לשער בין איסור שמן לכחוש, כי אין אנו בקיאין. וכל זה באיסור ששייך בו שמנונית, כגון חלב או ציר וכי האי גוונא, אבל באיסור שאין בו שמנונית כלל,  כגון חמץ בפסח,  לכולי עלמא מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה (סברת הרב ממשמעות פוסקים הנ"ל). ועיין באו"ח הלכות חמץ כיצד נוהגין. וע"ל סימן ס"ד אם הקרומים או חוטים של חלב נמלחו עם בשר. י"א דבהפסד מרובה יש להתיר במליחה ע"י קליפה, אע"ג שכבר נהגו לשער כל מליחה בס', אפילו באיסור כחוש; ויש לסמוך על זה באיסור כחוש, שאינו אלא מנהג לשער בס' (לפי סברת הרמב"ם והנמשכים אחריו ומהר"ם פדווא בתשובה להרב סימן צ'),  אבל לא באיסור שמן שמדינא צריך ס'.
 
שומן גיד שנמלח עם בשר בהפסד גדול-השו"ע פסק שמכיון שמדובר באיסור דרבנן ובחלב כחוש סגי בנטילת מקום, בכל עניין. אולם הרמ"א מחמיר שיש להצריך 60 עפ"י המנהג והש"ך(כז) מוסיף שהמנהג להחמיר זה דווקא היכן שאין הפסד גדול אבל ביכן שיש הפסד גדול סגי בקליפה. עפ"י הרמ"א(ס"ד,כ).
בשר היתר שמן ואיסור כחוש-בשו"ע נאמר שכל שנמלח שומן גיד עם בשר שמן צריך 60 לבטלו וגם נטילת מקום והשך(כח) מעיר כי השו"ע היה צריך לנקוט בדוגמה של איסור שאינו כחוש כלל, שכן אף בזה הדין כן.
      ומכ"מ דעת רש"ל שלעולם אין פיטום מהיתר שמן לאיסור כחוש, במליחה. ורק בצליה שכח האש גדול אומרים כן ואף שם זה חידוש.
      ודעת השך(כח) דאמרינן שההיתר מפטם לאיסור רק כאשר שניהם מלוחים וזאת כוונת השו"ע (לדעת השך) אבל אם האיסור מלוח וההיתר שמן, אין בו כח לפטם את האיסור.
               [ועיין סימן ע' ס"ד שם מפרש הש"ך שאם היתר שמן והאיסור מלוח ההיתר נאסר ס"ק כ"א ויש מתרצים ששם מפרש דעת השו"ע וכאן דעתו החולקת].
מידת הקרבה של האיסור לחתיכה-בשו"ע נאמר דבוק והשך(כט) מוסיף שהאיסור מונח אצלה [כה"ח צח כתב בשם יד יהודה שכוונת השך לומר שאפילו מונחת סמוך לה ואינה נוגעת].
חלב שנמלח עם חתיכות ואין ידוע באיזה נגע-השו"ע פסק עפ"י מרדכי שאם אין בכל אחת מהחתיכות 60 כל החתיכות אסורות. לעומת זאת אם נגע רק באחת, ואין היא ידועה אנו מבטלים ברוב.
      ומקשה השך(ל) שיש סתירה בין הרישא לסיפא בשו"ע. שכן אם ניקח חתיכות הגדולות מהחלב פי 59 אזי אם החלב מפעפע רק לחתיכה אחת ואוסר אותה, הרי היא בטלה ברוב, וזה עפ"י הסיפא ואם הוא מפעפע לכמה חתיכות הרי ע"כ הם אינן נאסרות שהרי יש בהם 59 כנגד כל החתיכה כולן מותרות. ואף אם נומר שפעפע ל 2 חתיכות מכ"מ שאר החתיכות מבטלות אותן ברוב.
      ומה שאסר המרדכי בשאר חתיכות זה דווקא לשיטתו דחנ"נ בשאר איסורים ואז החלב מפעפע לבשר ואסרה ואח"כ הבשר פעפע אליו, ואת הפעפוע של הבשר הוא מעביר לחתיכה אחרת ואוסר גם אותה. אבל לשו"ע שסובר שאין חנ"נ בשאר איסורים למה יאסרו כל שאר החתיכות.
      עוד כתב השך שלדעת הרשב"א ושו"ע סימן קי"א ס"ז דמין במינו, כל מה שנכנס לספק מצטרף לבטל האיסור, כיון שא"א למיקם אטעמא אבל במין בשאינו מינו שאפשר למיקם אטעמא כל מה שנכנס בספק אינו מצטרף לבטל האיסור ולכן אם לא ידוע אם נגע בכולן כולן אסורות. אבל ב 2 קדרות ונפל איסור לאחד מהן ואין באחת 60 לבטלו, מצטרפות 2 הקדרות לבטלו כיון שעתיד להתערב, רואים אותו כאילו הוא כבר מעורב.
ביטול ברוב מצריך גם שיהיה ביטול ב 60 – שך(לא)-מחשש שמא יבשלם, (קט,א) ולכן בעינן גם ביטול ב 60.
האם חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב-כאן פסק שו"ע שאם נגע החלב בכל אחת מהחתיכות ואין בכל אחת מהן 60 לבטלו, כולן אסורות, כיון שאין שותפות בין החתיכות לבטל כשאין רוטב טז(כא). ומקשה הטז(כב) שהרי בסע' ז' פסק שו"ע שאיסור שמן מפעפע מחתיכה לחתיכה אף שהוא רק בלוע בחתיכה. וזו דעת הרשב"א וא"כ כיצד פסק כאן כמרדכי שהוא הופך דעת רשב"א שסובר שאין בלוע יוצאת מחתיכה לחתיכה, והלא השוונו כל דין מלוח לדין צלי.
      ונקה"כ מתרץ, שלעיל בס"ז מדובר שלחומרא חוששים בצלי שמפעפע כמו בישול אבל במליחה אין מפעפע בלא רוטב. ולפ"ז אין דין מלוח שווה לצלי בכל עניין.
אינו יודע באיזו חתיכה נגע אבל ידוע שנגע ברוב-הרמ"א פסק שאם אינו יודע איזה נגע הכל שרי (כמו שו"ע) והטעם הוא מכיון שבטל ברוב ומוסיף הש"ך שזה בתנאי שלא נגע ברובן. (כנראה משום חנ"נ דאז לא יהיה ביטול ברוב).
מהי הקולא שיש במנהג להחמיר לשער כל מליחה ב 60 –שך(לא) כאשר האיסור שמן ואינו דבוק בחתיכה אז הכל מצטרף לבטל החלב אע"פ שאין נוגע בכולם וכמו בבישול. ואפילו אין החתיכות נוגעות בחלב, אלא רק בחתיכה שבה החלב נוגע. (אע"פ שהמרדכי כתב שאין חתכיות מצטרפות אם אין בכ"א 60 כי חלב לא מפעפע וכו').
      עט"ז-ע"י שיעור 60 אזי מותרים על קליפה. והש"ך דוחה שהרי אותה חתיכה שנגע בה האיסור צריכה קליפה עפ"י הרמ"א בסע' ח' ו-ט'.
      טז(כה) קולא 1: -אם יש חלב באותה חתיכה, אותה חתיכה נאסרת, ולגבי היתר שאר החתיכות היה צריך להיות בכ"א מהן 60 כנגד החתיכה שנאסרה, והקולא היא שכולן מצטרפות כדי לבטל החתיכה האסורה.
               [לברר-קצת קשה שהרי החתיכה בטלה ברוב]
               קולא 2: -אם חלב בפ"ע, לא בעינן בכל חתיכה 60 כנגדו אלא כולן מצטרפות, והיכן שידוע שנגע צריך קליפה.
האם דם הוא איסור שמן-טז(כו)-דעת הטז שגם דם הוא בגדר איסור שיש בו שמנונית, ואע"פ שנאמר בכמה מקומות שאינו מפעפע, וזאת מכיון שיש בו תערובות ציר ושומן כבסימן ע' ולכן מליחה אוסרת בדם ב 60.
הבדלים שבין בישול לבין מליחה צלייה אפייה (מצא)-רש"ל-מובא בטז(כו).

1. לדעת כ"א ממיץ במצ"א יש ליטול רק מקום הפעפוע וכפי אומד הדעת. אולם אנו פוסקים כא"ז וכי' הלבן ומהרא"י דדין מצא כמו בישול ובעינן 60 וממילא גם חמץ בפסק במשהו.
2. שדין מצ"א כבישול לחומרא דבעינן 60 זה דווקא בחתיכה איסור שאינה דבוקה. אבל אם האיסור דבוקה צריך 60 כנגד כל החתיכה. ועכ"ז צריך כדי נטילה (ומשא"כ בבישול), ולכן מצה שנתכפלה בתנור קודם פסח צריך 60 באותה מצה כנגד האיסור וגם נטילה וכפסק מהרא"י ולא כמו הרמ"א שפסק (באו"ח תס"א ה') שא"צ 60 במצה.
3. אין פיטום מהיתר שמן לאיסור כחוש. ואפילו זה חידוש. ולכן אין להחמיר במליחה אלא עפ"י הכלל: כל מקום שהאיסור אינו יכול ללכת לפעפע, אפילו החתיכה שמנה, שרי.

דין חמץ בפסח-רמ"א פסק דהוי רק איסור בכ"ק (כאשר נמלח) משום דהוי איסור שאין בו שומן כלל אבל באו"ח (חפ"ז,יד) פסק דיש לאסור כל החתיכה שנמצא עליה החלב בפסח ולהתיר אחרות ע"י קליפה.
ביטול איסור שאינו מפעפע כלל-הרמ"א פסק לעניין מליחה לחלק בין איסור חלב שאף שהוא כחוש יש להצריך ביטול ב 60 ונטילה כיון שאין אנו בקיאים לבין שאר איסור שאינם מפעפעים כלל, אלא כ"ק.
      אך האו"ה סובר שאף בשאר איסור צריך לשער ב 60. וכן פוסק הש"ך(לח).
      מיהו באיסור דרבנן שאינו מפעפע יש להקל כאשר אין כלל שומן. ואם יש שומן יש להתיר מבלי לשער ב 60 רק במקום הפסד.
 
 
סעיף י'.
 
היתר מלוח ואיסור תפל-טור-במקרה זה אם הם נוגעים זב"ז,אין בכח המלח שמצוי על חתיכתצ ההיתר, לגרום לאיסור שיפלוט, כיון שלמלח יש רק כח להפליט מה שבתוכו ולא להבליע ומה שהאיסור אוסר להיתר לעיל היה כששניהם מלוחים או כשהאיסור מלוח וההיתר תפל.
פסק שו"ע כלשון הטור.
במה דברים אמורים, כשהאיסור וההיתר שניהם מלוחים. ואפילו איסור מליח וההיתר תפל. אבל אם ההיתר מלוח והאיסור תפל, אינו צריך אלא הדחה.(וע"ל סימן ע').  (ויש אוסרין אם נוגעין זה בזה, ויש להקל במקום הפסד).
 
תקציר מסימן ע' ולסימן צ"א.
בגמ' קיב:  ר' מרי נמלח לו בשר שחוטה עם בשר טרפה ורבא אסר לו מכיון שציר הטרפה אוסר את ההיתר משום שהוא נוח להיבלע יותר מהדם. (ומכ"מ אין דם הטרפה אוסר כיון שההיתר טרוד אף הוא בפליטת דם).
ושו"ע פסק כאן כסברת הרא"ש ורשב"א שמדובר שהחתיכות נוגעות זב"ז.
            אבל אם לא נוגעים בכל גוונא שרי ואפילו א"צ הדחה.
            ואם הם נוגעים, ושניהם מלוחים, ואפילו האיסור מלוח, וההיתר תפל, סגי בקליפת ההיתר.
            אבל אם היתר מלוח ואיסור תפל א"צ אלא הדחה.
והרמ"א פסק כדעת הר"ן בסימן ע' וסימן צ"א וכאן הוסיף שיש להקל במקום הפסד וכן פוסק.

1. אם נוגעים זב"ז אסור בכל גוונא ואפילו טהור מלוח ואיסור תפל.
2. אם עומדים בסמוך כדי שפליטת זה נוגעת בזה:

א.      טהור מלוח וטמא תפל-א"צ אפילו בהדחה.
ב.       שניהם מלוחים-או איסור מלוח והיתר תפל-צריך קליפה. ורק במקום הפסד יש להקל כשו"ע.
 
סעיף י"א.
 
התנאים לאסור כל חתיכת ההיתר במליחה-רשב"א-בדין בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבלה, ודג טהור שמלחו עם דג טמא שההיתר נאסר בתנאים הבאים:

1. שניהם מלוחים או שהטמא בלבד מלוח.
2. הטמא המלוח הוא התחתון ומשום תתאה גבר. אבל אם מלוח איסור עליון והיתר תפל תחתון אינו אוסר אלא כדי קליפה.
3. אע"פ שטמא מלוח ותחתון, בעינן גם שיהיה שמן אבל אם אינו שמן אינו אוסר אלא כ"ק, כיון שמלוח כרותח של צלי. [משמע בין איסור שמן ובין היתר שמן].

      אולם הטור כתב בדעת הרשב"א-שמלוח תחתון אוסר כל ההיתר והשמיט את התנאי השלישי של הרשב"א שמדובר באיסור שמן. וע"כ כתב שהרא"ש חולק על הרשב"א.
      והב"י תמה על הטור דמפורש להדיא שאין הרשב"א חולק על הרא"ש.
      והטז מפרש שכוונת הטור שיש לומר חילוק בין רשב"א לרא"ש כאשר מדובר בחתיכה שנמלחה בחלבה, שאז לרשב"א נאסרת כל החתיכה אף כשהיא כחושה, אבל לרא"ש סגי בקליפה.
האם קיים העקרון של תתאה גבר-רשב"א-כמו בבישול כן במליחה אמרינן תתאה גבר והיינו שאם האיסור למטה מלוח נאסר ההיתר בכ"ק (כאשר האיסור לא שמן) ואם ההיתר למטה תפל והאיסור עליו מלוח ג"כ נאסר בכ"ק.
      אולם ר"י (תוס')-במליחה לא קיים עקרון של תתאה ולכן סגי ב 2 תנאים כדי לאסור את כל ההיתר  1. האיסור מלוח.   2. אחת החתיכות שמנה.
      [ומסביר הסמ"ק- כיון שרק חום מחמת האור יכול להרתיח חברו אבל אין בכח המליחה להמליח את התפל ולגרום לו לפלוט, וכן בחם שנפל לצונן יש כח בידי התתאה לצנן את העליון החם אבל בתפל שנופל על מלוח אין כח לבטל המליחה כיון שרק הדחה מועילה לסלק המלח].
פסק שו"ע תנאי לאסור כל ההיתר הוא כאשר המלוח איסור הוא תתאה, ורמ"א חולק דאין לחלק. [אלא בין למטה בין למעלה, לעולם המלוח מבליע בתפל, ואינו בולע ממנו, כיון שרק ברתיחת האור, אותו שהוא גובר מרתיח את חברו. אבל חם מחמת מליחה, אין כח של התפל לבטל כח המלח, וכן אין כח המלח מועיל לעשות מהתפל מלוח-שך(מא)].
זה שאמרנו באיסור מליח והיתר תפל שאם הוא שמן אוסר עד שיהא בו ששים לבטלו, דוקא כשהיה האיסור המליח למטה וההיתר תפל למעלה, משום דתתאה גבר. אבל אם היה ההיתר תפל למטה, והאיסור המליח למעלה, אינו אוסר אלא כדי קליפה.הגה:  ויש חולקין ואומרים דבמליח אין חילוק אם הוא למעלה או למטה (תוספות והרא"ש וסמ"ק והטור והגהות מיימוני). והכי נהוג.
 
האם בעינן ש 2 החתיכות מלוחות כדי לאסור את כל ההיתר-לעיל בס"ק כח כתב השך שהשו"ע מורי בששני החתיכות מלוחות ובסימן ע' ס"ק ב"כ אוסר כל ההיתר גם כאשר ההיתר שמן ואילו האיסור מלוח וכחוש.
                וסתירה זו נזכרה בנקה"כ ע"י בנו של השך בסימן ע' ס"ד.
 
 
סעיף י"ב.
 
האם מליחה מפליטה טעם מהכלים-תוס' קיג.-לא שייך מליחה אלא באוכלים ולא בכלי. ולכן גבינות שנעשו בדפוסי גויים, אע"פ שנמלחו בתוכן, לא אמרינן מלוח כרותח, ויהיו הגבינות אסורות, אלא דינם כמו איסור תפל והיתר מלוח, ומותר אף לכתחילה. וכן מותר לתת מלח ששהה בכלי בשר, וליתנו בחלב.
      מרדכי-אין למלוח לכתחילה בדפוסי הגויים משום שיש להרחיק מן הכיעור אולם במלח מותר אף לכתחילה.
      וראבי"ה-חולק בדין דפוסי גויים ואוסר במליחה אפילו בדיעבד, כל שהם בני יומן.
שאר תבלין ליתנו בכלי איסור-רא"ה-מותר לתת תבלין בכלי גויים שהודחו יפה, וכן בצל וכיוצא בו חריפים, כיון שאינם מוציאים דבר יבש ביבש.

מליחת בשר בכלי שהכיל יין נסך-רשב"א-מותר: 1. מליחה אינה מפליטה.  2. גם אם מפליט אין בהפלטה כדי נתינת טעם.  3. אגב דטרוד למפלט דם, לא בולע יין.

      ב"י-על התוס' אנו סומכין להתיר דיעבד.
האם מליחה מבליעה איסור בכלי-אגור בשם אשרי-איסור שנמלח בתוך קערה, ולאח"כ הוסר האיסור והקערה הוכנסה ליורה של מים שהייתה על האש. ומאותם מים שהוציאו עשו עיסה. ובמי היורה לא היו 60 לבטל הקערה. ונפסק להתיר: א. כיון שנותנים המים, מעט מעט, יש לומר קמא קמא בטל.  ב. לר' אפרים א"צ 60 אלא כנגד הבלוע מהאיסור.   ג. אף לסוברים חנ"נ בשאר איסורים דין מליחה שמבליעה פחות איסור מאשר כבוש וע"כ סגי ב 60 נגד הקליפה של הקדרה כיון דהוי כרותח צלי דלא אוסר אלא קליפה.
       והטז(כח)-מביא בשם רש"ל (סימן ע',ב') שמלח אין מפליט מכלי אפילו באיסור דאו' הבלוע בכלי.
פסק שו"ע דדיעבד אין מליחה מפליטה בכלים.
גבינות שנעשו בדפוסי עובדי כוכבים, אע"פ שנמלחו בתוכן, מותרים. הגה: וה"ה אם נמלח היתר בשאר כלי איסור (תשובת הרשב"א), ואפילו אינו מנוקב (ד"ע),  דאין מליח כרותח כל כך להפליט מן הכלי מה שבלע בתוכו. ודוקא בדיעבד, אבל לכתחלה, אסור. (מרדכי והגהת ש"ד).
 
 
סעיף י"ג.
 
מקורות בסע' י"ב.
פסק שו"ע שאין מלח בולע מבשר הבלוע בכלי.  ורמ"א פסק שאף בבליעת איסור הדין כן ומכ"מ המחמיר ת.ע.ב. [ולדעת הטז(כט) המחמיר ת.ע.ב. צ"ל רק על דפוסי גויים אבל לא במלח].
מלח או תבלין שהם בקערה של בשר, מותר ליתנם בחלב. הגה: וה"ה אם היו בכלי איסור,  דמאחר  שהם יבשים אינן בולעים מן הכלי,  רק שהכלי הוא נקי ואין איסור דבוק בו (הגהות ש"ד וכ"כ א"ח בשם הרא"ה). והמחמיר לכתחלה, תבא עליו ברכה (ארוך וסמ"ג ועי' לעיל ס"ס צ"ה).
 
האם לא מותר מדין נ"ט בר נ"ט-שך(מג)-אין להתיר מדין נ"ט בר נ"ט כיון שחריפות המלח משוי לאיסור כאילו הוא בעין (צה,צא ס"ק ב').
הנחת מלח לח בכלי איסור-שך(מד)-השו"ע פסק שמותר להניח מלח יבש לכתחילה מאחר והוא יבש. אולם אם הוא לח אין להניח לכתחילה אבל דיעבד מותר כי אין מליחה בכלים ובלבד שהכלי נקי ובסתמא אמרינן דהכלי נקי-שך(מה).
 
סעיף י"ד.
 
בכמה יש לשער מלח הבלוע מאיסור-תרומה-מלח הבלוע מדם או מאיסור שנתנוהו לקדרה, אם יש בקדרה 60 כנגד כל המלח הכל מותר ואע"פ שהמלח נעשה נבלה נותן טעם בקדרה, ונותן טעם אפילו ב 1000 לא בטל, מכיון שאין להחמיר יותר מאשר המלח היה כולו דם או האיסור בפ"ע שנופל לקדרה ואין להחמיר בנאסר יותר מבאוסר שהמלח בלוע מבשר ונתנו אותו בחלב, א"צ 60 כנגד המלח אלא סגי ב 60 כנגד הבשר הבלוע, כיון שלא היה בלוע מאיסור. (כבסימן צ"ד).
      ר"ש מקוצי, ריצב"א-כיון שהמלח נימוח עם הדם ומתערב בכל הקדרה ומוליך איסורו עמו צריך לשער כאילו הדם כולו מלוח. [דהיינו דלא מועיל 60 היכן שהטעם נורגש שהרי הטעם לא בטל ב 1000 ].
      [כלומר הנפק"מ האם המלח שכעת הוא ודאי חנ"נ מעמיד את כל תכונותיו, קרי, חריפותו לטובת האיסור, או אולי כיון שהמלח בעצמו הוא לא אסור אין אנו רואים אלא את האיסור, אף שהמלח נעשה חנ"נ].
      ב"י-גם תרומה וגם ריצב"א מסכימים לדעת ר"ת שסובר חנ"נ בשאר איסורים. אמנם לר' אפרים פשוט שיש לשער רק כנגד הדם כבסימן צ"ו אודות צנון שנחתך בסכין של גויים ובסימן צ"ב, דשם נפסק דפסקינן כר' אפרים. ובד"מ מביא שאין פוסקים כר' אפרים (צב,ד).
      רשב"א-יש לחלק בין בשר שנתן טעם בחלב לבין איסור שנתן טעם בהיתר. דבב"ח נחשב בעצמו כנבלה אבל איסור הבלוע נחשב כאיסור שאסר את החתיכה. ולכן מלח הבלוע מדם או מחמת ציר נבלה ונפל בקדרה ויש 60 כנגד המלח, אע"פ שטעם המלח נרגש בקדרה וטעם לא בטל, מותר לפי שאין המלח אסור מחמת עצמו כמו מלח ע"ז, אלא כדם עצמו.
      ב"י-ודברי הרשב"א כתרומה אע"פ שהוא פוסק כר' אפרים. ואף שיש לשער כנגד הדם בלבד מכ"מ משערים 60 כנגד המלח כיון שלא ידעינן כמה דם נפיק מיניה. ומכ"מ תמיד יש בקדרה פי 60 מהמלח דאל"ה א"א היה לאוכלה.
פסק שו"ע שיש לשער 60 כנגד המלח.
מלח הבלוע מדם, כגון ממליחת בשר, ונתנוהו בקדרה, או שנתנו בקדרה בשר מלוח בלא הדחה,  אם יש ס' כנגד המלח, מותר. הגה: אעפ"י שהמלח עדיין נותן טעם בקדרה, מאחר שאין המלח אסור מחמת עצמו, אלא מחמת דם שבתוכו, דכל מקום שאין האוסר יכול לילך שם, אין הנאסר אוסר יותר מן האוסרו. (וע"ל סימן ס"ט בטור ובהגהות ש"ד ובש"ד).
 
בדין עביד לטעמא-רמ"א פסק שאע"פ שנותן טעם מכ"מ כיון שאין האוסר יכול לאסור יותר מהנאסר הרי התבשיל מותר והטז(ל) מפנה למה שכתב בסימן צ"ח סקי"א ששומן של איסור שנפל למאכל ואוסרו מחמת עצמו, הוא אינו בטל ב 60 וכמו ביצה שנולדה בי"ט ולבנו בה מאכל ואע"פ שיש בה 60, אסור וכן נפסק בתקי"ג, כיון דלטעמא עביד. וחולק הטז בצ"ח בין ביצה שיש גם טעם וגם מראה, ולכן אינה בטלה ב 60 לבין שומן שאין טעמו נרגש כשיש 60.
      ובמח' הראשונים כתב הטז שהרמ"א פסק כר"ש מקוצי בסימן צ"ח ס"ח. – לברר, לא ברור.
 
 



 
 
 
 
 

סימן ק"ו.
 
סעיף א'.
 
מקורות.
1. אפשר לסוחטו בחנ"נ בב"ח-משנה קח.-טיפת חלב שנפלה על חתיכה, אם יש בנ"ט באותה חתיכה,     החתיכה אסורה ואם ניער את הקדרה, ויש בנ"ט בקדרה, הקדרה אסורה.
      ובגמ' רב סובר שכיון שנאסרה, החתיכה נבלה, ואוסרת כל החתיכות כדין מין במינו. וכן סובר רב  שאפשר לסוחטו אסור. ומסקנת הגמ' שיש מח' תנאים ר' יהודה וחכמים- בדין אפשר לסוחטו.
      והרא"ש-פסק אפשר לסוחטו באיסורי בב"ח-אסןר. וכן רשב"א, רמב"ם(ט, ).
2. אפשר לסוחטו בשאר איסורים-בגמ'-חתיכה של נבלה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקופה ובחתיכות ורב לשיטתו כיון שנתן טעם בחתיכה, נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן.
      ומביא הב"י בסימן צ"ב מח' ראשונים האם אמרינן חנ"נ ואפשר לסוחטו בשאר איסורים
                ר"י, סמ"ק, סמ"ג-פסקו כר"ת-אפשר לסוחטו אסור-וכן פסק הרמ"א.
                רמב"ם, רא"ש, רמב"ן-פסקו כר' אפרים וכ"פ בשו"ע בסע' ד. דהחתיכה עצמה חוזרת להיתרה.
                אולם בסימן ק"ו ס"א פסק שו"ע שהחתיכה נשארת באיסורה-וכהרשב"א.    
האם אפשר לסוחטו בשאר איסורים (למעט ב"ח) אסור או מותר-רשב"א-חתיכה שבלעה איסור, אמנם אינה נעשית נבלה, ואינה אוסרת אלא לפי חשבון האיסור הבלוע בתוכה. אולם אם נפחלה לקדרה שיש בה 60 כדי לבטל האיסור הבלוע, אין החתיכה חוזרת לקדמותה, להיתרה לפי שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי, ואינו נבלל לתוך ההיתר שבקדרה. לעומת זאת בדבר שנבלל ונימוח וכגון דם שנפל לרוטב היתר ויש ברוטב 60 כנגד הדם, הכל מותר כיון שהכל נבלל ונתערב. [משמע אפשר לסוחטו-אסור].
      טור-כיון שגם החתיכה עצמה מצטרפת לבטל האיסור מוכח שהטעם מתחלק בשוה בין כל מרכיבי הקדרה וא"כ בטל ב 60 ואף החתיכה מותרת. [משמע אפשר לסוחטו-מותר].
      ב"י-אע"פ שהחתיכה מצטרפת להיתר לביטול ב 60 מכ"מ מי אומר שיש התפשטות שווה. והרשב"א סובר עפ"י ר' אפרים שכיון שהחתיכה נאסרה, שוב אינה חוזרת להיתרה, אלא עד שיהא ברור שיצא כל האיסור ממנה ונתפשט בה ובחתיכות האחרות בשווה, כמו בדבר נבלל ונימוח. וע"כ ברור שנשאר בחתיכה יותר איסור מאשר נבלע בשאר החתיכות.
      דעת הטז(א)-לא סוכם לא מובן.  ומכ"מ עוסק בהסבר שיטת הטור שהתיר את החתיכה ומסקנת הט"ז שהטור למד כן מכחל שמשערים 60 נגד הכחל וכחל עצמו מן המניין ומכ"מ זה דווקא באיסור בב"ח החמיר ואע"פ שחלב כחל הוא מדרבנן כיון דהי חלב שחוטה, מכ"מ כל דתקין רבנן כעין דאו' תקין אבל בשאר איסורים אה"ז החתיכה הבלועה יוצאת מידי איסורה, כיון שאין עליה שם נבלה כמו שבכחל.
      אבל לדעת הרשב"א הכחל נאסר מטעם שלא פלט כל חלבו בקדרה ראשונה ותמיד פולט חלב איסור (כיון שנתבשל בבשר הכחל) וה"ה נמי בשאר איסורים שחוששים שלא פלטה את כל האיסור שבה ולכן תמיד אסורה.
האם אפשר להתיר החתיכה ע"י טעימת קפולא-ב"י-אין להתיר כיון שיש לומר שאע"פ שנפלט ממנה חלק מהאיסור מכ"מ כיון שנאסרה, הרי שנשארת באיסורה עד שיפלט כל האיסור ולא ישאר בה כלל מהאיסור.
פסק שו"ע שחתיכה שבלעה מאיסור ואין בה כלשעצמה 60 לבטלו, אינה חוזרת להכשרה אף שמצטרפת לשאר הקדרה לבטל האיסור. באבל באיסור נוזלי כל שנוסף היתר הרי הוא מתבטל יותר.
       ורמ"א חולק וסובר שאין החתיכה או הנוזל מצטרפים להיתר כיון שהם נבלה, בין בלח ובין ביבש. וכן חולק ופוסק שצריך 60 כנגדם.
חתיכה שבלעה איסור, ואין בה ס' לבטלו, שנפלה לקדרה,  אינה אוסרת אלא לפי חשבון איסור שבה, שאם יש במה שבקדרה מצורף עם החתיכה עצמה ששים כנגד איסור הבלוע בה, מותר מה שבקדרה,  אבל  החתיכה עצמה אסורה, לפי שאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי(רשב"א ותוס' פרק ג"ה דף ק' ורא"ש ומרדכי שם וסמ"ג דף נ"א ע"ג וסה"ת סי' נ"ב וכ"ה בלשון ר' אפרים גופיה שבחדושי רשב"א דף קי"ח ושבסוף ספר ראב"ן וכ"כ מהרש"ל פרק ג"ה סי' נ"ז וכל האחרונים) (וכן עיקר, ודלא כמו שכתב לעיל סימן צ"ב דאף אותה חתיכה מותרת).מה שאין כן בדבר הנבלל ונימוח, שאם נפל דם וכיוצא בו לתוך רוטב של היתר ואסרו מחמת מיעוטו, ואח"כ נתרבה הרוטב של היתר עד שיש בין כולו ס' לבטל הדם כולו, מותר, שהכל נבלל ונתערב. הגה:  ולפי מה שנוהגין לומר בכל האיסורים חתיכה נעשית נבלה, אין חלוק בין דבר לח לדבר יבש אלא לענין זה דאם הנאסר כבר הוא דבר יבש ויש ס' כנגדו, החתיכה הנאסרת תחלה נשארת באיסורה וצריך להסירה משם אם מכירה, ואם אינו מכירה בטילה  אם אינה חתיכה הראויה להתכבד. ואם הוא דבר לח, הכל מותר מאחר דאיכא ס' נגד מה שנאסרה תחילה. ועיין לעיל סימן צ"ב וצ"ט.
 
בעניין סתירה בשו"ע-אמנם הטור סובר בשאר איסורים אפשר לסוחטו מותר מכ"מ דוחה השך(ב) עפ"י הסכמת האחרונים. וכן דעת הרשב"א.
      וכה"ח(ז) פוסק כשו"ע כאן והוסיף שאף הטז(סק"י) סובר בדעת השו"ע אפשר לסוחטו בשאר איסורים אסור. וכן סובר הפר"ח, שהחתיכה נשארת לעולם באיסורה.
נתערב איסור לח בלח-רמ"א פסק שגם בזה אמרינן חנ"נ בשאר איסורים ודווקא במקום שאין הפסד גדול (צ"ב, ס"ד).
האם שייך דין חהר"ל בחתיכה בלועה מאיסור-הרמ"א פסק שכל בהחתכה הבלועה מאיסור אינה חהר"ל, הרי שאם אינו מכירה בטלה. ומקשה הש"ך(ד) דבסימן ק"א נפסק שאין חהר"ל אלא כשאיסורה מחמת עצמה ולא כאשר בלעה איסור ומתרץ הש"ך שכוונת הרמ"א לומר דדווקא באיסור בב"ח שייך חהר"ל כיון שכל אחד מותר בפ"ע. אבל בשאר איסורים אם יש 60 כנגד החתיכה בטלה (כל שאינו מכירה). ואילו באיסור לח בלח, בין בב"ח ובין בשאר איסורים, אם יש 60, הכל מותר אלא שבהפסד גדול מקילין בשאר איסורים שאין צריך 60 אלא כנגד האוסר הלח לבדו, משא"כ בב"ח.
 
סעיף ב'.
 
הטיפול בקדרה שנתבשל בה חתיכת בשר שחלבה לא נוקר-רשב"א-אם יש 60 בקדרה נגד החלב, אין להוציא דבר מן הקדרה שמא לא ישאר בה 60 נגד החלב ויאסר. וכן אין להוציא החתיכה עצמה שמא תיאסר. אלא צריך להמתין עד שיצטנן התבשיל.
      אבל הטור-לפי שיטת הטור לכאורה כיון שנתבטל האיסור ב 60, שוב אין הוא יכול לאסור את החתיכה (אפשר לסוחטו-מותר) אולם למעשה אף הטור פוסק כרשב"א לעניין הטיפול בקדרה כיון שהחלב בעין הרי שאינו מתבטל ואע"פ שיש 60 כנגדו, הוא חוזר ואוסר.
פסק שו"ע כדברי הרשב"א ורמ"א מוסיף דלעולם החתיכה נעשית חנ"נ וצריך 60 כנגדה [כיון שהאיסור דבוק-שך(ז)] וכל שיש 60 כנגדה אפשר להסיר החתיכה האסורה.
חתיכה שיש בה חלב שנתבשלה בקדירה  שיש בה ס' לבטל החלב, צריך ליזהר שלא יסיר שום דבר מהקדירה בעוד חתיכת האיסור בתוכה, דחיישינן  שמא תשאר באחרונה בשעה שאין בקדרה ס' לבטל החלב. וגם לא יוציאנה תחלה,  שחלב שבה יאסור אותה. ומה תקנתה, יניחנה עד שתצטנן הקדירה.הגה:  ולפי מה דקיימא לן חתיכה נעשית נבלה, מסיר החתיכה האסורה משם, והשאר מותר (ד"ע).
 
מדוע אין חתיכה נשארת באיסורה-השו"ע כאן פסק שחתיכה עצמה תהיה מותרת, והלא בס"א פסק שאין החתיכה הבלועה מאיסור חוזרת להיתרה והטז(ב) מתרץ שבס"א מדובר שעדיין לא בלעה החלב שעליה אלא רק עכשיו בבישול הראשון. וממילא הטעם מתפשט בכל הקדרה בשווה, כמו בחתיכה עצמה וזה דווקא לסוברים שאין חנ"נ בשאר איסורים.
      אלא שהש"ך(ו) מקשה דאף שהחתיכה לא נתבשלה מקודם, מכ"מ ודאי נמלחה (כי אם לא נמלחה צריך 60 כנגדה מחמת הדם שבה) וא"כ כבר נאסרה מחמת המליחה ואינה חוזרת להיתירא, וא"כ איך מותרת ומתרץ השך: א. מדובר שבחלב כחוש שאינו אוסר אלא בכ"ק.
                                                         ב. בזמן המליחה היה 60 בחתיכה נגד החלב ורק אח"כ נחתך.